מדליית זהב בבל"ת

באביב 2010 נפצע אלכס שטילוב בברכו ועבר ניתוח. הוא נעדר מרוב התחרויות במשך שנה ואף שקל פרישה שהיתה מביאה לסיום מוקדם של קריירה, שכללה זכייה במדליות ארד באליפות אירופה ואליפות העולם (הישראלי הראשון שעולה על הפודיום בענף ההתעמלות).

שטילוב חזר להתאמן רק זמן קצר לפני אליפות העולם שנערכה ברוטרדם, הולנד באוקטובר 2010 וזה הרבה בזכות הקשר שיצר עם אדם בדיר, פיזיותרפיסט במכון פיזיותרפיה ב-Medix. בדיר, פיזיותרפיסט מנוסה שעבד עם בני השרון בכדורסל והנבחרת הפראלימפית הישראלית, למד להכיר את הגוף של שטילוב במהלך חודשי הטיפול האינטנסיבי וזה גם עזר לו להחזיר אותו לרמה שהיה בה לפני פציעתו.

כששטילוב מתח שריר ברוטרדם ושקל לפרוש מהתחרות, בדיר בדק אותו ואמר לו שזה לא קרע והוא יכול לחזור לתרגיל. שטילוב עשה זאת וסיים במקום הרביעי בתרגיל הקרקע. שטילוב החמיץ רק ב־33 אלפיות את מדליית הארד אבל יותר חשוב, הקאמבק הושלם. שנה לאחר מכן, שטילוב כבר זכה במדליית כסף בגביע העולם ובכסף גם באליפות אירופה.

שטילוב הוא הספורטאי הישראלי עם הסיכוי הטוב ביותר למדליה באחד משלושת ענפי הספורט החשובים באולימפיאדה (התעמלות) ובגלל זה יש סביבו מעטפת שלמה של אנשים שדואגים לו. הוא עולה לוועד האולימפי בין 20 ל־30 אלף שקל בחודש – לא כולל נסיעות. האדם הקרוב אליו ביותר, מלבד מאמנו, הוא בדיר – שעובד כפיזיותרפיסט ב־Medix שישה ימים בשבוע, 14 שעות כל יום ומקבל 27 מטופלים ביום. ועדיין בדיר מגדיר את עצמו כ"זמין 24 שעות ביממה לשטילוב". "ספורט זה לא כסף, זה יותר משהו שעושים תחילה כדי לצבור ניסיון ואז זה לעשות משהו מהלב", אומר בדיר. "כשאני איתו אני מפסיד 60%–70% מההכנסות שלי – ויצאתי איתו כבר ל־120 טיסות".

החוויה האולימפית. משקיעים בה יותר מאשר בליוו רפואי צילום: אוראל כהן

עניין של מעטפות

שטילוב בחר בבדיר כפיזיותרפיסט והוא אחד הספורטאים היחידים בישראל שהוועד האולימפי מממן לו את הפיזיותרפיסט הנבחר. זה יתרון ענק. "אני מכיר כל שריטה שלו ויש בינינו מערכת יחסים שנותנת לו הרבה ביטחון", אומר בדיר. "לא סתם שהוא היה יכול להמשיך תרגילים למרות הכאב בגלל שאמרתי לו שזה בסדר. זה הכרחי בספורט המקצועני של היום שיהיה לכל ספורטאי, במיוחד ספורטאים אולימפיים, קשר כזה עם הפיזיותרפיסט שלו".

אבל בישראל, מעטים הספורטאים האולימפיים שמקבלים כזה טיפול - שבספורט האולימפי, שבו עשירית השנייה יכולה להיות ההבדל בין מדליית זהב למקום רביעי - קריטי במיוחד. "אין תקציב לשלוח צוות רפואי מלא", אומר בדיר.

"בנבחרות הגדולות יש רופאים, יש פיזיותרפיסטים, יש אנשים מיוחדים שבודקים חומצות חלב. יש מי שאחראי על עניין השיקום. בקיצור, משקיעים בצוות הרפואי כמו שמשקיעים בצוות המאמנים. וזה כיוון שהמעטפה הזאת עושה את ההבדל בין מדליה ללא מדליה. בשיקום, למשל, אם אתה מטפל נכון אתה מקצר הליכי שיקום לספורטאי – במקום חודש הוא חוזר אחרי שבועיים. זה ההבדל בין מדליה לבין מקום אחרון".

