האם הגרמנים חזרו להיות ווינרים?
הקבוצות הגרמניות תמיד היו גאות ברוח הקרב שלהן אבל אחרי שנים של להיות "הלוזריות הסימפטיות" הגיע הזמן שיזכו בתואר אירופי ראשון מאז 2001
כולם מכירים את המשפט המפורסם "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים". אמר זאת גארי לינקר אחרי שהגרמנים ניצחו (שוב) את האנגלים בחצי גמר מונדיאל 1990. באותה הרוח, ההולנדים, שגם ספגו לא מעט מהלומות מהגרמנים, אומרים "קבוצות גרמניות לא מפסידות עד שהן בדרך לשדה התעופה".
קראו עוד בכלכליסט:
- האם דורטמונד היא הקבוצה שמנוהלת בצורה הטובה ביותר?
- הקיר הצהוב נבנה מחדש
- הקשר הלא מקרי בין ברצלונה לדורטמונד
אוהדי דורטמונד. בדרך לוומבלי? צילום: אי פי איי הגרמנים תמיד היו גאים ב-Kampfgeist שלהם (רוח הקרב). הרוח הזאת אפשרה להם לשחק גרוע, להגיע למעט מצבים ועדיין לנצח, איכשהו, את הקבוצה העדיפה עליהם. ברמת הנבחרת וגם ברמת המועדונים.
אבל מאז 2006 נראה שהכדורגל הגרמני אימץ לעצמו את תדמית הלוזר החביב. הפסד בחצי גמר מונדיאל 2006, הפסדים בגמר יורו 2008, הפסד בחצי גמר מונדיאל 2010, וחצי גמר יורו 2012 – למרות שהנבחרת הגרמנית הפיקה את הכדורגל הזורם והטוב ביותר לאורך הטורניר – הראו שמשהו לא מתקתק בכדורגל הגרמני שכולנו אהבנו לשנוא. המסורת הלוזרית החדשה הזאת חלחלה גם למועדונים.
בליגת האלופות באיירן מינכן הפסידה בגמר פעמיים בשלושת השנים האחרונות וב-2009 ורדר ברמן הפסידה בגמר אופ"א. בכלל, מאז 2001, אז באיירן מינכן ניצחה את ולנסיה בגמר ליגת האלופות, קבוצות גרמניות לא זכו בתואר אירופאי.
ייתכן שחוסר המזל הזה התחיל כבר בגמר ליגת האלופות ב-1999, אז באיירן מינכן הפסידה 2-1 למנצ'סטר יונייטד למרות שהובילה לאורך כל המשחק עד דקותיו האחרונות.
נראה כי הקבוצות הגרמניות היו טיפה יותר מדי נאיביות. חסר להן את חוכמת הרחוב ואולי גם קצת מרוח הקרב המפורסמת שלהן.
בכל מקרה, נראה שהניצחון המדהים של דורטמונד אמש על מלאגה (2-3 אחרי שני שערים בתוספת הזמן) היה נקודת מפנה לכדורגל הגרמני. אנחנו עוד נראה אם הקאמפגייסט הגרמני חזר באמת בסיום ליגת האלופות.
שחקנים אוהדים, אוהדים שחקנים
ומשהו על בורוסיה דורמונד. הקבוצה המופלאה הזאת לא הפסידה בליגת האלופות השנה וזה טוב לכדורגל שהיא, ולא מלאגה, עלתה לחצי הגמר.
מלאגה, שממומנת על ידי שייח' קטארי - שבינתיים החליט להפסיק להשקיע ולזנוח אותה בתוך ערימת חובות שלא יאפשרו לה להמשיך בליגת האלופות – היא קבוצה סימפטית עם שחקנים מצוינים אבל היא איננה מועדון ולא מייצגת את הערכים שדורטמונד מייצגת כמועדון. שאלו ערכים של בניית קבוצה באמצעים עצמאיים, השקעה בנוער וחיבור לאוהדים ולקהילה סביבה.
החיבור לאוהדים של דורטמונד, שאמש נתנו מופע מרהיב, הוא גם "הסוד" של דורטמונד.
קווין גרויסקרוץ הובא לדורטמונד מרוט ווייס אהלן מהליגה השנייה בגלל שהוא אוהד הקבוצה. מרקו רויס בחר בדורטמונד ולא בבאיירן מינכן בגלל שהוא גדל על היציעים בווסטפאלנשטאדיון והעריץ את תומאס רוזיצקי, הקשר הצ'כי של דורטמונד בתחילת שנות ה-2000. ובכלל, דורטמונד מחפשת, כמדיניות מוכתבת ורשמית, שחקנים צעירים בקרב האוהדים שלה.
אחרי הניצחון אמש השחקנים של דורטמונד קפצו ליציעים כדי לחגוג עם האוהדים – כדי להודות להם על כך שדחפו אותם לאורך כל המשחק אבל גם בגלל שהם עצמם אוהדי הקבוצה. קשה לכמת כמה העובדה שדורטמונד היא קבוצה שמורכבת מאוהדיה תורמת לרצון שלהם לנצח - גם כשזה נראה בלתי אפשרי.
