תרבות ספורט עושים, לא צורכים
הישראלים הם צרכני ספורט ולא אוהבי ספורט ובגלל זה אין כאן כמעט תרבות ספורט. שיחה עם מחברי "האוניברסיטה הקטנה של הספורט" על הקשר בין כדורגל, ספרים והאין־תרבות ספורט בישראל
כמי שילדותו עברה עליו באייטיז, ספר הספורט הראשון שנתקלתי בו היה "עודד והרצל מלמדים כדורגל" – מדריך מצולם שבו עודד מכנס והרצל קביליו מלמדים תרגילי משחק בסיסיים. את הספר לקחנו מהספרייה העירונית ועל מגרש האספלט הקטן שליד הבניין תרגלנו שוב ושוב את נגיחת הדג של היהלום מנתניה ואת זינוקי החתול של השוער המנוח ממכבי יפו. כיוון שאהבנו כדורגל ואהבנו לקרוא, ספרים על כדורגל היו מצרך מבוקש, וחוץ מהספר הנ"ל קראנו בשקיקה גם את עלילותיהם של הספורטאים הצעירים, רפי ואלון, ואת אלה של חבורת איסט־אנד הלונדונית.
האוניברסיטה הקטנה של הספורט הרבה שנים חלפו מאז ששתינו זיפ והרסנו את הברכיים על מגרש האספלט ברעננה, ואולם אף שספורט וקריאה נותרו שתיים מהאהבות הגדולות של חיי, מדף ספרי הספורט שלי לא גדל מאז באופן משמעותי. פה ושם יוצא בעברית איזה תרגום של סיימון קופר או ניק הורנבי וישנם גם ספרים ישראליים לא רעים שעוסקים בספורט, אבל בסך הכל הרשימה דלה.
בימים האחרונים נחתה על שולחנ י"האוניברסיטה הקטנה של הספורט", שכתבו העיתונאים רונן דורפן ואלון זנדר. מדובר באוסף מרתק של אנקדוטות, שיאים, מספרים וסיפורים - מהשער האלף של פלה, דרך רשימת הקאמבקים המדהימים בתולדות הספורט ועד סיפורם של המתאגרפים היהודים הגדולים בהיסטוריה - יותר מ־500 רגעים
מרגשים/הזויים/מקסימים מהסוג שהופך את הספורט לדת הפופולרית בעולם. יציאתו של הספר, אחרי חמש שנות עבודה, מהווה הזדמנות מצוינת לדבר עם המחברים על הקשר בין כדורגל, ספרים ותרבות ספורט בישראל.
עם הספר?
אז השאלה הראשונה שצריך לשאול היא למה יוצאים בכלל מעט ספרים על ספורט בעברית?
"באופן כללי הישראלים הם צרכני ספורט ולא אוהבי ספורט", קובע דורפן בשיחה מהונגריה, שם הוא מתגורר, "וצרכנים רוצים מטבע הדברים רק את הטוב ביותר". לדבריו, העניין בספורט בישראל נוטה להתמקד בשורה התחתונה - ניצחון או הפסד - בעוד שכל מה שמאחורי הספורט: חינוך, ערכים, סיפורים אישיים - מאוד חסר בארץ. העניין הוא שאלה בדיוק הנושאים שספרות ספורט טובה עוסקת בהם. "כשספורט הופך לדבר תרבותי יש גם דרישה לספרים על ספורט", הוא אומר.
"כשהייתי עכשיו באולימפיאדה", מספר דורפן, "נתקלתי בעיתונאים אמריקאים שבכלל לא הלכו לראות שחייה או אתלטיקה. כל מה שהם עשו היה לשלוח סיפורים אישיים על אתלטים. הם הבינו שזה העיקר, שיש משהו יותר גדול מניצחון ומדליה, ובישראל זה מתפספס".
"הספורט הוא כלי נהדר כדי להבין את האנושות", מוסיף זנדר בשיחה ממקום מגוריו בגרמניה. "זהו אמצעי לספר סיפור על בני אדם דרך עלילה וזו הסיבה שהוא כל כך פופולרי". לדברי זנדר, שמרבה לעסוק בהיסטוריה המפוארת של הספורט היהודי, הצלחה ספורטיבית היא חלק משגשוג תרבותי כללי וכדוגמה הוא מביא את ריבוי הספורטאים היהודים באוסטריה של תחילת המאה העשרים. "לציונות היה אינטרס לשנות את מה שהיה לפניה ובכך הרסו גם את רוב תרבות הספורט. אמרו שכוחנו במוחנו ועכשיו נפריח את הארץ עם השרירים, אבל לא נרוץ 100 מטר משוכות כי זה בזבוז זמן. כיום, משום שהספורט נמצא נמוך כל כך בסדר העדיפויות של הציבוריות הישראלית, לא מוקדשת לו מחשבה ואין חינוך אמיתי לספורט".
