לכבוד שר הספורט הבא

בשנים של לימור לבנת כשרת התרבות והספורט עסק מינהל הספורט בעיקר בקידום לימור לבנת כפוליטיקאית. היא עשתה ביג דיל מהישגים קטנים ("ההתנפלות" על ישי עוליאל לדוגמה), אבל העבודות הגדולות - שיקום התשתיות האנושיות, עבודה משותפת עם ההתאחדויות ו"איגום משאבים" - לא ממש התבצעו. בפני הממשלה הציגה לבנת השקעה של חצי מיליארד שקל במתקני ספורט בשלוש שנים - "רובם לבני נוער"; אלא שכמו תמיד, במשרד הספורט של לבנת אומרים שהם עושים אחלה עבודה אולם בשטח לא ממש מרגישים אותה.

המשלחת האולימפית עם שרת הספורט וראש הממשלה. במשרד הספורט אוהבים כותרות צילום: אורן אהרוני

שר הספורט הבא, אם בכלל יהיה כזה, יצטרך להתמודד עם כמה אתגרים גדולים ומשמעותיים. למזלו, הבעיות ברורות לחלוטין: מדינת ישראל היא מדינת הספורט העלובה ביותר במערב - המספרים מוכיחים זאת מעל לכל ספק. בנוסף, אחרי שנים של ריבים על קרדיטים היחסים בין משרד הספורט, הוועד האולימפי וההתאחדויות הגדולות בשפל חסר תקדים. הם כבר לא יכולים לעבוד יחד.

בעיקרון, משרד הספורט רוצה שהוועד האולימפי והתאחדויות הספורט יעבדו לפי איך שאנשי משרד הספורט רוצים. הוא דורש מהוועדים לחתום על דברים שהם לא רוצים לחתום עליהם, ולבצע רפורמות שאם לא יבצעו אותן הם לא יקבלו כסף מהטוטו ומגופים ממשלתיים אחרים. בשנים האחרונות כשל המשרד בשיטה הנוכחית.

אז לטובת שר הספורט הבא, שהוא בסופו של דבר זה שצריך לקבוע איך ייראה הספורט בישראל, הנה כמה מודלים לניהול ספורט במדינות ספורט מתוקנות.

מה עושים משרדי הספורט?

המבנה משתנה ממדינה למדינה, אבל בעיקרון בכל מדינה הממשלה כמעט לא מתערבת בספורט המקצועני ומטרתה העיקרית היא סיפוק תשתיות - אנושיות או פיזיות - למערכת החינוך.

בגרמניה, למשל, הספורט התחרותי מאוגד תחת "פדרציית הספורט" שהתאחדה עם הוועד האולימפי הגרמני. פדרציית הספורט בנויה מכמה התאחדויות ואיגודים שהתאחדו ב־1996 לאחר רצף כישלונות במשחקים האולימפיים. לארגון כפופות 60 התאחדויות ספורט - מתוכן 33 אולימפיות ו־27 לא אולימפיות. מטרתו העיקרית של משרד הספורט הגרמני היא קידום הספורט העממי והספורט בבתי הספר. בגרמניה יש אחוז ענק של ספורטאים בקרב האוכלוסייה (33.6%), וזאת בזכות 91,500 מועדוני ספורט המפוזרים ברחבי המדינה.

בנורבגיה, שבה 38% מהאוכלוסייה משתתפים בספורט מאורגן, יש גוף אחד שדואג לספורט במדינה. התאחדות הספורט והוועד האולימפי מאוחדים ואחראים ל־74 התאחדויות ספורט ואיגודים. הממשלה לא מתערבת בספורט המקצועני. יש לה שני תפקידים עיקריים: האחד, קידום החינוך הגופני במדינה - שכמה שיותר אזרחים יהיו מעורבים בפעילות ספורטיבית מסוג כלשהו. השני, בנייה ושיקום של מתקני ספורט. אגב, כמות המועדונים במדינה עומדת על 12,311 (בישראל יש פחות מ־1,300 על כפי שניים יותר תושבים), וכל מועדון מוקם וממומן על ידי הרשות המקומית ודמי חבר (5 יורו לחודש). מבחינת ענפים מועדפים - הנורבגים ממקדים את מרב הכספים שלהם ב־15 ענפים מועדפים שחמישה מהם כלל לא אולימפיים.

בפינלנד יש גוף שנקרא התאחדות הספורט הפינית והוועד האולימפי. הוא אחראי על הספורט המקצועני והעממי. המעורבות הממשלתית היא רק בעניין החינוך. תיק הספורט שייך למשרד החינוך, והמשרד מתעסק בעיקר בהחדרת ערכי החינוך לספורט לבני נוער בבתי הספר ובפריפריות, וכן בקידום הספורט העממי.

בצרפת המבנה שונה מעט. הוועד האולימפי הצרפתי הוא הגוף הבכיר במדינה. יש לציין שבמדינה קיים גם גוף שנקרא "המרכז לפיתוח ספורט במדינה", שעובד על קידום הספורט בצרפת בשיתוף פעולה עם הוועד האולימפי והתאחדויות הספורט. תיק הספורט נמצא במשרד הבריאות, הנוער והספורט, והוא אחראי על שיתוף פעולה פורה עם הוועד האולימפי הצרפתי, כולל החלטת מדיניות בעניינים שונים כגון קידום ספורט עממי.

