כשאין תקציב, חייבים מאמן על כמו בלאט
מבחינה תקציבית אין למכבי תל אביב סיכוי לעלות לפיינל-פור, אבל אם משאירים את המאמן ואת רוב הסגל אפשר להגיע רחוק מאוד עם חיזוק כמו עמרי כספי או ריצ'י הנדריקס
אחרי 24 שעות בהן אי אפשר היה להתחמק ממערכוני מ-י-ק-י ברקוביץ' של הגשש ומעוד סינקים של "נשארים במפה" למיניהם, מכבי ת"א החליטה להוציא את התותחים הכבדים לקראת המשחק השלישי מול ריאל מדריד. אולסי פרי וארל וויליאמס הגיעו להיכל כדי לקבל כבוד ולהיכנס להיכל התהילה של מכבי תל-אביב כשמי שבאו להעניק להם את הכבוד היו טל ברודי ומיקי ברקוביץ'. ככה שאם מישהו במקרה לרגע מצמץ או לא שמע את אחד המור"קים בשבוע שעבר על גבורות המכבים והמשחקים נגד ריאל מדריד, אז אין כמו יום העצמאות כדי לחזק את החיבור בין מכביזם וציונות. וכשהכרוז מבקש מהקהל להניף את המטפחות של סליו בזמן שירת ההמנון "הספונטנית", גם קפיטליזם נכנס לתמונה.
דיוויד בלאט. צריך לקבל את כבוד הממסד צילום: איי פי
ריאל מדריד קבוצה הרבה יותר טובה ממכבי תל אביב העונה כמעט בכל פרמטר. סרחיו יול, רודי פרננדז, ג'ייסי קארול וסרחיו רודריגז היו גדולים על הגארדים של מכבי תל אביב והרוטציה מתחת לסל של ניקולה מירוטיץ', פליפה רייס, מרקוס סלוטר ומירזה בגיץ' התישו את שון ג'ימס, הקשו על כל חדירה לסל ולא נתנו זריקות קלות.
למרות שמכבי תל אביב הצליחה לעשות עבודה טובה בהגנה ולקזז חמש נקודות מממוצע הנקודות העונתי של ריאל מדריד (74.3 בסדרה לעומת 79.2 עונתי), לא היו לדיוויד בלאט פתרונות בהתקפה. מכבי תל אביב צנחה מ-78.9 נקודות למשחק בטופ 16 ל-57.6 עם אחוזים נמוכים יותר מכל מקום (53.3 מהצבע בטופ 16 לעומת 43.9 בהצלבה, 38.6 מחוץ לקשת לעומת 28.1 ו-73.7 מהקו לעומת 61). גם אם זו היתה סדרה של הטוב משבעה או מתשעה זה עדיין היה הולך לכיוון של סוויפ.
ליאור אליהו שוב נעלם ככל שהאינטנסיביות עלתה. הפורוורד שהיה נראה שבדרך לעשות את קפיצת המדרגה אחרי שלב הבתים הראשון, שב לסורו ונעלם בטופ 16 ובהצלבה. דווקא בזמן הפציעה שלו מכבי תל אביב עשתה את הקאמבק שהוביל אותה לשלב ההצלבה ובסדרה מול ריאל מדריד הוא שוב נראה אנמי וחסר אונים משני צידי המגרש (4 נקודות בכל הסדרה). למשחק השלישי הוא עלה לשלוש דקות, בהן קלעו עליו שתי שלשות ומייד חזר לספסל. אליהו ירד בצורה דרסטית בנקודות (מ-10.1 למשחק בשלב הבתים ל-6.3 בטופ 16 ול-1.3 בהצלבה), בריבאונד (מ-3.9 ל-2.6 ו-2), באסיסטים (מ-2.9 ל-1.9 ו-0) ובמדד המצטבר (מ-12 ל-6.9 ו-0). הפרמטר היחיד בו שמר על יציבות היה האיבודים (1.3, 1.2 ו-1).
מינסוטה טימברוולבס מחזיקה בזכויות על אליהו. על הנייר מדובר בקבוצה מלאת זרים שעשויה להתאים לשחקן אירופאי. אבל כשהנתונים האלה חוזרים שנה אחרי שנה ואליהו לא מצליח לייצב את המשחק שלו, ספק אם ייקחו עליו צ'אנס. במידה שלא יעבור ל-NBA, מכבי תל אביב תצטרך להחליט אם היא משחררת את אליהו המרוויח כ-750 אלף דולר נטו לעונה ומפצה אותו או מממשת את האופציה עליו לשנתיים הבאות (ב-2010 אליהו חתם על חוזה של 3.85 מיליון דולר לחמש שנים) .
