קומבינה אינה העצמה

בישראל אין כדורסל מקצועני כבר שבועיים ונראה שהמדינה לא מושפעת מזה מי יודע מה. אמנם מכבי תל אביב עדיין נלחמת על מקום בפיינל-פור של היורוליג, אבל הליגה מושבתת כי השחקנים הישראלים נלחמים על מעמדם המקצועי.

בעיקרון, השחקנים הישראלים מוחים על כך ששחקנים זרים מוחתמים על חשבונם בגלל שלל סיבות (המאמנים מעדיפים זרים ושיעורי המס עליהם נמוכים הרבה יותר). השחקנים רוצים שקבוצות יהיו חייבות לשחק עם 3 שחקנים ישראלים בכל זמן נתון. המטרה הסופית של השבתת הליגה היא העצמת השחקן הישראלי.

המטרה, כאמור, ראויה. 

מכבי חיפה. האם ההשבתה עוזרת לכדורסלן הישראלי? צילום: ראובן כהן

עם זאת, נדמה לי שהדרך להעצים את השחקן הישראלי אינה עוברת בהגבלות כאלו ואחרות על קבוצות ומאמנים. להגביל שחקן זר או מאמן אינה דרך להעצים אף שחקן. נהפוכו, זה קיצור דרך, קומבינה שתאפשר לשחקן הישראלי לא להתאמץ באותה המידה באימונים ובמשחקים רשמיים מכיוון שמקומו כבר מובטח לו בגלל דרכונו. האם לא ראוי שלשחקן ישראלי תהיה תחרות איכותית ואמיתית על מקום בחמישייה?

האם לא תהיה פגיעה ממשית בשחקן הישראלי וברמתו אם יתקבלו כל דרישות השחקנים? הרי מי יצטרך להתאמץ ולהשתפר אם הדרך לחמישייה הראשונה קלה כל כך?

ביטול הטבות המסים לשחקנים הזרים וקביעת קריטריונים להחתמת זרים יכולים לעזור לשחקן הישראלי, אבל הדבר היחיד שיעזור לו באמת זו השקעה מאסיבית בעתיד הכדורסל - שדרוג מחלקות הנוער והילדים.

ניקח את ארה"ב לשם השוואה. באמריקה שחקן כדורסל עובר בתיכונים ובמכללה. בדרך כלל אחרי כמה שנים כשחקן חובבן בתיכונים ובמכללות הוא יוצא לשוק המקצועני - לליגת ה-NBA. כלומר שחקן NBA ממוצע עובר שני שלבים שונים בקריירת הכדורסל שלו לפני שהוא עובר לשחק כמקצוען עם חוזה וכו'. 

בודדים קפצו שלבים והצליחו (גאוני כדורסל כגון קובי בראיינט, לברון ג'יימס וקווין גארנט). ובכל מקרה, כרגע - על פי החוקים של ה-NBA - חייב כל שחקן לעבור לפחות שני שלבי "חובבנות" לפני הפיכתו למקצוען. גם רוב השחקנים האמריקאים שמגיעים לישראל ולאירופה עוברים שני שלבים לפחות לפני שהם הופכים לשחקנים מקצוענים.

בישראל ההכנה הזו אינה קיימת. במקרה הטוב הילד משחק ביותר ממסגרת אחת (קבוצת נוער וקבוצת תיכונים) וזוכה לחשיפה ליותר ממאמן אחד. הוא חותם לרוב על חוזה מקצועני בליגה המקצוענית אחרי שעבר הכשרה דלה ביותר. בטח ביחס להכשרה שעובר השחקן הזר שמגיע לישראל.  

מה דרוקר (לא הזה) היה אומר?

לפני כמה חודשים נכחתי בהרצאה של ד"ר טל בן שחר. בן שחר הוא אחד מהמרצים המבוקשים ביותר בהארוורד וכתב כמה ספרים בנושא "פסיכולוגיה חיובית". בהרצאתו מצטט ד"ר בן שחר את פיטר דרוקר, אבי הפילוסופיה העסקית המודרנית ופרופסור לשעבר למנהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק, שטען כי "רוב הטעויות שאנשים עושים בעסקים נובעות מכך שהם אינם שואלים את השאלות הנכונות – בניגוד לתפיסה הרווחות כי התשובה אינה נכונה".

לפיכך נדמה לי שהפתרון לבעיה של הכדורסלן הישראלי נעוצה בשאלה או בהצגת הבעיה. הבעיה כרגע היא מעמד השחקן הישראלי. מספר השחקנים הזרים מול ישראלים בכל קבוצה ומספר הדקות של כל הישראלים מול חבריהם לקבוצה הזרים. סלע המחלוקת כרגע הוא המספרים. כמה זרים יוכלו לחתום בכל קבוצה ולשחק בכל זמן נתון. שני הצדדים, המנהלת והשחקנים, מתעסקים בנוסחאות מתמטיות ולא בשאלות הנכונות.

השחקנים הישראלים צריכים לנסח מחדש את השאלות שלהם כדי לקבל את התשובות הנכונות. הם צריכים לשאול "איך מעלים את ערכו של השחקן הישראלי הצעיר?" ולא "איך נותנים לשחקן הישראלי יותר דקות משחק?".

יש יותר מתשובה או הצעה אחת: השקעה במסגרות הצעירות, הטרום-מקצועיות; הקמת מסגרות אימונים לשחקנים עד גיל 22 בין אם הם בנבחרת ישראל או לא; מחנות קיץ לשחקנים חצי חובבנים. האופציות הן אינסופיות. אבל צריך לשאול את השאלות האלה כדי לקבל עליהן תשובות. .

באופן אישי אני חושבת שניסוח חיובי לשאלה יביא לתוצאות חיוביות יותר מניסוח שלילי המתרכז "באיך הישראלים נדפקים בגלל הזרים". צריך לחשוב חיובי הרבה יותר. לאמץ את דבריו של דרוקר - היהודי האוסטרי החכם - ולשאול את השאלות שיתנו את התשובות והפתרונות היצירתיים והפרודוקטיבים ביותר.