מדליה זה לא הכל

התגובות הקיצוניות להישגי הספורטאים הישראלים במהלך המשחקים האולימפיים ועוד יותר מכך, לכישלונם לקראת סיום המשחקים, מבטאות אתהשפה הרגשית סביב הספורט ואולי, כפועל יוצא, גם את היעדרו של השיח העובדתי והרציונלי בספורט.

הספורט שמספק דרמות, מהפכים וסיפורים אנושיים, שפעמים רבות מרתקים וסוערים יותר מכל תסריט כתוב אחר, נתפס כזירה רגשית באופן מיוחד. מעטים, אם בכלל, הם המוסדות שמסוגלים לרגש ולחבר בין ההמונים, ומהצד השני, לגרום לשברון לב המוני ברגע אחד.

לספורט, במובן הזה, שמור מקום של כבוד בשל יכולתו לסחוף את ההמונים על בסיס רגשי.

מבט על כותרות העיתונים במהלך השבוע החולף ועל התבטאויותיהם של פרשני ועסקני ספורט, מלמד על סחף רגשי שמתעלם, בלהט היצרים והרוח הלאומית, מהעובדות בשטח. "היסטוריה", "חלום" ו"הישגים מדהימים" הפכו, בתוך ימים בודדים ולעתים אפילו בתוך שעות קצרות, ל"כישלון כללי" שמלמד על "היעדרה של תרבות ספורט", עסקנות שפשטה את הרגל ואפילו מעבר לכך.

"היסטוריה", "חלום" ו"הישגים מדהימים" הפכו, בתוך ימים בודדים ולעתים אפילו בתוך שעות קצרות, ל"כישלון כללי" שמלמד על "היעדרה של תרבות ספורט", עסקנות שפשטה את הרגל ואפילו מעבר לכך. צילום: ראובן שוורץ

מעבר מאופוריה לדיכאון מעולם לא נראה קצר יותר. נראה שאם רק היינו מביטים על העובדות כהווייתן - ההישגים, שהיו בוודאי מרשימים בפני עצמם, היו קצת פחות חלומיים, וההפסדים, מנגד, היו פחות מדכאים. המעבר משמחה עילאית לדכדוך לאומי כל כך קצר ומהיר, ווהא מסתכם לרוב בפרטים כל כך קטנים שמובילים למסקנות כל כך גדולות. הרי עוד שני קשרים במהירות הרוח היו מטים את מצב הרוח הלאומי לכיוון אחר לגמרי. בדיוק כפי שמהצד השני, רק הפסילה של השחיין האוסטרי (שהיא לבטח חלק מהספורט) אפשרה ליעקב טומרקין לעלות למשחה הגמר בבריכה האולימפית ולרומם את מצב הרוח של כולנו. האם אלו קני המידה שלאורם ראוי לשפוט את הספורט?

ייתכן שיש מקום לעשות מהפכה עמוקה ביחס לספורט בישראל. אפשר שהעסקנות הספורטיבית המקומית הגיעה לכדי מיצוי, אבל לא אלה הטעמים הנכונים למסקנה. לא בגלל המדליה האולימפית, שעמדה על העקב של שטילוב ועל מהירות הרוח בווימות'. מבחן המדליה, מפתה ככל שיהיה, אינו תמיד רגיש למציאות הספורטיבית המורכבת. הגרלות, פציעות ונתונים בלתי נשלטים יכולים להשפיע באופן דרמטי על המציאות. קל וחומר כשמדובר על תחרות שנערכת רק אחת לארבע שנים. נכון שספורטאים גדולים נמדדים ברגעים גדולים, אבל האם תחרות אחת שנערכת לעתים די רחוקות אמורה להיות קנה המידה המשמעותי להערכת היחס של החברה לספורט?

הרי רק לפני חודשים ספורים הגיעו נבחרות השחייה והג'ודו של ישראל להישגים מרשימים במיוחד בתחרויות בינ"ל חשובות. האם זה אומר שהחינוך והתרבות השתנו כל כך מאז? אין בדברים אלו כמובן להפחית מאירועים מביכים שהציגה המשלחת הישראלית לדורותיה במשחקים האולימפיים. להפך. דווקא היעדרם של משקפת השחייה, נעלי הריצה וכובע השחייה צריך להוביל למסקנות הגיוניות יותר מהשגתה או פספוסה של המדליה עצמה.

הכותב הוא מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת הספורט במרכז האוניברסיטאי באריאל ובאוניברסיטת בר־אילן