על הגניבה

"עזוב את זה, ולא רק כי עכשיו זה הזמן להריע למנצחים. אני הייתי בשנה שעברה בסיאטל ואני אומר לך: ספורט מקצועני לא ממש חשוב לאנשים שם והכדורסל המקצועני לא חסר להם". במילים הנבונות הללו ניסה בשבוע שעבר חבר טוב ועמית לשכנע אותי לרדת מהרעיון לכתוב דווקא עכשיו כתבה על סיאטל סופרסוניקס, הקבוצה שב־2008 נגנבה מהעיר הצפון־מערבית, הועברה דרומה ובימים אלה מתחרה - זו השנה השנייה ברציפות - בגמר המערב. הקבוצה שאתם מכירים כאוקלהומה סיטי ת'אנדר, הלהיט הכי גדול השנה של ה־NBA.

אבל אף שלהריע למנצחים זה אלמנט חשוב בסיקור היומיומי של הספורט, בטח כשהם עושים את זה בצורה כל כך אטרקטיבית ושובת עין ולב כמו שקווין דוראנט וראסל ווסטברוק עושים בת'אנדר; ושבסיאטל עדיין יש קבוצת - לא הצלחתי להשתחרר מהצורך ומהרצון שלי להעלות את הסיפור של הסוניקס, דווקא עכשיו, כשכולם אפופים באופוריית ההצלחה של הת'אנדר. צריך להזכיר שהעובדה שהקבוצה הזו משחקת עכשיו באוקלהומה ולא בוושינגטון היא חטא, תולדה של מסע פוליטי ועסקני, כוחני ופתלתל, שקרי מתחילתו ועד סופו.

קווין דוראנט. היה אמור להטביע בסיאטל - במקום זאת, נעקרה הקבוצה מהעיר צילום: אי פי אי

Save Our Sonics

ברחבי הרשת עדיין אפשר למצוא לא מעט סימנים לכך שמאבקם של אוהדי הסוניקס העזובים עדיין חי. אמנם עם דופק אטי ולחץ דם נמוך, אבל אתרים כמו Save Our Sonics ו־Sonicsgate עדיין קיימים ברשת, חלקם מתעדכן לעתים, וגם בפייסבוק וביוטיוב אפשר למצוא שרידים מפרפרים למאבקם של אוהדי הכדורסל מסיאטל להחזרת קבוצתם העירה, או לכל הפחות להענקת קבוצה אחרת לעיר (רצוי חדשה, ולא אחת שנגנבה מעיר אחרת, כי אז מה הטעם?).

ליוטיוב הועלה, באורך מלא של שעתיים, הסרט הדוקומנטרי המצוין וזוכה הפרסים "סוניקסגייט", בגרסתו מ־2009, ובאתר הפרויקט ניתן לרכוש את הגרסה החדשה והמעודכנת שיצאה השנה. הסרט מגולל בפירוט דקדקני את כל הסאגה האומללה שבה אנשי עסקים מאוקלהומה סיטי רכשו את הקבוצה, ועד הרגע שבו הודיעו בשמחה שהיא נעקרת ועוברת דירה המשיכו לספר לכולם ש"הם יעשו הכל כדי להשאיר אותה בבית".

בין הדוברים הרבים שמוצגים בסרט בולט שרמן אלקסי - משורר, סופר וקולנוען מוערך, יליד מדינת וושינגטון שסיאטל היא הגדולה שבעריה - שמיטיב לתאר את חשיבותה של הסוניקס למרקם החברתי בעיר. אנשים כמו אלקסי ממשיכים לספר את הסיפור ולתאר את הריקנות והכאב של אוהדי הסוניקס איפה שהם רק יכולים: טורים בעיתונות, נאומים בכנסים וראיונות לרדיו ולטלוויזיה.