בישראל מעטים הם הספורטאים האולימפיים שזוכים למעטפת כזאת. ויש ספורטאים, בעיקר צעירים, שהטיפולים בהם ממומנים על ידי המשפחה. "יש הרבה מאוד ספורטאים שפרשו כי לא היה להם הכסף הזה להשקיע בגוף שלהם", אומר בדיר. "אם לא נמצאים בקריטריון ספורטאי זהב לא מממנים את זה. היום הגישה בארץ היא שאתה צריך להגיע להישגים כדי להגיע למימון. זה צריך להיות ההפך".

גם המימון של הוועד האולימפי לא תמיד מספיק וצריך עזרה של משקיעים פרטיים. הטלפון הראשון שעושה שטילוב אחרי השתתפות בתחרות כלשהו, למשל, הוא ליעקב שחר - מי שמממן אותו וספורטאים נוספים.

לא מפתיע, אגב, שהבירוקרטיה של השגת הפיזיותרפיסט והצוות הרפואי שאתה מעדיף מסובכת וכוללת ועדות במכון וינגייט, פוליטיקה, התנכלויות וסיפורים מההפטרה אבל בסופו של דבר זה הכל מגיע לכסף. ואת זה, כאמור, אין מספיק.

אלכס שטילוב. בחר את הפיזיותרפיסט שלו בעצמו וזה יתרון גדול שלא כל ספורטאי אולימפי מקבל צילום: אורן אהרוני

כמה עולה החוויה?

על פי מסמך של הוועד האולימפי הוצאות הוועד האולימפי לקראת לונדון 2012 עמדו על 59.6 מיליון שקל (ביצוע בפועל 2009 ו־2011 ותקציב 2011 ללא שנת 2012). ההכנסות עומדות על 33.4 מיליון שקל מהטוטו וממשרד הספורט ו־8.89 מיליון שקל מסיוע ומספונסרים. השאר נכנס מהוועד האולימפי הבינלאומי - בעיקר ממכירת זכויות השידור שלו והספונסרים. מהכסף של הוועד 12.06 מיליון שקל הלכו ישר לספורטאי העילית, ו־11.7 מיליון שקל ל"קידום הרעיון האולימפי", שזה בעיקר "החוויה האולימפית" (המוזיאון האולימפי). ההוצאות הנוספות הן על ספורט הישגי (11 מיליון שקל), 5.3 מיליון שקל על ליווי רפואי, ציוד (4 מיליון שקל) ומתקנים (2.3 מיליון שקל). 10 מיליון שקל יוצאים על "שונות" – שזה שכר עובדי הוועד האולימפי ועוד 2.94 מיליון שקל ל"אירועים אולימפיים". למה "שונות" ו"קידום הרעיון האולימפי" שווים יותר כסף מליווי רפואי? לא ברור. בכל מקרה, 58% מההוצאות של הוועד האולימפי קשורות באופן ישיר לספורטאים. האם צריך שהשיעור הזה יהיה גבוה יותר? כנראה. האם צריך בונוסים גבוהים מאוד למדליות (מיליון שקל למדליית זהב)? לא בטוח.

לימור לבנת. אוהבת את האולימפיאדה כי זה תקשורת אבל מה אם ההשקעה בספורט העממי? צילום: ראובן שוורץ

משרד הספורט?

בכל מקרה, סביב ההוצאות האולימפיות קיים סכסוך בין משרד הספורט לוועד האולימפי. על הסכסוך הזה אפשר לכתוב ספר. אפילו כמה. השורה התחתונה היא שהתככים והמזימות מקשים על עבודה יעילה.

