הכדורסל היווני קרס! טוב, לא ממש

בהתחלה היה בום גדול. ואז אש. ואז העשן. עכשיו, כשהתחיל להתבהר קצת, אפשר להביט קצת יותר מקרוב בסדרת הפיצוצים שהרעישו את הכדורסל היווני מאז שהסתיימה העונה.

למי שהיה עסוק מדי בסודות מחדר ההלבשה של מכבי פ''ת וגליצ'ים מהגלינה ולא קרא מה קרה ביוון הנה תזכורת קצרה: בסיום עונת הכדורסל ביוון נודע כי בעלי פנאתינייקוס, האחים יאנאקופולוס, רוצים למכור את הקבוצה. בערך באותו זמן יצאה הודעה מהנמל האדום של פיראוס כי צמד האחים אנגולופולוס נוטש את אולימפיאקוס.

כשצמד מהקבוצות הכי רועשות וצבעוניות של אירופה מככבות בהקשרים כאלו באופן טבעי, הכותרות זועקות. סיפרו על מותה של אולימפיאקוס, על התפוצצות הבועה, סופה של תקופה ועוד.

אבל בואו ניקח נשימה עמוקה לרגע. כן, שתי הקבוצות קיצצו רבות בתקציב לעונה הקרובה, ואם לא יתרחש משהו פתאומי גם יישארו ככה לתקופה הקרובה, אבל הסיבות שונות ובסופו של דבר התאספנו כאן לשם קצת תוכן במקום כותרות. ככל הנראה.

מכבי תל אביב נגד פנאתינייקוס. לקבוצה היוונית עדיין יש מספיק כלים להתחרות ביורוליג צילום: אי פי

הבן, מה לעשות, כישלון

מאחורי המונח "האחים יאנאקופולוס" יש צמד אנשים בסופו של יום, שרוב העולם יודע להגיד עליהם שהם נצר למשפחת יאנאקופולוס. מיעוט מעודכן יותר ידע לספר שהם עשו את הונם בעיקר מעסקי הרוקחות. תיכנסו לרזולוציה גבוהה יותר ותגלו שהם שווים ביחד 800 מיליון יורו.

הפרט היותר מעניין לסיפור הנוכחי הוא גילם. צמד האחים בסביבות גיל 80. המבוגר שבהם כבר עבר שבץ או שניים. אחרי שזכו ביורוליג בפעם השישית, עם ניצחון על מכבי אלקטרה בפיינל פור האחרון, ושוב זכו באליפות יוון, למרות יתרון ביתיות של אולימפיאקוס, הם החליטו שמספיק ודי. מה עוד יש להם להוכיח?

בספורט המקצועני, לעתים אפילו בארה''ב, בעלים מורישים את הקבוצות שלהם לצאצאים המובחרים שלהם, תהליך שאף מכבי הכריזה עליו לפני כשבוע. במקרה של משפחת יאנאקופולוס זה קצת יותר מורכב. לשני האחים יש רק בן אחד, שאליבא דעדויות מאתונה לא הולך בשביל שהאב והדוד סללו עבורו.

כיום הוא עורך בעיתון שנמצא בבעלות המשפחה אבל את עיקר זמנו מבלה בהימורים ובבילויים. במקרה הטוב. הבן הסורר לא יועד לשבת על הכיסא הגדול גם בעסקים היותר גדולים ומכניסים של המשפחה.

כשמגיעים לגיל מתקדם ויש עסקים שמגלגלים מאות מיליונים אבל אין למי להוריש אותם, האופציה השפויה היא למכור. פנאתינייקוס, שנמצאת בבעלות האחים מסוף שנות השמונים של המאה ה־20, היא רק נדבך אחד וכמובן מאוד קטן (אבל הכי מרעיש) שהמשפחה מנסה למכור בימים אלו.

עד שיימצא קונה, והאחים הבהירו שהקבוצה תימכר רק למי שידאג לקבוצה בצורה שתכבד את עברה, החליטו שני הווטרנים להירגע. גם כי כבר זכו בהכל שוב ושוב, גם כי זה עדיין הרבה כסף וגם מהסיבה שאיתה תיסגר הכתבה.