סיאטל. לתושבים המודעים והמשכילים של סיאטל חלק מרכזי בעזיבת הסוניקס. אבל זה שבתי הקפה בעיר מלאים בסטודנטים ובפעילי איכות סביבה לא אומר שאין בעיר עשרות אלפי אנשים שבשבילם הקי ארינה והסוניקס היו מקור לאסקפיזם אמיתי, בכל חורף, כשהעיר רטובה מגשמים בלתי פוסקים

זומבי־סוניקס

גם כותב הספורט מספר 1 בעולם ביל סימונס, שבהחלט נמנה עם החובבים הגדולים של הת'אנדר ושל כוכבה דוראנט, לא נותן להצלחה הנוכחית של הקבוצה להשכיח את העבר הקרוב. מעבר לכך שהוא מקפיד כמעט בכל טור שבו הוא כותב על הקבוצה להתייחס אליה לפחות פעם אחת כאל "זומבי סוניקס", הוא גם הקדיש בעבר כמה טורים לנושא הזה בדיוק, ואף אירח השנה את אלקסי לשיחה מרגשת על האופן שבו אוהדי הסוניקס מתמודדים עם ההצלחה של הת'אנדר. "לא ראיתי אף משחק שלהם מאז שהם עזבו", הודה בפניו אלקסי, שבעצם - מלבד היי לייטס - לא זכה לצפות בקבוצה הכי מלהיבה בליגה זה שנים. הוא פשוט לא מסוגל.

יש בסיפור הזה כמה וכמה "Bad Guys". אמנם, כנראה למען הפן האמנותי שברקימת סיפור לקולנוע, "סוניקסגייט" טוען שהחוזה השמן במונחי שנות התשעים - 33.6 מיליון דולר לשבע שנים, שהוענק ב־1996 לסנטר הצעיר והלא מוכח ג'ים מקלוויין - הוא בבחינת "התפוח" ב"גן העדן" של המועדון; אבל לא מקלווין, לא כוכב הקבוצה דאז שון קמפ - שנעלב מהחוזה שקיבל השחקן הצעיר בזמן שהוא מחכה להצעה חדשה ולבסוף עזב - וגם לא בעלי ומנהלי הקבוצה באותם ימים, שהובילו את הסוניקס לגמר באותו קיץ, נמנים עם האנשים הרעים כאן.

את המשבצות האלה ממלאים בעיקר הווארד שולץ, אוברי מקלנדון, קליי בנט, גרג ניקלס ודיוויד סטרן, לצד עוד כמה פקידי ממשל או אנשי עסקים שלקחו חלק קטן יותר בפשע.

הם האשמים

הווארד שולץ, נשיא ומנכ"ל סטארבאקס, ענקית בתי הקפה שנולדה בסיאטל ושם גם בסיסה. שולץ רכש את הסופרסוניקס ב־2001. ב־2003, אחרי שיחסיו עם כוכבה הגדול של הקבוצה ואהוב העיר גארי פייטון עלו על שרטון וירדו מהפסים, הועבר פייטון בטרייד. שולץ, שניסה לנהל את הקבוצה כמו את עסקיו - וניסה למקסם רווחים כל הזמן - השניא את עצמו על הקהל. לאורך הזמן הזה, העובדה שהקבוצה זקוקה לאולם חדש במקומו של הקי ארינה המיושן הלכה והתחזקה. מאחר שאולם חדש הוא פריט חובה כיום עבור כל קבוצת NBA, ומי שמממן את עיקר בנייתו הוא משלם המסים, היה ברור שאם סיאטל לא תסכים לעשות זאת עבור הסוניקס - עתידה בעיר בסכנה. ב־2006, בתום עונה כושלת, מכר שולץ את הקבוצה לקבוצת רוכשים מאוקלהומה סיטי.

אלא שבעוד ש־2005/6 היתה עונה כושלת עבור הסוניקס, הרי שעבור אוקלהומה סיטי היתה זו עונה טובה במיוחד, עת העיר אירחה בהצלחה את ההורנטס, קבוצתה של ניו אורלינס של פוסט־אסון הוריקן קתרינה. כבר בעת הרכישה דבר אחד היה סגור וחתום: אוקלהומה סיטי רוצה ויכולה להחזיק קבוצת NBA.

ועדיין, שולץ האמין לקבוצת הרוכשים, שנבנתה בכוונת תחילה על טהרת אנשי עסקים מאוקלהומה סיטי ושנשארה כזו בכוח כל הזמן, כשזו אמרה לו שהיא לא מתכוונת לקחת את הקבוצה דרומה.