במדינה מתוקנת אמור לעסוק הוועד האולימפי בהכנות האולימפיות בלבד, ומשרד הספורט צריך לעסוק בהקמת תשתיות, הפצת הספורט העממי, רגולציה ועידוד פעולות נכונות באיגודים ובבתי הספר. ההתעסקות שלו עם ספורטאים ספציפיים וספורט מקצועני אמורה להיות מצומצמת. אבל שרת הספורט ומינהל הספורט הישראליים אוהבים את ההתעסקות הזו. זה הרבה תקשורת.

תקציב מינהל הספורט עומד על 125 מיליון שקל. עלייה ניכרת מ־2011, אז עמד התקציב על 105 מיליון שקל ומ־2010, אז עמד התקציב על 78 מיליון שקל כמו ב־2008.

אבל לאן הכסף הזה הלך? 10 מיליון שקל למועצה הלאומית לספורט, גוף שעדיין לא קיים פגישה אחת (ולכן, על פי משרד הספורט, התקציב הזה חולק לאיגודים, הכנות אולימפיות, מתקנים ועוד). 10 מיליון שקל נוספים הולכים לוועד האולימפי. תחת הסעיף הסתום "פעילות בספורט" רשומה הוצאה של 8.1 מיליון שקל. על המחקר מוציא מינהל הספורט 9.3 מיליון שקל, אבל לא ברור מה חוקרים שם ולמה אין שום פרסומים בנושא. 3.8 מיליון שקל הולכים לספורט הישגי (בונוסים).

התאחדות הספורט בבתי הספר ותוכנית ליגת העל לכדורסל בבתי ספר, תוכניות לא יעילות שלא עובדות היטב עם משרד החינוך או האיגודים, עולות עוד 6.2 מיליון שקל. 5.9 מיליון שקל עוברים למתקנים ומגרשים ו־3.4 מיליון שקל ל"עידוד פעילות". הרשות לנהיגה ספורטיבית לוקחת 3.6 מיליון שקל בשנה. אף אחד לא ממש מבין מה תפקידה ומה היא עושה.

כמה כסף הושקע בספורט עממי? 351 אלף שקל - שלוש מאות־חמישים־ואחד אלף שקל. אגב, 1.1 מיליון שקל, פי שלושה, חולקו כבונוסים ל־99 ספורטאי העילית בישראל ול־48 המאמנים שלהם - ב־2011. האם משרד הספורט צריך להשקיע כל כך הרבה בספורטאי העילית (תפקיד הוועד האולימפי) כשהספורט העממי מקבל כל כך מעט. נראה שלא.

ספורט עממי. כמה כסף הושקע בספורט עממי? 351 אלף שקל - שלוש מאות־חמישים־ואחד אלף שקל. אגב, 1.1 מיליון שקל, פי שלושה, חולקו כבונוסים ל־99 ספורטאי העילית בישראל ול־48 המאמנים שלהם - ב־2011. האם משרד הספורט צריך להשקיע כל כך הרבה בספורטאי העילית (תפקיד הוועד האולימפי) כשהספורט העממי מקבל כל כך מעט צילום: גלעד קוולרצ'יק

עוד וועדה

נראה כי הפירמידה הפוכה. משרד הספורט לא משקיע מספיק בתשתיות, האיגודים לא מייצרים מספיק ספורטאים והוועד האולימפי עוסק בדברים שהם לא אולימפיאדה. אין עומק או בסיס אבל כולם מתעסקים בספורטאי העילית שאיכשהו מרימים את הראש מתוך הביצה. מאז בייג'ינג 2008 משרד הספורט עוסק בעיקר בפוליטיקה, בוועדות, בבניית תוכניות, ביצירת חזון ובמה לא - אבל בשום דבר מעשי ולא היה שינוי גדול מדי בחלוקת הכספים. ועדת בורוביץ', למשל, היתה אמורה לקבוע תנאים לחלוקת כספי הטוטו אבל אחרי שנים של ברבורים המסקנות נזרקו לפח. בווינגייט גם יש תוהו ובוהו ובזבוז כספים משווע על הרבה דברים שבכלל לא קשורים לספורט.

תחת לימור לבנת אין ממש התקדמות או סדר יום חדש בספורט הישראלי. יש הרבה דיבורים, סכסוכים ופוליטיקה. לא דברים שמייצרים איתם ספורטאים או מדליות אולימפיות.