למה הלייקרס לא יגיעו לגמר ה־NBA?

זו היתה עונת ה־NBA מבולבלת, דחוסה - וצפויה למדי. ככה זה כשהשוויון התחרותי הוא הנמוך ביותר מבין הליגות הבכירות בארצות הברית, ומזכיר יותר את ליגת האלופות, שבה ההפתעות נדירות. ביציעים נרשמה ירידה של פחות מ־1% בתפוסה, וברייטינג נרשמה עלייה קלה. ומרוב משחקים ששוחקו בסמיכות כה גבוהה, קשה גם לחשוב על משחק אחד שייזכר מהעונה הזו בעתיד.

שני דברים אחרים כן יישארו מהעונה הזאת: ה"באז" סביב ג'רמי לין והריצה למטה של קבוצות כה רבות - שהפסידו משחקים בכוונה בניסיון לקבל בחירת דראפט גבוהה יותר.

נתחיל בלין ובשני המיתוסים סביב השחקן, שהפך בן לילה ל"אחד הפוינט גארדים הטובים ביותר" ו"החיה במו ידיו את הניקס". לגבי כך שהגיע "משום מקום", זו שטות של יחסי ציבור של הפרשנים והמומחים שתמיד מתכנסים להאמין באותם שחקנים, ותמיד מעדיפים את "הפוטנציאל" על פני שחקנים שהם פשוט טובים אבל לא מדהימים פיזית. לכך יש להוסיף שסטטיסטית, "המומחים" שבוחרים בדראפט מסתכלים על פרמטר אחד: היכולת לקלוע, לא משנה באילו אחוזים. לין היה שחקן קולג' מצוין אבל לא קיבל מהוריו גוף של 2.06, וגם לא פעל ב"שיטת קובי בראיינט" - פשוט לזרוק לסל כל כדור בכל התקפה, לא משנה מהן הנסיבות. בדקות שקיבל בגולדן סטייט הוא הראה לפחות שמגיעות לו הזדמנויות רבות יותר. אבל כאן אנחנו עוברים למיתוס השני: היותו אחד הטובים ביותר. ובכן, בקצרה - לין איבד יותר מדי כדורים (3.6 למשחק, ויחס אסיסטים לאיבודים גרוע של 1.7), ולגבי שאר הדברים, המדגם פשוט קטן מדי. בסופו של דבר, כדי להיחשב לשחקן מהעילית ב־NBA צריך קודם כל לשחק כל משחק בעונה, מה גם שהניקס הצליחו לא רע גם אחרי שנפצע.

ג'רמי לין. לא כזה תופעה כמו עוד הוכחה שב-NBA לא יודעים להבחין מי שחקן טוב ומי רק בעל פוטנציאל להיות שחקן טוב צילום: אי פי אי

רע. זה רע

ועכשיו למה שבאמת ייזכר מהעונה הזאת, התופעה השנייה, של "כניעה" - להפסיד משחקים בכוונה, מה שקרוי באמריקאית טאנקינג (לשקוע). כבר חודשיים - כחצי עונה - אנחנו שומעים אך ורק על היתרונות (המדומיינים) והחסרונות (המוכחים) של השיטה הזאת. וזה מעיד יותר מכל על מבנה הליגה וחוסר השוויוניות שבה. אבל זה גם מעיד על חוסר המקצוענות של בעלים ומנהלים, שעדיין מסתמכים על אינטואיציות מאשר על הוכחות בשטח. וההוכחות הן גורפות: קשה מאד להשתקם בליגה הזו מעונות גרועות. קבוצות טובות יודעות להצליח בדראפט גם בבחירות נמוכות.

ועכשיו לפלייאוף, שהרכבו היה ידוע, פחות או יותר, כבר במשחק שפתח את העונה. זו בעיה שהליגה לא הצליחה לפתור, והיא תלך ותחמיר אם הטרנד של כוכבים שחוברים יחד יתעצם גם תחת חוקי השכר החדשים.

לברון ג'יימס נגד קובי בראיינט. אחד מהם יגיע לגמר צילום: איי פי

למה מיאמי תגיע לגמר?