אוברי מקלנדון, מיליארדר, יליד אוקלהומה סיטי. הארנק העמוק שמאחורי רכישת הסוניקס תמורת 350 מיליון דולר. "לא רכשנו את הקבוצה כדי להשאיר אותה בסיאטל", הודה בזמנו בראיון. משפט שעלה לו בקנס של 250 אלף דולר מסטרן ומה־NBA. היום, כשהת'אנדר משחקים באולם הנושא את השם צ'סאפיק אנרג'י, הלוא היא חברת האנרגיה שמקלנדון הקים וששילמה לו ב־2008 את שכר השיא לחברת 500 S&P - יותר מ־112 מיליון דולר - ברור שהכנות הרגעית לא פגעה לו בהכנסות העתידיות.

קליי בנט, איש עסקים שהתחתן עם כסף (נשוי לבתו של איל תקשורת מאוקלהומה סיטי), הפרצוף של הסיפור המכוער הזה, יו"ר קבוצת הבעלות שקנתה את הקבוצה משולץ, ועדיין האיש החזק במועדון. בנט רקם קשרים עמוקים עם קומישינר הליגה דיוויד סטרן עוד בשנות התשעים, עת היה בעל מניות מיעוט בסן אנטוניו ספרס. ב־2005 עמד בראש הקבוצה שהצילה את ההורנטס ושאירחה את הקבוצה של ניו אורלינס למשך שנתיים באוקלהומה סיטי. זה האדם שחזר ואמר, שוב ושוב, שהוא "מחויב להשארת הקבוצה בסיאטל ולמציאת פתרון לבניית אולם שימנע את מעבר הסוניקס". האיש שהכחיש כל הזמן שקבוצת הרוכשים שלו מתכוונת להעביר את הסוניקס אל העיר שלהם. האיש שאמר ב־2008 שהוא "שמח להודיע" על כך שבשנה הבאה יהיה NBA באוקלהומה סיטי.

בנט תכנן זאת זמן רב, ובשנים שקדמו למעבר הוא היה זה שעשה הכל כדי להרחיק את הסוניקס מהקהל שלה. הוא אסר על שחקנים להתראיין ברדיו וצמצם יותר ויותר את פעילויות השיווק והקשר עם הקהילה של הקבוצה. הוא גם הנהיג מדיניות של "בנייה מחדש" שפגעה בקבוצה מקצועית, ותחתיו היא הפכה לאחת הגרועות בליגה. הרעיון היה כמובן להקשות על העיר לשכנע את התושבים שצריך להשקיע כספי מסים באולם חדש לקבוצה הזו. וזה עבד.

דוראנט. בסיאטל, היו"ר בנט, בשנים שקדמו למעבר, הוא היה זה שעשה הכל כדי להרחיק את הסוניקס מהקהל שלה. הוא אסר על שחקנים להתראיין ברדיו וצמצם יותר ויותר את פעילויות השיווק והקשר עם הקהילה של הקבוצה צילום: אי פי אי

פוליטיקאי קטן

גרג ניקלס, ראש העיר ה־51 של סיאטל, שעמד בראש העיר שתי קדנציות רצופות, בין 2002 ל־2010. ניקלס התחייב לאורך כל הדרך להקשות על בנט להעביר את הקבוצה, וחזר והצהיר כי לא מדובר בעניין של כסף (הקבוצה, ומכאן גם העיר, הפסידה כסף באותם ימים), אלא בעניין חברתי עקרוני.

באביב 2008 עמדה שופטת בית המשפט לפרסם את החלטתה בעניין חוקיות העברת הקבוצה באותו קיץ לאוקלהומה סיטי, מאחר שלסוניקס חוזה שכירות מחייב לשנתיים נוספות בקי ארינה. היתה זו החלטה שהעיר סיאטל נלחמה עליה במשפט מתוקשר במיוחד, ושהיתה יכולה להעניק לעיר שנתיים נוספות למצות את כל האפשרויות בניסיון לממן הקמת אולם חדש לקבוצה (הצעה מפתה של קבוצת רוכשים מסיאטל עמדה על הפרק שבועות בודדים לפני כן). שעה לפני פרסום ההחלטה, שעליה בכל מקרה היה אפשר לערער ובכך לדחות את המעבר, עלה ניקלס לדוכן במסיבת עיתונאים זריזה, והודיע שהוא מושך את התביעה ומאפשר לבנט לקחת את הסוניקס, תמורת 45 מיליון דולר, שיושקעו בשיפוץ הקי ארינה. בנט התחייב ל־30 מיליון דולר נוספים אם העיר תצביע על הקצאת משאבים לשיפוץ נרחב נוסף באולם. ההצבעה מעולם לא נערכה. הכסף הנוסף מעולם לא הועבר.

