גזענות היא לא הסיפור בבית"ר ירושלים

נתחיל בזה שגזענות זה עניין דוחה ונורא. וגזענות בספורט זה פשוט עניין טיפשי לחלוטין. כשהקבוצה שלך מצמצמת את המאגר שממנו היא בוחרת את השחקנים שלה, היא מצמצמת את היכולות הפוטנציאליות שלה. זה מאוד פשוט. אם אני בוחר קבוצה מ־30 כדורגלנים ומישהו אחר בוחר קבוצה מעשרה כדורגלנים - אז הסיכוי שלי לנצח גבוה יותר. חד וחלק. גזענים פוגעים בסיכויים שלהם לנצח.

נמשיך בזה שגזענות בספורט נפתרת, בדרך כלל, בזכות הספורט עצמו.

כשג'קי רובינסון עלה לשחק במדי ברוקלין דודג'רס ב־1947 הוא הפך לשחקן השחור הראשון בבייסבול המקצועני בהיסטוריה המודרנית שלו. הוא הצליח לסיים את ההפרדה הגזעית הנוראה בבייסבול המקצועני, הפרדה בין הליגה המקצוענית לליגות השחורים ששרדה שישה עשורים. הוא הצליח בעיקר משום שהיה שחקן בייסבול מצוין - אחד הטובים בדורו.

כשרד אורבך, המאמן האגדי של בוסטון סלטיקס, הפך את ארל לויד לשחקן האפרו־אמריקאי הראשון ב־NBA, הוא לא עשה זאת מסיבה הומניטרית או כי היה פעיל זכויות אדם גדול. הוא עשה זאת כי הוא הבין שברגע שהוא פותח מאגר נוסף של אנשים שממנו הוא יכול לבחור שחקנים, זה יעזור לו לנצח. וזה עזר. הסלטיקס שלו הפכו לקבוצה הטובה בכל הזמנים. כשדון הוסקינס, המאמן האגדי של טקסס ווסטרן, החליט לשחק עם חמישה שחקנים שחורים בגמר טורניר ה־NCAA ב־1966 - החלטה "שערורייתית" בתקופה שבה שחורים עדיין ישבו בחלקו האחורי של האוטובוס בחלקים נרחבים בארצות הברית - הוא עשה זאת כיוון שלפיו הם היו השחקנים הכי טובים שלו. "פשוט רציתי לנצח במשחק", אמר. והוא אכן ניצח.

גאידמק. רוצה את הריב עם האוהדים כי זה משרת את האינטרסים שלו ולא את האינטרסים של בית"ר ירושלים צילום: ראובן שוורץ

לא "פורצי דרך"

ארקדי גאידמק דוחף את בית"ר ירושלים להחתים את זאור סדאייב וגבריאל קאדייב. הם אמורים להיות "שני השחקנים המוסלמים הראשונים" בבית"ר ירושלים, וכביכול לשבור את ההתנגדות הגזענית של בית"ר ירושלים להחתמת שחקנים מוסלמים או ערבים. הדרישה להשאיר את בית"ר "טהורה" היא עניין חדש יחסית ונובעת מהמעורבות של גופים פוליטיים ימניים קיצוניים. ובכל מקרה בעבר שיחקו מוסלמים בבית"ר. ויקטור פאצ'ה, אלבני־מוסלמי, שיחק בבית"ר בתחילת העשור הקודם ואף היה אחד מחביבי הקהל בטדי. איברהים נדאללה, ניגרי־מוסלמי, גם כן שיחק בבית"ר - אף שברגע שחלקים קיצוניים מהקהל של בית"ר "גילו" את המוסלמיות שלו, הם הפכו את חייו לקשים והוא עזב. בית"ר עדיין לא החתימה אף ערבי, זה נכון. אבל שיחקו אצלה מוסלמים. כך שמבחינה "טכנית" סדאייב וקאדייב הם לא פורצי דרך.