לדברי דורפן, גם עיתונות הספורט לא נקייה מאשמה. "קל לבקר כל מיני תופעות צעקניות, אבל הסגנון הזה מושפע בסופו של דבר מהעיסוק הבלעדי בשורה התחתונה. להגנתם של עיתונאי הספורט בישראל יש לומר שאין להם כמעט כלי עבודה - אין היצע של ספרים רלבנטיים שמהם אפשר ללמוד ולהרחיב, אין 'היכלי תהילה' או רשימות מסודרות של שיאים רשמיים."
- "אם יש לנו הטייסים הטובים בעולם, יכולים להיות לנו הספורטאים הטובים בעולם"
- השאלות שצריכות להישאל
- 7 ענפים שבהם ישראל צריכה להשקיע
תרבות ספורט זה לעסוק בזה
החוויה האולימפית. "קל לבקר כל מיני תופעות צעקניות, אבל הסגנון הזה מושפע בסופו של דבר מהעיסוק הבלעדי בשורה התחתונה. להגנתם של עיתונאי הספורט בישראל יש לומר שאין להם כמעט כלי עבודה - אין היצע של ספרים רלבנטיים שמהם אפשר ללמוד ולהרחיב, אין 'היכלי תהילה' או רשימות מסודרות של שיאים רשמיים" צילום: אוראל כהן
אז מה עושים, איך אפשר לקדם את תרבות הספורט בארץ?
"תרבות ספורט היא פקטור של החשיבות שחברה נותנת לספורט והחשיבות הזו יכולה וחייבת לעלות בישראל. ברגע שחשיבות הספורט תעלה תיווצר ערוגה שאפשר יהיה לשתול בה. מצד אחד זה עניין של הקצבות של המדינה ובעיקר עניין של מתקנים", אומר זנדר ומדגיש את חשיבות ההשקעה במתקנים לילדים ובהקפדה על שוויון בין בנות ובנים מגיל צעיר. "ואז, מה שצריך לעשות זה לעסוק בספורט, נקודה. תרבות ספורט נוצרת מזה שאנשים עושים ספורט. למה ג'מייקה מובילה בריצות? פשוט כי הם אוהבים לרוץ ועושים תחרויות ריצה כבר מגיל ארבע".
מצד שני, העובדה שאירועי ספורט כמו המונדיאל או הקלאסיקו זוכים בארץ לנתוני רייטינג יפים פחות מרשימה אותו. "אנשים אוהבים שואו, אבל תרבות ספורט כוללת גם הבנה של ספורט ואת זה אי אפשר לרכוש בלי לעסוק בספורט".
"רק מישהו שרץ בעצמו מבין את הרץ שגומר במקום ה־14 באולימפיאדה", מסכים איתו דורפן (אגב, השניים מכירים עוד מכיתה א'). "אם אנשים יעסקו יותר בספורט הם יחיו יותר את הניואנסים שלו ולא יישארו ברמת ניצחון והפסד". בכלל, נראה שמבחינת דורפן החיבור האמיתי לספורט נוצר דווקא דרך הסיפורים "הקטנים" והאנושיים ולא באמצעות סיפורי הניצחון הגדולים. "אצל מסי או פדרר לא תמצא שיעור על החיים", הוא אומר.
הנקודה האופטימית היא ששינוי בתרבות הספורט לא חייב לקחת עשרות שנים. זנדר מביא לדוגמה את המקרה של הסינים (עמ' 177), שעד הזכייה של רונג גוטונג באליפות העולם בטניס שולחן ב־1959 כמעט ולא עסקו בספורט תחרותי, ומאז הפכו למעצמה. מקרה אחר הוא זה של הג'מייקנים: "ברגע שהם קלטו שיש להם אצנים טובים שהולכים לייצג מדינות אחרות (לדוגמה, לינפורד כריסטי ודונובן ביילי), הוחלט להשקיע בספורט והוקם מרכז אימון אוניברסיטאי לאתלטיקה. התוצאה היא שקיבלנו אצנים כמו בולט".
לסיום, מה הסיפור שאתם הכי אוהבים בספר?
דורפן, בעצמו אוהד שרוף של היונייטד, בוחר דווקא בסיפורו של ביל שאנקלי (עמ' 236), המנג'ר האגדי של ליברפול, שכחלק מתפיסת עולמו הסוציאליסטית האמין שהמועדון שייך לאוהדים ונהג לשבת עם מכונת כתיבה ולענות להם בעצמו למכתבים. "סיפור נהדר נוסף שאלון מצא הוא על כפר של עבדים בקולומביה שהוציא מתוכו שלושה אלופי עולם באגרוף" (עמ' 292).
זנדר מצדו בוחר בסיפור של מלורי הולטמן (עמ' 261), שעזרה לשחקנית יריבה להשיג הום־ראן היסטורי, לאחר שהאחרונה קרעה במהלך המשחק את הרצועה הצולבת. "אתה קולט?" הוא שואל אותי, "היא עזרה לקבוצה היריבה להשיג אליפות! זה סיפור כל כך קיטשי ואמריקאי, אבל אני אוהב אותו", הוא אומר. ספורט הוא דרך לספר משהו על החיים, כבר אמרנו?