דווין סמית' שנבחר לשחקן המצטיין של היורוליג לחודש מרץ התקשה במיוחד נגד ריאל מדריד. רק 14 נקודות בכל הסדרה (4.7 למשחק לעומת 13.5 למשחק בשלב הטופ 16). בלאט טען שמדובר בעייפות מצטברת על העבודה משני צידי המגרש. גם לשון ג'ימס, שנאבק מול רוטציית הגבוהים של ריאל וסיים את המשחק השלישי כקלע המוביל עם 18 נקודות וממוצע של 13.3 למשחק, בלאט פרגן.
למרות החזרה ממאזן 5:2 בשלב הראשון של הטופ 16 לעלייה לשלב ההצלבה, ברור לכל שזו היתה עונה לא טובה של מכבי תל אביב ביורוליג. לאו דווקא בגלל ההדחה על ידי ריאל מדריד, אלא בגלל הדרך והסגל המקרטע. מצד אחד בלאט מדבר על שינויים פרסונליים ושינויים בגישה ("צריך לבנות קבוצה לפיינל פור") ומצד שני על הצורך בהמשכיות ובשחקנים שישחקו זמן רב ביחד ולא לשנות את הסגל כל שנה.
לפחות מבחינה תקציבית מכבי תל אביב רחוקה מהפיינל פור של היורוליג. בשנים האחרונות התקציב של מכבי תל אביב נע על סביבות 18-20 מיליון דולר לעונה, הרבה פחות מצסק"א, ברצלונה, ריאל מדריד, הטורקיות ששופכות כספים בלי הכרה ואפילו אולימפיאקוס ופנאתינייקוס, שלמרות המשבר הכלכלי ביוון וזעזועים מקצועיים מצליחות לשמור על תקציב גבוה משל מכבי תל אביב ועל מקומן בטופ של היורוליג.
גם אם ייכנס משקיע נוסף, ספק אם מכבי תל אביב תוכל לעשות את מה שעשתה אפס אנדולו ולהוציא סכומים של 10.5 מיליון דולר לשלוש שנים על כוכב כמו ג'ורדן פארמר. אם לקרוא בין השורות, בהנחה שבלאט נשאר מכבי תל אביב תנסה להביא שחקנים מוכחים יותר לעונה הבאה ותנסה להשאיר את ג'ימס וסמית' תוך שהיא מסתכלת על שחקנים אירופאים בכירים, שחקני עבר שעזבו אותה (ריצ'י הנדריקס היה אורח כבוד במשחק) כשהיא עם יד על הדופק מה קורה מעבר לאוקיאנוס עם עמרי כספי.
דווין סמית'. יביאו לו את עומרי כספי צילום: אי פי איי
בלאט - חבל שלא חולקים לו יותר כבוד
אני אוהב לעסוק במורכבות הזהויות של בלאט. ליוויתי אותו מלחיצת היד עם האיראנים במשחק האולימפי הראשון שלו באולימפיאדת בייג'ין ועד לזכייה במדליית הארד מול ארגנטינה באולימפיאדת לונדון. דיברתי איתו לא מעט על המשמעות של מאמן שגדל בארצות הברית במלחמה הקרה להוביל את נבחרת רוסיה להישג השיא שלה, על השוואות לרלף קליין שאימן את גרמניה ("זה מוכיח שהעולם משתנה"), על החיבור למכביה ("אני שגריר") ובכלל על המורכבויות השונות שמלוות אותו. העונה זה בא לידי ביטוי במשחק יורוליג שנערך שעתיים אחרי שטיל נורה על תל אביב, במשחק בערב יום הזיכרון ובהדחה כואבת מהיורוליג במוצאי יום העצמאות, פחות מעשרים וארבע שעות אחרי פיגוע במרתון בוסטון, עיר הולדתו.
גם בעונה לא טובה כמו שהיתה למכבי תל אביב, בלאט העביר מסר חיובי של להיאבק עד הסוף גם כשקשה. חבל שמדינת ישראל על מוסדותיה השונים לא יודעת לחלוק כבוד לאנשים שמצליחים לעשות את החיבור בין ספורט לחברה. חבל שהוועד האולימפי הישראלי או מנהל הספורט לא ידעו לנצל את יום העצמאות ולתת לבלאט אות הוקרה על ההישג בלונדון, גם אם הוביל נבחרת אחרת למדליה. כי בינתיים, בין אם מכבי תל אביב הקבוצה של המדינה או לא, היא עושה הרבה יותר ממדינת ישראל כדי להנציח את המסורת הספורטיבית של המועדון וכפועל יוצא, גם של המדינה.
הכותב בעל תואר שני בתקשורת פוליטית, תואר שני בניהול ספורט ולימודים אולימפיים ומחבר הספר Place Branding and The Olympic Games