פנאתינייקוס קיצצה בתקציב. לא הצליחה להשאיר אצלה שחקן מוביל כאנטוניס פוטציס, וכבר לא פונה אל השוק עם צ'ק פתוח. מלבד זה, הכל כרגיל. עדיין רחוק היום שבו היא תהפוך לקבוצת משנה ביורוליג. הבדלי התקציב מרוב קבוצות היורוליג עד כה היו עצומים. עכשיו הם יהיו בינוניים או קטנים בהתאם לשחקן. בכל זאת קבוצת יורוליג ראויה ותחרותית תלבש ירוק באתונה. רק בצורה פחות עוצמתית.

יותם הלפרין. עוזב את יוון לרוסיה. בכלל, היריבות מהמזרח מתחזקות צילום: אי פי איי

פשוט נמאס. להפסיד

האחים אנגלופולוס הרבה יותר צעירים. כוחם עדיין במותנם, ועשירותם לגמרי לא נעלמה מארנקם אך האנרגיות וסבלנותם אזלו. לפני כחצי עשור הם החליטו להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב את אולימפיאקוס, קבוצה שהגיעה לתהומות היורוליג בשלבים מסוימים, לצמרת. במונחים יווניים זה אומר לכבוש את הפסגה ולא פחות חשוב מכך להעיף משם את הירוקים. אם יש משהו שהמין האנושי לא אוהב לעשות זה להפסיד. ואז עוד פעם. ועוד פעם. אפשר לומר שאנשים סופר־מצליחים יהיו קצת יותר רגישים לנושא מהאזרח ברחוב. הנה איך שמרגישים באחוזת אנגלופולוס.

מסע הרכישות שלהם היה הבזבזני ביותר שראה הכדורסל האירופי. לעתים מוצדק. לרוב פחות. בכל שנה התקציב רק גדל. השמות שהגיעו היו יותר נוצצים. הרכבים נבנו ופורקו. מאמני צמרת התחלפו. בהחלט היה אפשר לראות התקדמות, אבל היא היתה אטית. אטית מדי.

בעונה הראשונה של פיני גרשון הם היו במרחק שניות מלהגשים את החלום בסדרת הגמר נגד פאו. לאחר מכן חזרו לפיינל פור של היורוליג. לפני שנתיים הביאו גביע וכבר הגיעו לגמר היורוליג. השנה הם לקחו גביע שני ברציפות, בפעם הראשונה מאז שנות השבעים. הם גם עשו תקדים וסיימו את הליגה במאזן מושלם, כלומר גם ניצחו את היריבה השנואה פעמיים במהלך העונה, והחזיקו ביתרון הביתיות בסדרת הגמר של הפלייאוף.

הבעיה היא שביוון מסתכלים על השורה התחתונה ולא על התקדמות אטית, והשורה התחתונה היא שפנאתינייקוס חגגה עם התארים המשמעותיים יותר כשהיא זוכה באליפויות בכל שנה, וגם מרימה איזה שלושה גביעי יורוליג על הדרך. עושה רושם שהיעד היה מעבר לפינה עבור האחים אנגלופולוס, עם פוש קטן והם שם, אבל בדיוק אז, אחרי חמש שנים, נמאס להם.

הזעם של האחים הופנה כלפי השחקנים, שלטענתם הפכו עצלנים ומפונקים. עקב כך החליט הצמד להפסיק להוציא עשרות מיליונים בכל שנה, תהליך שהחל כבר לפני שנה כשכל השחקנים התבקשו לקצץ במשכורות בעשרות אחוזים.

אחרי שממשלת יוון, כחלק מהטיפול במשבר הכלכלי, הכפילה את המסים שקבוצות ספורט צריכות לשלם, ההוצאות כמובן תפחו. ההיגיון והרצון להשקיע כ''כ הרבה נעלמו. בהודעה רשמית באתר הקבוצה הם הודיעו על עזיבה אלימה וחד צדדית, בצורה שאולי לימדה על ההבדל בינם לבין האחים הוותיקים המצד הירוק של אתונה ורמזה למה שם זוכים ואצלם לא. עם זאת, המציאות בשטח היא שהם עדיין שם.

