סוציאליזם מביא רייטינג

1. הספורט הופך למונופול על רייטינג

בעולם של אייפד, VOD ו־TiVO, רק אירועים בשידור חי מצליחים להשאיר צופים מול המסך. ויותר חשוב עבור המפרסמים, מול הפרסומות. ספורט, במהותו, חייב להיות נצרך בשידור ישיר, ועוד יותר בעולם המדיה האינסופית. פשוט אי אפשר להקליט ולראות אחר כך כי אתה תדע את התוצאה בכל מקרה, והמשחק עצמו יהפוך מיותר. זה מוביל לנהירה של רשתות שידור לחוזי שידור אדירים מול ליגות ומול קבוצות בודדות בשווקים גדולים. והמגמה הזאת תמשיך.

ה־NFL חתמה לאחרונה על הסכמים אדירים עם פוקס, NBC ו־CBS, טיים וורנר חטפה את הלייקרס מפוקס בחוזה של כ־3 מיליארד דולר ל־20 שנה. מאז, פוקס ספורט התאוששה והחתימה את לוס אנג'לס אנהיים (בייסבול) על הסכם של כ־2.5 מיליארד דולר ל־20 שנה. גם ענפים קטנים יותר נהנו: באוגוסט הסכימה פוקס לשלם 700 מיליון דולר עבור זכויות השידור של ליגת־מכות־הרצח־שעונה־לשם־UFC, לשבע שנים. ואפילו ליגת הכדורגל של ארה"ב, ה־MLS, הכפילה את הסכם השידור הקודם ותקבל מפוקס 6.5 מיליון דולר לעונה. התחרות הזאת רק הולכת להתעצם.

קובי בראיינט. שחקן קלאץ'? צילום:MCT

2. הסטטיסטיקה בלב האוהדים

שאלו כל כלב רחוב בארה"ב מי שחקן הקלאץ' הטוב בעולם - והוא יענה לכם קובי בראיינט. פה ושם צצים מתחרים, כמו הקוורטרבק של דנבר טים טיבו העונה, אבל קובי מספק כבר 15 שנות "קלאץ'". בינואר סוף סוף האמת קיבלה את האור שלו היא ראויה, ועוד מפי הנרי אבוט, פרשן ב־ESPN, שם האנליסטים יונקים מעטיני מכונת היחצנות של קובי. כך או כך, סטטיסטית, בחיים אל תיתנו את הכדור האחרון לקובי: בקריירה הוא לקח 115 זריקות של "להשוות או לנצח", וקלע רק 36 מהן. זהו ממוצע של 31%.

קובי הוא בסך הכל שחקן ממוצע לחלוטין בקלאץ', עם תפוקה שנמוכה משחקנים כמו כריס וובר "הלוזר הנצחי", וניק ואן אקסל, הסוליסט שחובב זריקות התאבדות בלתי אפשריות. ונחשו מי עוד טוב יותר מקובי בקלאץ'? נכון, לברון ג'יימס - זה שאתם צוחקים עליו שהוא נעלם ברבע הרביעי. ג'יימס לא נעלם כלל: הוא לקח יותר זריקות קלאץ' מקובי בממוצע לעונה בקריירה, וקלע 33% מהן. לא מדהים. אבל יותר יעיל מקובי. וכשג'יימס קיבל את הכדור האחרון בשבע שנותיו בקליבלנד, שלושה שחקנים שמרו עליו - לידו מעולם לא היו שאקיל או פאו גאסול. ומי הכי טוב בקלאץ'? כרמלו אנתוני מניו יורק, שקולע 47.7% מהשדה בקליעה האחרונה.

הדוגמה הזו ממחישה כתבה שעונה לביקוש הגובר לניתוח עובדתי של תופעות מעניינות, ובפרט של תפיסות עולם מול מציאות. האוהד הממוצע הוא גבר בן 25–45, משכיל, יודע להשיג מידע בעצמו, וצפה ביותר מדי משחקים כדי להקשיב ולקבל את תורתם של פרשנים בורים שמגיעים לתפקידיהם בזכות תפיסת עולם מיושנת ושגויה, שלפיה קריירת ספורט היא הכשרה לפרשנות ספורט. הוא מתעניין ביעילות, ולכן ממילא גם בעלות. כן, כלכלה היא לא מילה גסה עוד בספורט: ב־NFL חברו לכותבי פריקונומיקס, שבוחנים לפני כל משחק מושגים כמו מומנטום, יתרון ביתיות ועוד אמונות טפלות. אתרים כמו הופדאטה (סטטיסטיקת כדורסל מתקדמת) ופאן גראפס (סטטיסטיקת בייסבול מתקדמת) רק תופסים תאוצה, עם הסברים שכל אוהד יכול וצריך להבין. כעת, את המודל של חישוב רציונלי אימצו גם אתרים של שמועות ספורט, וזה כבר אומר שיש מאסה של אוהדים שבכל פעם שהם שומעים על הקלאץ' של קובי, הם מרימים כוסית יחד וצוחקים על הפרשנים הבורים. עדיין לא מאסה קריטית, אבל בהחלט אוונגרד קולני ובועט.