שתי קבוצות מגיעות לפלייאוף במטרה לנצח אותו, אבל עם הרכבים דקים במיוחד: מיאמי במזרח והלייקרס במערב. לברון ושות' יפגשו את הניקס בסיבוב הראשון, ורבים צופים שזו תהיה אחת הסדרות הקשות והמעניינות ביותר. הרצון לראות את ההיט מפסידים מביא גם כמה פרשנים להתנבא בכיוון זה. אבל לפני שתלכו עם הרגש, תזכרו שמיאמי סיימה רביעית בליגה במדד יעילות ההתקפה (שזה מספר הנקודות עבור 100 החזקות כדור) והניקס רק במקום ה־19, בעוד שבמדד היעילות ההגנתית הן דומות מאוד (מקומות 4 ו־5). וחשוב מכך, לברון ושות' אחראים לארבעת השידורים הנצפים ביותר העונה, מחוץ למחזור הפתיחה של חג המולד. במילים אחרות - הליגה צריכה את מיאמי יותר משהיא צריכה את ניו יורק. זה לא אומר שדיוויד סטרן מתקשר ללחוץ על השופטים. זה כן אומר שכמו בכל תאגיד, גם כאן העובדים יודעים מה טוב לתאגיד מבלי שצריך לומר את זה במפורש. למעשה, אלא אם מיאמי תאבד את אחד מהשלושת הכוכבים שלה לפציעה, קשה לראות אותה נופלת לפני גמר המזרח, שבו תפגוש, ככל הנראה, את בוסטון או שיקגו, שני שווקים שיכולים בעצמם למשוך צופים רבים, ושיקגו היא גם הקבוצה הטובה ביותר במזרח (אבל ללא דריק רוז שנפצע קשה לראות אותה מגיעה לגמר).

ביי לייקרס...

במערב, הלייקרס פוגשים את דנבר נאגטס בסיבוב הראשון במפגש מרתק: הנאגטס נפרדו מכרמלו אנתוני ומאז מעמידים ניסוי מוצלח של קבוצה ללא כוכב - דנבר סיימה שלישית במדד היעילות ההתקפית. הרעיון כאן הוא שיש הרבה מאוד ג'רמי לינים בליגה, אלא שהם פשוט לעולם לא מקבלים את ההזדמנות, כי הכוכבים הגדולים יודעים שמה שמכתיב את השכר שלהם הוא הנקודות - לא היעילות בהשגתן - ולכן הם פשוט לא מוסרים. ומהצד השני, הלייקרס בנתה חמישייה מעולה, אלא שהחמישייה הזאת לא ממצה את הפוטנציאל המלא שלה כי קובי בראיינט לא מוכן להיפרד מהכדור - ולכן הלייקרס רק עשירית במדד היעילות ההתקפית. השנה קובי שיחק כחמש דקות בממוצע יותר מבשנה שעברה, נלחם בפציעות, ויכולתו ירדה. אז מה עושים? זורקים יותר! קובי זרק השנה לסל מהשדה יותר ממה שזרק בחמש העונות האחרונות, ובהתאם מסר פחות אסיסטים ממה שמסר באותה תקופה. וזה אף שהאחוזים שבהם הוא קולע מהשדה - 43% - הם הגרועים בקריירה, מאז שהפך לשחקן חמישייה. אז האם בראיינט הוא עדיין סופרסטאר מחוץ לכותלי ראשו?

לשאלה הזאת יש חשיבות מכיוון שהפלייאוף, כך נדמה, הוא שעתם של הסופרסטארים. רק אלופה אחת בשלושת העשורים האחרונים עשתה זאת ללא כוכב גדול - דטרויט של 2004. אלא שגם אם הלייקרס ינצחו את דנבר, סביר להניח שייפגשו את אוקלהומה סיטי, הטוענת העיקרית לכתר, ובראשה קווין דוראנט, סופרסטאר אמיתי, מה שיסיים את הסיפור של לוס אנג'לס לשנה זו.