נוער שוליים
אם קבוצה בכירה לא מצליחה להצמיח שלושה ארבעה שחקני בית להרכב הבוגרים - אז השקעת מיליוני השקלים במחלקות הנוער היא בזבוז משאבים מוחלט
בליגת העל, בניגוד להרבה ליגות מקבילות באירופה, אין מתכונת של ליגת מילואים ואין מודל של החזקת קבוצות בת אשר נותנות מענה לשחקני הבית שלא מצאו מקום בקבוצה הבוגרת. המצב שנוצר, בעיקר בקבוצות הגדולות, הוא שלשחקני הבית אין במה. שחקני הנוער שהגיעו לגיל שבו כבר לא יכולים לשחק בליגות הנוער, מושאלים במקרה הטוב לקבוצות שונות או נבלעים בסגל הרחב של הקבוצות שלהם.
האירוניה היא שרוב השחקנים הבכירים של שלוש הקבוצות הבכירות הם למעשה פרי מחלקות הנוער של הקבוצות ה"קטנות" יותר, מה שמוביל לשאלה - האם הקבוצות הבכירות צריכות להשקיע ולטפח יותר את מחלקות הנוער משלהן?
אם נתבונן לעומק וננתח את שלוש הקבוצות הבכירות בליגת העל כרגע – מכבי תל-אביב, הפועל תל-אביב ומכבי חיפה, נבין עד כמה בולט עניין זה. מכבי ת"א היא הקבוצה ששילבה הכי הרבה שחקני בית בעונה שעברה, אולם בסגל הרחב של העונה הנוכחית הם משחקים תפקיד משני מאוד. השחקנים הישראלים הדומיננטיים בקבוצה היום הם גל אלברמן שגדל במכבי פ"ת, אלירן עטר מבני יהודה, מהראן ראדי, שאמנם שיחק עונה או שתיים בקבוצת הנוער של הצהובים - אך הוא כלל לא מזוהה עם הדשא של קריית שלום, ויואב זיו - שגדל בצפון. אפילו מואנס דאבור, שפתח נפלא את העונה עם צמד מול חיפה וירד בהמשך לספסל, גם הוא למעשה גדל בכלל במחלקת הנוער של אח"י נצרת, ועבר רק עונה אחת בקבוצת הנוער של הצהובים. שחקן הבית היחיד שמקבל העונה מקום של קבע בהרכב (כמעט בכל עמדה) הוא הקפטן שירן ייני.
בצד השני של הכביש המצב לא שונה, את החוד המרשים של האדומים מרכיבים שחקנים מוכשרים מאוד, אך אף אחד מהם לא גדל בחודורוב. טל בן חיים ועומר דמארי גדלו אצל לוזון במכבי פ"ת, טוטו תמוז אצל היריבה העירונית הפועל פ"ת, וגילי ורמוט גדל בכלל במחלקת הנוער של הפועל חיפה. גם בשאר מערכי הקבוצה אין שחקן דומיננטי תוצרת בית - סלים טועמה הגיע להישגים מרשימים בהפועל, אך הוא מזמן כבר לא שחקן הרכב, ומי שהכי קרוב לשאת את התואר "מנהיג" בהפועל ת"א הוא שי אבוטבול, שכרגע פצוע ונוטה להסתכסך על דרך קבע עם ההנהלה.
אצל היריבה הצפונית של התל אביביות הדשא לא ירוק יותר. מכבי חיפה נחשבת ליצואנית שחקנים גדולה, אך גם כזו שלא מאמינה בשחקני הבית שלה - בעיקר בשנתיים האחרונות. שחקנים בינוניים כמו אלון תורג'מן, לירוי צעירי, חן עזריאל, דלה ימפולסקי ודומיהם מועדפים על פני שחקני הבית של המועדון, אותו מועדון שתמיד התגאה בשחקני הבית שלו - ובצדק. פרט ליניב קטן וניר דוידוביץ' המזדקנים אי אפשר לציין שחקן בית משמעותי אחד בהרכב הקבוצה שיקח את המושכות מהם. עידן ורד, אייל גולסה, חן עזרא, עמאשה, תמיר כהן או אביחי ידין לא גדלו בחיפה, ואולי חזרתו של דקל קינן תאזן במעט את כף המאזניים.
ברצלונה. כמה שחקני בית יש לה וכמה למכבי? צילום: אי פי אי
קבוצות בת או קבוצות מילואים
המצב שתואר מתקיים רק בשלוש הקבוצות הבכירות, ולכן הפתרון הנכון חייב להיות ספציפי אליהן. הקמת ליגת מילואים תהיה פתרון אופטימלי, אך הליגה תצטרך לכלול קבוצות נוספות - מועדונים קטנים יותר בעלי תקציבים נמוכים, שעלות אחזקה ותפעול קבוצת מילואים עלולה להכביד על תקציביהן. מה גם שהניסיון להקים ליגה שכזו בראשית שנות האלפיים לא החזיק מעמד זמן רב.
הפתרון השני והריאלי הוא מודל קבוצת בת שמתקיים בהצלחה בעיקר בספרד. על פי מודל זה ישנה רכישה של קבוצה על ידי קבוצת אחרת, או לחילופין נחתם הסכם שיתוף פעולה נרחב בין שתי הקבוצות, כשאחת מהן משחקת בליגה נמוכה יותר, בארץ - הכוונה לליגה הלאומית או ליגה א'. קבוצת בת או הסכם שיתוף פעולה מאפשרים להעביר במרוכז שחקני בית או שחקנים שסיימו את גיל הנוער, לקבוצה שתעניק להם דקות משחק תחת מעקב מתמיד של הצוות המקצועי המקורי.
לזכות באליפות או גביע עם הנוער זה יפה ונחמד, אבל אם קבוצה בכירה לא מצליחה להצמיח ולשלב בהצלחה שלושה ארבעה שחקני בית להרכב הבוגרים - אז השקעת מיליוני השקלים במחלקות הנוער היא בזבוז משאבים מוחלט.
הכותב הוא מומחה ב"השישית באירופה" , בלוג תוכן על כדורגל בישראל ובאירופה