אם היה נדמה בהתחלה שהקבוצה תושלך לאנחות, תישאר ללא מזומנים ותשווע לרוכש חדש, המציאות שונה. ואסיליס ספונליס, שמחזיק בחוזה מהגבוהים באירופה, נשאר. רק החוזה שלו גדול מהתקציב הכולל של שליש מקבוצות היורוליג. הקבוצה גם האריכה חוזים לשחקנים יוונים נוספים, רק הפעם בסכומים סבירים. עדיין מדובר במשכורות של כחצי מיליון יורו בשנה לערך, שרוב קבוצות היורוליג לא משלמות.

השחקנים היוונים שהתעקשו על סכומים גבוהים יותר הלכו לרוסיה ולאיטליה. מילוש תאודושיץ', שהתרעם על השכר הנמוך שלו (הגיע לקבוצה בגיל צעיר ולכן הרוויח בהתאם לחוזה ההוא), נמכר לצסק''א במעל מיליון יורו. הזרים שהגיעו ללא ספק הרבה־הרבה יותר צנועים מהקודמים, אבל מכאן ועד התרסקות מוחלטת, כמו שהיה נדמה בהתחלה, המרחק גדול.

מהומות ביוון. , יש גם מחיר תדמיתי כשאתה עשיר כקורח. בזמן שהמדינה בוערת, האבטלה גוברת והכלכלה קורסת זה נראה בעייתי לשפוך כמויות אדירות של כסף על בידור להמונים, שאינו כדורגל צילום: בלומברג

נרגעו בטיימינג הלא נכון

באופן פרדוקסלי הטיימינג של האחים קצת עקום. מצד אחד פנאתינייקוס בדיוק מורידה את הרגל מהגז. הצ'אנס לקפוץ קדימה הוא בדיוק עכשיו. מצד שני, אחרי שפיזרו הצהרות בשנים האחרונות כי ינסו להביא את קובי בראיינט ולברון ג'יימס ברגע שיהפכו לשחקנים חופשיים, ושכסף לא יהיה הבעיה, דווקא בקיץ של השבתה ב־NBA, הזדמנות הפז לבצע מהלכים בומבסטיים שכאלו, האחים נרגעו.

בסופו של יום, באופן משעשע משהו, הזכייה של פנאתינייקוס ביורוליג ובאליפות גרמה לאותו אפקט אצל שתי הענקיות. לירוקים נמאס לזכות. לאדומים נמאס לרדוף. סביר להניח שאם אחד מהתארים היה נוחת בפיראוס המצב היה שונה, כי הבעיה היא בטח לא כסף. שתי המשפחות עשירות ברמות שגם המשבר הקיים לא מדגדג אותן. הבעיה היא גם לא באטרקטיביות של הכדורסל האירופי כעסק או פרסטיז' – המצב, מוצלח או לא, זהה לשנים עברו.

מה שכן השתנה הוא המצב ביוון. בנוסף לאנרגיות שהתרוקנו בכל צד, מאותן סיבות אבל בצורות שונות, יש גם מחיר תדמיתי כשאתה עשיר כקורח. בזמן שהמדינה בוערת, האבטלה גוברת והכלכלה קורסת זה נראה בעייתי לשפוך כמויות אדירות של כסף על בידור להמונים, שאינו כדורגל. זה הזמן שכל המדינה מהדקת את החגורה. להוציא עשרות מיליוני יורו על כדורסל, ולשלם לשחקני ספסל בשבע ספרות, נראה ומרגיש רע.

מכיוון שבכל זאת מדובר ביוון אז בהתאם למנהג המקומי צריך גם להסתכל על השורה התחתונה. הכדורסל היווני פינה את הזירה לשכנים היריבים מהמזרח, שם נשפכים הסכומים הכבדים באמת בקיץ של 2011, מסיבות שראויות לכתבה נפרדת. הירוקים והאדומים של אתונה כבר לא יהיו "הקבוצות של אירופה". מצד שני הן רחוקות מלדשדש בתחתית או להיעלם. זה רק אומר שהיורוליג אמור להיות יותר שוויוני. אולימפיאקוס ופנאתינייקוס ירדו לעם. הן עדיין מסתובבות בתוכו ועדיין יכולות להשמיע קול. רק עם קצת יותר ענווה. כראוי לימים של משבר.