מה גם, שהם לא אלו ש"ישנו" את פני בית"ר ירושלים. לא מבחינה ספורטיבית לפחות. סדאייב נחשב לחלוץ בינוני מינוס. הוא בן 23 עם הופעות יחידות בנבחרת הצעירה של רוסיה ופחות מעשרה שערים ביותר מ־80 הופעות בטרק גרוז'ני. קאדייב "כל כך טוב" שאפילו לא מזכירים אותו כשחקן קבע בסגל הבוגרים של טרק. הוא שיחק רק בנוער של הקבוצה. ב־2012 שיחק 17 משחקים. הוא חתום על ארבעה שערים, חמישה צהובים ואדום אחד. זה הרקורד שלו. בנוער. בקיצור, הסיפור כאן הוא לא בהכרח גזענות. הסיפור כאן הוא על קבלת החלטות.

הסיפור זה ארקדי

ארקדי גאידמק נכנס לבית"ר ירושלים ב־2005. הוא השקיע כ־400 מיליון שקל בקבוצה בשנותיו הראשונות - הרוב במשכורות שחקנים. הוא לא הרים את בית"ר ירושלים מבחינת תשתית ולא בנה מערך מקצועי ועסקי שיהפוך אותה לעסק בר־קיימא. בית"ר היתה כלי הניגוח שלו לפוליטיקה הישראלית או לציבוריות הישראלית. ב־2008, אחרי שעסקיו כבר התחילו להתפורר והוא הפסיד הרבה מהונו, הוא קיווה שההשקעה שלו בבית"ר תניב תשואה פוליטית. אבל בריצתו העלובה למשרת ראש עיריית ירושלים הוא קיבל רק 3.6% ומאז זנח, מבחינה כלכלית, את בית"ר ירושלים.

את החובות לא כיסה, ברכש לא השקיע ואת הניהול העביר לידיים לא שלו. אבל אף שלבית"ר ירושלים היו כמה הזדמנויות ללכת לפירוק ולהיפטר מארקדי גאידמק כבעלים, הוא נשאר שם. בעלים של 100% מהקבוצה.

בתחילת העונה, כשהקבוצה עמדה על כרעי תרנגולת, הכניסו האוהדים את היד לכיס וגייסו כ־2 מיליון שקל. הכסף הוקצה לרכש לטובת הקבוצה של המאמן אלי כהן - ולא כדי לרכוש אחוזים מהקבוצה. הובטחה להם "האופציה" לרכישה אבל זה לא קרה. במקביל גייסה העירייה אנשי עסקים וכספים נוספים כדי להחזיק את הקבוצה מעל המים. ובתמורה הוקם "דירקטוריון" כדי שיקבל החלטות לגבי בית"ר. 33% ממנו הם נציגים של ארקדי, 33% נציגים של אנשי העסקים ו־33% של העמותה. עם זאת, הסכם ההתקשרות בין הצדדים נותן לגאידמק זכות להטיל וטו על כל החלטה. והוא, באופן פורמלי, עדיין בעלים של 100% מהקבוצה. וכבעלים של 100% מהקבוצה עם זכות וטו, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בקבוצה ולנצל אותה - שוב - להרפתקאותיו העסקיות/פוליטיות.

איציק קורנפיין. אפשר להיאבק בגזענות ולהעלים אותה מהיציעים אבל צריך בשביל זה כוח שכרגע אין להנהלת בית"ר צילום: אלכס קולומויסקי

