ככה גנבו העשירים את הכדורגל
באקלים הנוכחי – הכדורגל האנגלי לא יכול לגדול יותר בצורה אורגנית, הוא תלוי בכסף של האנשים העשירים
דייב בויל, מחבר הדו"ח “Football Mad: Are We Paying More for Less?” עבור "היי פיי סנטר" כותב כי "מאז יצירת הפרמיירליג ב-1992 משכורות כדורגלנים בכירים באנגליה עלו ב-1,508%".
הוא מציין כי שיעור האחוזים מההכנסה שמוציאים המועדונים על משכורות עלה מ-48% ב-1997 ל-70% ב-2011. ובעוד כדורגלנים וסוכניהם הפכו ליותר ויותר עשירים, מאז 1992 כמעט חצי מהמועדונים המקצוענים באנגליה פשטו את הרגל – בצורה רשמית. אז מה קרה כאן?
סטן קרונקי באצטדיון האמירייטס של ארסנל (ארכיון) צילום: איי אף פי ננסה לפשט. בגלל רגולציה ניאו-ליברלית (שזה אומר כמעט ללא רגולציה) והבטחת הכנסה מהסכם טלוויזיה ראשוני טוב, אנשים מאוד עשירים נכנסו לכדורגל האנגלי בגלל סיבות אגואיסטיות לחלוטין (המרדף אחרי תהילה, רווח פוליטי או סתם הגשמת חלום).
בגלל שהיה מדובר רק באגו שלהם, האנשים העשירים מאוד האלה רצו לנצח יותר מכל דבר אחר והתחילו לחפש אחר קיצורי דרך לתהילה. זה הוביל לתחרות חריפה על שירותי השחקנים הטובים ביותר. זה גם הוביל לעניין רב בליגה - שהביא לצמיחה בהכנסות הטביעות אבל לא כזו שהספיקה לרצות את האגו של המיליארדרים החדשים שהגיעו - מרחבי תבל.
בסופו של דבר, הדינמיקה הזאת הובילה למערכת כלכלית בכדורגל שמעודדת השקעת-יתר ולקיחת סיכונים כדי לנצח משחק, הרבה מעבר לכל היגיון כלכלי ולא קשורה כלל למתרחש בכלכלה האמיתית.
באופן טבעי הפרמיירליג משכה את השכר למעלה גם בליגות הנמוכות: בצ'מפיונשיפ, ליגת המשנה, זינק השכר הממוצע בין 1992 ל-2010 ב-518%, וגם בליגה השלישית נרשם גידול של 306% בשכר הממוצע. זה, באופן טבעי, הוביל לירידה בהשקעות בתשתיות הכדורגל.
העלייה בשכר והאקלים התחרותי הובילו לאינפלציית מחירים אדירה בכדורגל האנגלי. כרטיס כניסה הזול ביותר למשחק של ארסנל שעמד על 5 ליש"ט ב-1989, זינק ב-920% למחיר של 51 ליש"ט בעונה שעברה והוא "הכרטיס הזול" היקר ביותר בליגה; בליברפול זינקו מחירי הכרטיסים הזולים מאז 1989 ב-1,025% (מ-4 ליש"ט לכרטיס ל-45 ליש"ט); ובאולד טראפורד ייקרה מנצ'סטר יונייטד את הכרטיס הזול "רק" ב-700% (מ-3.5 ליש"ט ל-28 בעונה שעברה).
גם בעלי הפאבים שהחלו לקלוט את האוהדים שלא יכלו לרכוש כרטיס כניסה למגרש, נאלצו לסבול מהתנפחות הבועה. מאז נוסדה הפרמיירליג עלה המחיר שנאלצו לשלם בעלי פאבים כדי להתחבר לרשת סקיי, מחזיקת הזכויות של הפרמיירליג, בקצת יותר מ-10,000%.
רובין ואן פרסי. 235 אלף ליש"ט בשבוע - זה מטורף צילום: רויטרס
וכל זאת כדי לעמוד בדרישות השכר המטורפות, שנובעות, כאמור, מהתחרות בין האגואים של המיליארדרים. זה הוביל לכך שהכדורגל נותק מ"האנשים הרגילים". רבים לא יכולים להרשות לעצמם להיכנס למשחקים, רבים לא יכולים להרשות לעצמם את ערוצי הפיי-פר-וויו. לאן זה יוביל בעידן של מיתון? לא ברור.
באקלים הנוכחי – הכדורגל האנגלי לא יכול לגדול יותר בצורה אורגנית. הוא כעת תלוי בכסף של האנשים העשירים, שבאו אליו בגלל רגולציה חלשה והשקיעו הרבה מאוד כסף – אבל במקביל הפכו אותו למשחק של עשירים וניתקו אותו משורשיו במעמד הפועלים. כולנו יודעים מה קורה למשהו שמנותק מהשורשים שלו – הוא נובל.
הפתרון? מבחינת העשירים הפתרון הוא ללכת למצוץ את הכסף של מעמד פועלים אחר. מחוץ לאנגליה. במלזיה, אינדונזיה, הודו וסין. אבל הפתרון האמיתי הוא רגולציה חדשה שתביא להוצאה כספית פחותה על שכר שחקנים ויותר בתשתיות, בנוער, ובקהילה.
וכיום באנגליה באמת מדברים על אימוץ ה"פייר פליי הפיננסי" – שתמנע הוצאה גבוהה יותר מההכנסה ותעודד השקעה בתשתיות. המטרה של הפרמיירליג כעת היא להפוך את עצמה לליגה בריאה מבחינה כלכלית ולא רק מבחינת ההכנסות והספורטיביות.
בישראל קרה הליך דומה למה שקרה באנגליה. רק ללא הכסף הגדול מהחסויות וזכויות השידור.
אנשים נכנסו לכדורגל וללא רגולציה מתאימה הפכו אותו למשחק בין אגואים של אנשים פרטיים. הניתוק מהקהל בולט לעין הרבה יותר מאשר באנגליה – ששם הכדורגל הרבה יותר מושרש בתרבות וגם שואב אליו כסף מכל העולם.
בישראל, כדי לשקם את הכדורגל, צריך לחזור לבסיס. לקהילות הפועלים שממנו הוא צמח. לנטוש את החלומות על אירופה וליגת האלופות ולבנות מהבסיס כדורגל בריא, שקשור לכלכלה המקומית, שחי מההכנסות שהוא מייצר. כדורגל שחשוב איך להפוך ליותר פופולארי ויותר נגיש. האם זה יכול לקרות? לא עם ההנהגה הנוכחית.
