הולך ופוחת הדור
אם הטלוויזיה התמלאה בדוגמנים שהם גם מגישים, גם עולם הכדורגל פינה את מקומם של אלה שיודעים הרבה אבל מדברים מעט, לכאלה שמדברים המון, לא יודעים כלום ונכשלים כמעט בהכל
ניר קלינגר הוא מאמן ישראלי מהדור החדש – מאלה שלזכותם עומדת מעלה אחת יוצאת דופן – היכולת להתנסח בבהירות ולומר את אשר על ליבם בצורה רהוטה ופתוחה.
רשימת תכונות זו מאפשרת לקלינגר לכסות ולטשטש קריירה שלמעט הבלחה חד פעמית לפני די הרבה שנים, היה בהחלט ניתן לתאר ככושלת, שהמוטיב החוזר שלה הוא הביטוי "סיים את תפקידו בקבוצה". אל המוטיב הזה הוא הגיע אחרי התעקשות להוציא כספים גדולים על שחקנים קטנים, להגות הרכבים ומערכים שלא מועילים ובעיקר – להסביר לכולם שמה שהם ראו לא היה הדבר המשעמם ביותר בהסטוריה של המין האנושי, אלא "קרב טקטי" או כל מיני בלבולים כאלה.
ניר קלינגר. בדיוק כמו אלי אוחנה, גיא עזורי ודומיהם, המתהדרים בלשון מחודדת, בלורית מתנופפת וערימת כשלונות מפוארת צילום: ראובן שוורץ
בשלב הזה, אחרי שני מחזורים, ניתן מיד להבחין שבעל הבית של הפועל חיפה, יואב כץ, מנתח את המציאות בצורה הטיפוסית כל כך לעולם הכדורגל הישראלי. זה עובד בבחירת מאמנים, זה עובד בענייני טקטיקה, זה עובד ברמת העסקנות. לאן שתפנו תמצאו תהליך שפועל בסגנון הבא:
- הבט על המצב בו אתה נתון. צריך פתרון!
- בדוק את דרכי הפעולה האפשריות
- בחר את דרך הפעולה בעלת סיכויי ההצלחה הנמוכים ביותר
- נתח את דרך פעולה זו ועמוד על כל בעיותיה. הבן אותה לעומק
- בחר בדרך פעולה זו למרות כל מה שגילית. אחרי הכל – אתה הרי חכם מכל אדם
- מצא את עצמך מופתע מכך שמה שהיה ברור שיקרה – אכן קרה
- אם תפקידך הוא מאמן קבוצת כדורגל - השלך אחריות על מישהו אחר. עדיפות על גוי
אין ספק שרק תהליכים גאוניים כמעין אלה מאפשרים לליגה שלנו לצמוח עד למיקומה השישי באירופה ויפה לראות שרבים וטובים אימצו לעצמם את דפוס העבודה הזה. אייל לחמן, למשל הוא לקוח מועדף, כשהאיקסים על חגורתו מסמנים לא רק את מספר הקבוצות שהביא אל פי פחת, אלא גם את מספרם של אלה שהחליטו שדווקא אצלם הוא יצליח, בדיוק כמו כל אלה שהעניקו את המושכות לאלי אוחנה, גיא עזורי ודומיהם, המתהדרים בלשון מחודדת, בלורית מתנופפת וערימת כשלונות מפוארת.
לשנות מערך?! מי צריך לשנות מערך כשכולם יודעים שהפסדנו בגלל המזל!
צחוק בצד, דור המאמנים הזה וגרוע מכך – כל הסביבה המקיפה אותם - מהווים דוגמה לעליבות הכדורגל הישראלי, כשאת אנשי המקצוע והשחקנים החליפו... כלים ריקים. ומיד אחרי שהם כושלים בקבוצות שלהם הם מוצאים את עצמם על כסא הפרשן ומסבירים לנו איפה מוריניו ופרגוסון טועים.
אם הטלוויזיה התמלאה בדוגמנים שהם גם מגישים, גם עולם הכדורגל פינה את מקומם של אלה שיודעים הרבה אבל מדברים מעט, לכאלה שמדברים המון, לא יודעים כלום ונכשלים כמעט בהכל.
למזלם של אלה – הכל נסלח, כל עוד הם מספקים את הסחורה ו"עושים רוח".
מאמן הנבחרת, למשל, תלה משחק כדורגל ברמה אפס ב... חכו לזה... פיגוע הטרור שהתרחש בבולגריה יום לפני המשחק. וזה עבר, כי בצד השני של המיקרופון, במקום בו אמורים להיות אלה שחושפים את פרצופם האמיתי של הפסאודו-מאמנים, נמצאים גם כן כלים ריקים. אחד זוכה לחיקוי המבהיר עד כמה הקשר בינו לבין האמת רופף, השניה מביעה את דעתה על כדורגל למרות שהיא עדיין תוהה אם כדור זה משולש או מרובע והשלישי מנסה לשלב בין התנהגות בהמית לבורות ענקית. ובסוף כ-ו-ל-ם לא מבינים למה, לעזאזל, המוצר הדפוק הזה, שנקרא כדורגל ישראלי, לא מצליח להתרומם.
אלברט אינשטיין אמר שאי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות. נראה כי הבנאדם ממש מכיר את הכדורגל הישראלי. אולי ניתן לו לאמן את הפועל חיפה?