עסקים בצ'צ'ניה

בחודשים האחרונים הוא ככל הנראה מתקרב, מבחינה עסקית, למשקיעים צ'צ'נים. זאת בעיקר משום שלמרות הזיכויים בכל מיני פרשות, תדמיתו לא מאפשרת לו להתקרב חזרה לחברו הטוב לשעבר ולדימיר פוטין. אז הוא פיתח קשרים חדשים עם ראשי המחוז הצ'צ'נים, בהם ראמזן קאדירוב. בואו נאמר שהחבר קאדירוב הוא דמות "צבעונית". הוא הולך לכל מקום מוקף בגדוד צבאי ולחתונות של חברים מביא כמתנה מטילי זהב. באותן חתונות, אגב, הוא אוהב לחגוג ביריות באוויר עם הנשק האוטומטי המוזהב  שלו. הוא מבקש מקטינות שירקדו לפניו בביגוד מינימלי וזורק עליהן שטרות של 100 דולר. בין הפשעים הגדולים שלו ניתן למצוא הפרות זכויות אדם רבות. קאדירוב, שעשה כספו ממכירת נשק, הוא לא בדיוק האיש שאתה רוצה לנהל איתו עסקים. מעבר להיותו מפר זכויות אדם סדרתי באלפי דרכים, קאדירוב הוא מגלומן מסוכן שהכריח סטודנטים רוסים לקרוא לו "הגיבור של זמננו, מנהיג ופטריוט", וכבר הציע עשרות מיליונים לכוכבי כדורגל כדי ששמו יופץ בתפוצות. וזה "השותף" החדש של ארקדי.

בקיצור, יש כאן סיפור על עסקים שארקדי עושה עם גורמים מפוקפקים בצ'צ'ניה. הוא צריך את בית"ר כדי שתשמש כ"מגשרת" או כדי להראות שהוא חזק. או לנקות את תדמיתו עם "מאבק בגזענות". אף אחד, בעצם, לא יודע למה ארקדי גאידמק רוצה שחקנים מוסלמים בבית"ר. זה בטח לא בשביל העיקרון ההומני ובטח לא בגלל אינטרסים ספורטיביים טהורים (אף שנאמר כי אלי כהן בחר בשחקנים המדוברים).

כל זה לא היה קורה אם היו לוקחים את בית"ר ירושלים לפירוק והיו מוציאים אותה מידי ה"נדבן" ארקדי. אגב, אפשר להגיד בבירור שכל המהומה הזו לא ממש מסייעת לקבוצה של אלי כהן, שדווקא שיחקה העונה כדורגל מרגש, שאפתני ומרענן וכיום עסוקה בשערורייה ציבורית.

אז הסיפור כאן הוא בעצם של בעלים שהוא "בעלים" רק כשנוח לו ולא אכפת לו לפגוע בקבוצה, באוהדים שלה ובמה שהיא מייצגת רק עבור האינטרסים הפרטיים שלו.

 בקשר לממד הגזעני ב"קומץ הבית"רי" - ההנהלה הנוכחית של בית"ר לא חזקה מספיק ולא אמיצה מספיק כדי להילחם בגורמים הכהניסטיים/הפוליטיים המתחזקים בקרב הקהל של בית"ר. שחקן ערבי או מוסלמי מצוין היה עוזר במאבק הזה. אני בטוח שאם בית"ר היו מחתימים את מסוט אוזיל, סמיר נאסרי, פרנק ריברי, אדין דז'קו או בכלל שחקן־על מוסלמי – רק מעטים היו יוצאים על כך במחאות. ובית"ר ירושלים לא היתה מתלכלכת שוב בתדמית הנוראית שהגזענים הדוחים רוצים שתדבק לה.

מסוט אוזיל. לאוהדי בית"ר ירושלים היתה בעיה איתו? כנראה שלא צילום: אי פי אי

הכדורגל: אי של שפיות

ומילה אחרונה: הכדורגל הישראלי תמיד היווה סוג של אי של שפיות ויחסים טובים בין יהודים לערבים. וואליד באדיר הפך לשם מוכר בכל בית, עבאס סואן היה גיבור נבחרת ישראל, סאלח חסארמה הוא אחד השחקנים האהובים בקריית שמונה, עיר שספגה הפצצות קשות מלבנון. זאהי ארמלי וסלים טועמה זכו לשירי הלל שכתבו עליהם יהודים, ג'ימי טורק וזוהיר בהלול הפכו לחלק מהמיינסטרים הישראלי/יהודי בזכות הכדורגל. וזה הכל משום שהם היו שחקנים טובים מספיק כדי לפרוץ קירות גזעניים, ולא כי איזה איש עסקים עשיר החליט שהוא רוצה אותם בקבוצה שלו בגלל עסקים שאולי יהיו לו עם סוחר נשק.