לימור לבנת ואבי לוזון. משרד הספורט לא צריך להתעסק עם ספורט מקצועני צילום: יובל חן

משרד ראש הממשלה לא מתקשר לווינרים?!

גם במדינות פחות מתוקנות כגון רומניה יש גוף משותף שנקרא הוועד האולימפי והספורטיבי, שמשמש כארגון גג של הספורט. משרד הספורט של רומניה - שלא כמו זה בישראל - אינו מתעסק בהכנות אולימפיות ושיחות טלפון לילדים שזכו בפרס יוקרתי בטניס, אלא רק בהשקעות בבתי הספר ובמתקני ספורט עממיים.

בצ'כיה הגוף האחראי הוא התאחדות הספורט הצ'כית והוועד האולימפי. הגוף שנוסד ב־1990 מרכז תחתיו את כל המועדונים והתאחדויות הספורט למיניהן (93 התאחדויות). תיק הספורט במדינה הוא חלק ממשרד החינוך והנוער, ומטרת המשרד היא בעיקר לעודד ולתמוך בספורט ולהיות אחראי על המימון הממשלתי לענפים התחרותיים המועדפים (30 במספר).

באירלנד מועצת הספורט והוועד האולימפי מרכזים תחתם את כל האיגודים והתאחדויות הספורט במדינה. הגוף גם אחראי על הספורטאים האולימפיים של אירלנד, הפאראלימפיים, בדיקות סמים ועוד. מועצת הספורט האירית אחראית על התוויית מדיניות לכל ענף ספורט עם 72 התאחדויות הספורט הקיימות באי. תיק הספורט נמצא במשרד התיירות, הספורט והאמנות, ותפקידו לעודד עיסוק בספורט ובעיקר בקרב הקהילות העממיות. משרד הספורט האירי אחראי על המתקנים במדינה.

הדוגמאות עוד רבות, אבל בסופו של דבר כולן מראות שבכל מדינה יש גוף ממשלתי אחד שקובע אסטרטגיה אחת ברורה ועובד לצד התאחדויות הספורט והוועד האולימפי. משרד הספורט, בדרך כלל, אינו הגוף הזה, אלא רק מממן אותו ופועל בעיקרו בנושא החינוך הספורטיבי. בישראל, לעומת זאת, אין תוכנית לאומית לספורט וזאת בעיקר באשמת רשויות הספורט.

"כשאין אסטרטגיה אין מטרות, ואי אפשר לבנות שום דבר בספורט בלי מטרות", אומר ד"ר איציק בן מלך, שחקר את נושא העבודה בין רשויות הספורט לרשויות המדינה באירופה. "התקציבים בישראל לא כל כך קטנים אבל פשוט לא מטפלים בהם כמו שצריך. יש המון גופים בישראל שעוסקים בספורט - וכל אחד ממלכה בפני עצמו. האסטרטגיה שכן קיימת מתחלפת בכל שנתיים, כי בכל שנתיים משנים מדיניות וקריטריונים וזה גורם בלגן. כדי שמשהו יעבוד בספורט צריך לעבוד לטווח הארוך, לפחות 6–8 שנים. זה הטווח המינימלי להתחלת הצלחות בספורט". בשיטת בחירות שגורמת להחלפת הממשלה בכל כמה שנים קשה לעשות זאת, ולכן ישנה חשיבות גדולה עוד יותר לאנשי המקצוע; אבל במשרד הספורט, כאמור, מתגאים במתקנים נוצצים ופחות באנשים שאמורים למלא אותם בתוכן.

אגב, בפעם האחרונה שהספורט הישראלי כן התחיל לעבוד על פי תוכנית אסטרטגית נרשמו הצלחות.

ב־1986 הוקמה היחידה לספורט הישגי כחלק מתוכנית אסטרטגית לספורט הישראלי. "קיבלנו אז גיבוי מכל מוסדות הספורט", אומר בן מלך. "זה הוביל לזכיות הראשונות שלנו במדליות אולימפיות. כיום המצב הוא שמשרד הספורט עושה א', הוועד האולימפי עושה ג' וההתאחדויות עושות משהו אחר לגמרי, וקרן המתקנים בכלל חיה בעולם משלה. אז כולם פעלו באותו כיוון, בכל מה שקשור לבירוקרטיה מול הצבא, בציוד, באימון, בהכל".

"אין אנשי מקצוע"

מה ששר הספורט הבא יצטרך לעשות הוא לתת יותר כוח לאנשי מקצוע, ולבנות איתם תוכנית לאומית לספורט בתוך מבנה ארגוני שיממש את התוכנית. בניגוד למדינות אירופה, בארץ אין יחידה מקצועית שעובדת ונותנת המלצות. "אף אחד לא בודק מה קורה בעולם, מה קורה בישראל ומה צריך לעשות", אומר בן מלך. "ואי אפשר להתקיים אם אין המלצה מקצועית אמיתית. בכל פעם מגיעים אנשים עם דעה סובייקטיבית שלא מבוססת על מדע. כולם צריכים לשבת יחד ולהגיע להחלטה אסטרטגית על תוכנית לאומית לספורט ועל גוף שיבצע אותה. צריך לעבוד כמכלול, רק ככה יהיה אפשר להתקדם. אבל צריך להשקיע באנשי מקצוע שיתמחו בעניין וצריך לפנות לאנשי מקצוע בספורט שיעשו את זה. לא לחברות שעושות תוכניות למשרדים ממשלתיים או הייטק".