ג'ון קון מהגרין ביי פאקרס עם הבעלים של הקבוצה צילום: איי פי

3. הפאקרס הם הקבוצה של אמריקה

יש הטוענים שהאמריקאי הממוצע מאמין בכל הערכים של הסוציאליזם, כל עוד לא נוקבים במילה עצמה. ב־2011 אנחנו רואים עדות נוספת לכך: גרין ביי פאקרס, הקבוצה היחידה שהיא בבעלות האוהדים בכל ענפי הספורט המקצוענים בארה"ב, היא קבוצת הפוטבול הפופולרית ביותר בארה"ב. הפאקרס, שזכו בסופרבול בפברואר והנם מועמדים לזכות בו שוב, מוחזקים בידי קהילת בעלי מניות כארגון שאיננו למטרות רווח, בניגוד כה מובהק לשאר הענף. על המגרש, פוטבול הוא הקפיטליסטי ביותר מכל ענפי הספורט: מנהל אחד, הקוורטרבק, מזיז עשרה פועלים שחורים לפי התרגילים שמכתיב לו דירקטוריון המאמנים, והוא גם משתכר בערך פי חמישה מחבריו. קבוצות פוטבול, באופן מסורתי, גם נמצאות בבעלות אילי נפט ותקשורת, רפובליקנים בכל רמ"ח איבריהם בחליפות 4,000 דולר. הדוגמה הקלאסית היא ג'רי ג'ונס מדאלאס - שרבים רואים בו את האב־טיפוס לבעלים, ושמעמיד את הקבוצה הכי עשירה ואת הרווחים הכי גדולים. אבל לא עוד. 2011 היתה הפעם הראשונה זה שנים שדאלאס קאובויז, שכונתה "הקבוצה של אמריקה", לא נמצאה בראש רשימת הקבוצות הפופולריות. למעשה הקאובויז נחשבים כעת כקבוצה הכי שנואה באמריקה.

אגב, ל־57% מכלל אוכלוסיית ארה"ב יש דעה חיובית לגבי הפאקרס ורק ל־13% יש דעה שלילית. הקאובויז, לעומת זאת, מעוררים אנטגוניזם. ליותר מ־41% מארה"ב יש דעה שלילית לגביהם ורק ל־29% יש דעה חיובית. המסקנה מכך פשוטה: ימות המשיח קרבים לאמריקה.

4. ה־1% הופך לשנוא יותר

הסיפור הגדול של 2011 בספורט היה סכסוכי העבודה בפוטבול ובכדורסל. בסופו של דבר, השבתה אמיתית - ביטול משחקים - התרחשה רק ב־NBA, וגם כאן "רק" חמישית מהעונה בוטלה. לכאורה, הסכמי העבודה החדשים מנבאים שקט לפחות לחמש השנים הבאות. אבל בפועל, ההתנהגות הבריונית של הבעלים בשני המקרים הובילה לדעיכת האמונה המיידית באמריקה בצדקת דרכם של בעלי ההון ולמיאוס כולל מתעשיית הספורט העשירה מדי. במקביל, לא מעט קולות קוראים בשנתיים האחרונות לנפץ את המונופול שיש למועדונים בארה"ב על הליגות. יש שקוראים לקבוצות בעלות אוהדים, כמו של גרין ביי פאקרס, וגם לקבוצות כמו הבילס (פוטבול) והמטס (בייסבול).

קולות אקדמיים קוראים לאמץ את מודל העלייה והירידה של אירופה, מה שיאפשר בפועל לפתוח את הליגות לקבוצות חדשות. ברור שהקולות האלה רחוקים מלעשות שינוי של ממש - ה־1% ששולט בספורט האמריקאי ממילא לא מקשיב לאיש זולת עצמו - אבל יש בכך כדי ללמד את האוהד הממוצע שני דברים חשובים: 1. העובדה שהבעלים הזדרזו להגיע להסכם מראה שהדבר שהכי חשוב להם הוא שליטה. קודם כל שליטה במונופול שיש להם, במועדון הסגור. כל השאר מגיע אחר כך. ומכאן גם מגיע כוחו של האוהד; 2. על האוהד להשכיל. ללמוד. להבין. הוא לא חייב לשלם את המחירים המופרזים של כרטיסים, חניה, נקניקייה, בירה דלוחה. לא עבור כל קבוצה. לא עבור כל בעלים. כמו במחאת הקוטג', הכוח ביד שלו. וכמו במחאת הקוטג', רק התארגנות רחבה וגדולה תעביר את המסר לאותם אנשים שמקשיבים רק לעצמם.

5. הפציעה של 2011

ב־23 באוגוסט פונה מהמגרש מאט הולידיי, כוכבה של סנט לואיס קרדינלס, מי שזכתה בנובמבר באליפות הבייסבול. סיבת הפציעה: עש התעופף לו לתוך האוזן. כשהעש הוצא מת, הולידיי סיפק את הסיבה: "הוא מת ממנת יתר של חוכמה בתוך הראש שלי".