התפיסה הנכונה

בבלוג המצוין שלו, פוטבולוגרפיה, מביא רועי סיני ראיון שעשה המגזין הגרמני, 11 Freunde, עם פטר פישר, הנשיא של איינטרכט פרנקפורט, שהיום תשחק מול מכבי תל אביב במסגרת ליגת אירופה.

שחקן איינטרכט. זרים עם ניסיון בבונדסליגה ושלד מקומי צעיר צילום: אי פי איי

פישר הוא דמות מעניינת. מתנשא לגובה 2 מטר,מנהיג אולטראס לשעבר שפגש את אשתו על היציעים של ואלדשטאדיון (כיום Commerzbank ארנה) ומוכן לקבל אלימות נגד ניאו נאצים.

"עם יד על הלב", שואל המראיין, "כמה פעמים צעקת 'הנהלה הביתה'"?. "עם יד הלב, אפילו היום אני תופס את עצמי צועק דברים בסגנון, ואז פתאום קולט שאני בעצם צועק נגד עצמי. גם כנשיא מועדון – עם כל הדברים שיש לי להתעסק איתם – אני מנסה שלא לאבד את נקודת המבט שלי כאוהד, משום שאחרת אאבד גם את התשוקה הגדולה שלי למשחק”.

סיני מסכם את הפוסט שלו בהדגשת הכוח של החיבור בין נשיא כמו פישר לאוהדים. "במבנה בעלות בו הנהלת כל מועדון היא גוף שנבחר על-ידי חבריו, הסיכוי למישהו מבחוץ - אדם מנותק ושלא עבר סוציאליזציה בקרב המועדון - להיבחר לתפקיד הנהגה נמוך מאוד. בין אם מדובר באוהד שרוף וחצי חוליגן כמו במקרה של פישר באיינטרכט פרנקפורט, או בשחקני עבר דגולים כמו במקרה של רומיניגה ובקנבאואר בבאיירן - האנשים שבסופו של דבר נבחרים לנווט את הספינה נמצאים על סיפונה כל חייהם. אין אפשרות לפקפק במניעים שלהם, בחיבור שלהם ובנאמנות שלהם".

העובדה שאין את האפשרות הזאת לפקפק במניעים של הנשיא והמנהל של המועדון, היא הדבר החשוב ביותר בחיבור לאוהדים. החיבור לאוהדים, במבנה בעלות של 50% משקיעים ו-50% אוהדים, הוא אידיאלי וכתבנו עליו בעבר. הוא אידיאלי מבחינה שיווקית אבל גם מבחינה מקצועית. בעיקר עבור מועדונים שרוצים לעבוד במקצוענות על ולא להיגרר לגחמות של בעלים או "מקורבים".

איינטרכט ירדה ליגה בעונת 2010/11 בעיקר בגלל שהעניקה את המושכות המקצועיות לכריסטוף דאום המיושן.  אבל זו היתה ברכה בהסוואה. הרברט ברושהאגן, מנכ"ל הקבוצה, הביא את ברונו הובנר, לשעבר מאמן ושחקן, כמנהל ספורטיבי ואסטרטגיה חדשה אומצה על ידי המועדון.

אם בעבר הקבוצה ראתה את עצמה כמועדון מסורתי וגדול מעיר גדולה ולכן הוא צריך להצליח בגדול - אז ירידת הליגה שינתה את התפיסה והאחראים החדשים אימצו אסטרטגיה יותר צנועה וחכמה. "אנחנו לא יכולים לקבל את מה שאנחנו רוצים", הסביר המאמן החדש ארמין פה, שאוהב לעבוד עם שחקנים צעירים וחכמים. "זה טוב שניקח דוגמה מקבוצות כמו פרייבורג ומיינץ, שהצליחו רבות עם מעט כסף. רק ככה נוכל לחלום". בפרנקפורט, עם תקציב צנוע יחסית של 25 מיליון יורו, הצליחו להרכיב קבוצה קטנה אך חכמה, שהתגבשה בליגת המשנה ובעונתה הראשונה בחזרה בבונדסליגה הבטיחה את מקומה באירופה.

סבסטיאן רודה (23) וסבסטיאן יונג (23) שגדלו במועדון קיבלו את תפקיד השחקנים המרכזים. שניהם מועמדים לסגל הנבחרת הגרמנית למונדיאל (יונג שחקן איינטרכט הראשון בסגל הגרמני בעשור האחרון). בקיץ הקבוצה הצליחה למנוע מרודה ויונג לעבור לקבוצות גדולות יותר. הקבוצה בנויה על צעירים גרמנים (שרובם גדלו באקדמיות הטובות בגרמניה) ואליהם צורפו זרים עם ניסיון בונדסליגה כמו טאקישי אינוי, יאן רוזנטל, אנדרסון במבה וקרלוס זאמברנו. בשביל אף אחד מהם לא קפצה הקבוצה מעל הפופיק.

המטרה היתה לחזור לאירופה אחרי "שלוש-ארבע שנים" בבונדסליגה לפי ברושהאגן. אבל המטרה האמיתית היא למלא את האצטדיון ב-50 אלף אוהדים. והם עומדים בה. האוהדים מרוצים מהחיבור שלהם למועדון ולהנהלה (בגלל שהם בחרו אותה) והם מרוצים מהכדורגל שהם רואים. אז הקבוצה אולי לא מנצחת כל משחק וגם לא מאיימת על תואר כלשהו אבל היא קיימת, משחקת ומראה שאיפה להצליח במסגרת התקציב שלה ובשביל האוהדים זה מה שבאמת חשוב.

לכל מועדון יש את היכולת לאמץ אסטרטגיה, לעבוד לטווח הארוך ולשנות אסטרטגיה ומנהלים - אבל כשמבנה המועדון הוא כזה שמחייב ניהול פלורליסטי, פתוח ושקוף (כמו במודל הגרמני) אז השינויים האלה נעשים בצורה הרבה יותר יסודית ובריאה. האוהדים מתחברים לכך יותר בקלות ומגיעים למגרשים כדי לתמוך בקבוצה שלהם, שמשחקת ומתנהלת על פי הערכים שלהם.

בעלים של מועדון יכול לקבל החלטה ולדבוק בה בגלל סיבות של אגו וסיבות שלא קשורות לכדורגל. ככה הוא יכול לרסק מועדון מבלי בכלל להתחשב באוהדים, שחיים ונושמים אותו. כשהמועדון בידי קהילת האוהדים שלו, האפשרות שזה יקרה כמעט אפסית.