דיוויד סטרן. סטרן רוצה שהערים של הליגה שלו יידעו: אם הן מוכנות לממן בניית אולם חדש, הקבוצות יישארו. אם לא, גם 41 שנות היסטוריה, תואר אליפות, רשימה ארוכה של שחקנים ענקיים וקהל מסור לא ימנעו מקבוצה לעבור למקום אחר צילום: רויטרס

סחטן קטן

דיוויד סטרן, קומישינר (ממונה הבעלים) של ליגת ה־NBA. סטרן מעדיף שקבוצות ה־NBA יתפרסו על פני ערי שדה, שאמנם אינן נמנות בהכרח עם השווקים הכי גדולים בארה"ב, אבל מסוגלות לתמוך בקבוצת NBA - לעתים קרובות בזכות היעדרן של קבוצות מקצועניות גדולות אחרות בעיר. סיאטל, קבוצה משוק גדול (13 בארה"ב) שקיימות בו קבוצות בייסבול ופוטבול, ושמפסידה כסף, לא יושבת בול על המודל. לעומתה, אוקלהומה סיטי בקושי נכנסת לטופ 50 ברשימת השווקים הגדולים בארה"ב, ועד לת'אנדר לא נהנתה מאף קבוצה מקצוענית. חברותו העמוקה עם בנט לבטח שיחקה תפקיד משמעותי בקלות שבה הניח לקבוצה להיקרע מסיאטל. "למען יראו וייראו" היא טענה שנשמעת סביב העניין הזה יותר מפעם אחת. סטרן רוצה שהערים של הליגה שלו יידעו: אם הן מוכנות לממן בניית אולם חדש, הקבוצות יישארו. אם לא, גם 41 שנות היסטוריה, תואר אליפות, רשימה ארוכה של שחקנים ענקיים וקהל מסור לא ימנעו מקבוצה לעבור למקום אחר. "מה הסיפור הזה אומר לאוהדים של קבוצות אחרות בליגה?", נשאל סטרן כשהקבוצה עברה לאוקלהומה סיטי. "שהם יכולים לומר לעצמם 'כל הכבוד' על כך שיש להם אולם ראוי", ענה סטרן.

ערים אחרות, כפי שסטרן אמר, הסכימו לבנות אולם חדש. זה קרה בסן אנטוניו, ביוסטון, באורלנדו ועוד. ונכון שהסוניקס, האוהדים, עיריית סיאטל והממשל של מדינת וושינגטון לא הצליחו לשכנע את התושבים לשלם מס מיוחד לבניית אולם חדש או להפנות משאבים לשיפוץ הקי ארינה. אבל זה לא משום שספורט מקצועני לא חשוב למספיק אנשים בעיר, אלא כי בניגוד לערים אחרות, בסיאטל יש מספיק אנשים שחשוב להם לצאת נגד העניין. ארגונים אזרחיים שונים הציפו את מקבלי ההחלטות בסיאטל ובאולימפיה (בירת וושינגטון) במכתבים הקוראים להם לא להוציא כסף על ספורט מקצועני, אלא להפנות אותו "לדברים חשובים יותר".

במילים אחרות, לתושבים המודעים והמשכילים של סיאטל חלק מרכזי בעזיבת הסוניקס. אבל זה שבתי הקפה בעיר מלאים בסטודנטים ובפעילי איכות סביבה לא אומר שאין בעיר עשרות אלפי אנשים שבשבילם הקי ארינה והסוניקס היו מקור לאסקפיזם אמיתי, בכל חורף, כשהעיר רטובה מגשמים בלתי פוסקים.

ושהיום, אפילו שהם נשארים בערב בבית, העיניים שלהם לא מצליחות להישאר יבשות בכל פעם שהם נזכרים שאת הדאנקים שלו, קווין דוראנט מטביע בשביל מישהו אחר.