דברים שיש לאיסלנד ואין לנו

איסלנד עם 320 אלף תושבים (קטנה בכ-80 אלף מתל אביב), תתמודד הערב מול נבחרת קרואטיה על המקום במונדיאל 2014.

המדינה הקטנה  גברה על נבחרות לא חזקות במיוחד כדי להעפיל לשלב הפלייאוף ובכל זאת מדובר על הישג אדיר למדינה הקטנה ביותר שעשויה לשחק בטורניר גמר אליפות העולם בכדורגל. אז מה יש להם שאין לנו, מלבד הגרלה יותר קלה? 

נבחרת איסלנד. שחקני התקפה בליגה ההולנדית צילום: רויטרס

תשתיות מתאימות ותוכנית עבודה

באיסלנד יש 21,508 שחקנים רשומים (6.7% מהאוכלוסייה). בישראל יש 43,866 שחקנים רשומים (0.54% מהאוכלוסייה). היתרון האיסלנדי הזה נובע מהעובדה שבאיסלנד יש 145 מועדונים, מועדון לכל 2,206 אנשים. זה אומר שילדים מקבלים אימונים בקבוצות קטנות ויש להם גישה קלה למתקני ומאמני כדורגל. בישראל, כ-8 מיליון תושבים, יש רק 145 מועדונים יותר מאשר באיסלנד. זה אומר שיש מועדון אחד לכל 26,291 תושבים. בפשטות, הילדים ישראליים לא מקבלים את אותו חינוך פרטני לכדורגל וגם אינם בעלי גישה למתקני ומאמני כדורגל כמו הילדים האיסלנדים.

משנת 2000, ההתאחדות האיסלנדית החליטה להשקיע הרבה יותר בתשתיות כדורגל. כתוצאה, באיסלנד יש היום הרבה יותר מגרשים שמתאימים למזג האוויר הקשה באי הוולקני הזה. במדינה יש יותר מ-110 מגרשים סגורים, בהם אפשר להתאמן בתקופות החורף הקשות. ממאי עד ספטמבר, מתקיימים משחקים על דשא או במיני-פיצ'ים אבל מאוקטובר עד אפריל פעילות הכדורגל עוברת למגרשים פנימיים. כתוצאה, ילד איסלנדי צפוי לעבוד רבות על הכישורים הטכניים שלו באולמות כדורגל קטנים.

כדי למצות את הפוטנציאל המועט שיש באיסלנד, ההתאחדות האיסלנדית מחייבת כל מועדון להעסיק מאמנים עם תעודות האימון הגבוהות ביותר מאופ"א. עיקר ההתמחות שלהם היא עבודה עם ילדים בני 13 עד 19. ההתאחדות גם העבירה דגשים מקצועיים למועדונים: מסירות קצרות, הגנה והתקפה במשחקי 1 על 1, סיומת מול השער ועוד.

מנטליות

הקלישאה החבוטה מתבררת כנכונה. השחקנים האיסלנדים קשוחים יותר משחקנים אחרים. יריבות מעידות על כך וגם המאמן השבדי שלהם, לארס לאגרבק. "אין תלונות מצידם אף פעם", אמר בראיון ל"גרדיאן". "אנחנו לא התאחדות הכדורגל הכי עשירה והמסעות שלנו, פעמים רבות, מאוד קשים. פעם אחת היינו צריכים לחכות שש שעות למטוס בלונדון ואף שחקן לא שאל 'מה קורה?'. היינו בדרך לקפריסין".

"ליגיונרים" שמשחקים

כמו לישראל, גם לאיסלנד יש הרבה מאוד "לגיונרים" שמשחקים מחוץ לליגה המקומית החלשה שלהם. הדגש הוא על משחקים. מספר רב של איסלנדים צעירים מצאו את עצמם כשחקני הרכב חשובים מאוד בקבוצות רבות בליגות האירופאיות כגון הולנד, דנמרק, שבדיה, פורטוגל והליגות הנמוכות בבריטניה. הם מגיעים לשם בגיל צעיר ומשפרים את היכולות שלהם באקדמיות המקומיות. משם הם ממשיכים לקבוצות הבוגרות, שם הם תופסים מקומות בהרכב. אחרי "ההתלמדות" ב"ליגות המשנה", חלק מהאיסלנדים מגיעים לקבוצות או ליגות גדולות יותר. כיום בנבחרת איסלנד יש שחקנים בפרמיירליג (גילפי סיגורדסון, טוטנהאם; ארון גונארסון, קארדיף), בסריה A (אמיל אלפרדסון, ורונה; בירקריר ביאנרסון, סמפדוריה) וכוכבים של ממש בליגה ההולנדית – ביניהם קולביין סיגטורסון (אייאקס), יוהן ברג גודמונדסון (אלקמאר – כובש שערים מרהיבים) ואלפרד פינבוגאסון (הירנביין). אז אולי הם לא כוכבים גדולים אבל הם שחקנים חרוצים עם המנטליות הנכונה שמוכנים להילחם על המקום שלהם בהרכב ולא חוזרים לאיסלנד, שם רוב הקבוצות חצי מקצועניות.

איסלנד. הממשלה משקיעה מעט בכדורגל המקומי צילום: איי אף פי

המשכיות בנבחרות

באיסלנד מקיימים ביוני מחנה כדורגל לילדים בני 14. מעיין קייטנה. למחנה הזה נשלחים 2 הילדים הטובים ביותר מכל קבוצה בשכבת הגיל הזו ומתוכם בוחרים את השחקנים לנבחרות הנערים והנערות של המדינה. במהלך המחנה, בו לא רק משחקים כדורגל אלא משתתפים בפעילויות מגוונות, המאמנים הבכירים של ההתאחדות בוחנים מי הכי מתאים מבחינה מנטאלית וטכנית למסלול הנבחרות של ההתאחדות לכדורגל. הנבחרים מתחילים לשחק בנבחרת הנערים ומשם גדלים יחדיו בסגל הנבחרות הצעירות. השחקנים האיסלנדים מכירים אחד את השני היטב וגם את המאמנים ואת שיטות העבודה שלהם. בהתאחדות לכדורגל האיסלנדית מדברים באותה שפה בכל שכבות הגילאים, משתמשים בתוכנית מקצועית שהוכנה במיוחד על ידי אנשי מקצוע ומשתפים את המועדונים בפעילויות המקצועיות של הנבחרות. ביוני 2011 העפילה הנבחרת הצעירה ליורו 2011 לנבחרות צעירות ועל הבסיס הטכני הזה עובד לאגרבק.

מאמן.

לאגרבק מונה בגלל הניסיון הרב שלו. הוא בחר לעבוד באיסלנד, שם לא מדברים שבדית (הוא מנהל את האימונים באנגלית) בגלל "האתגר". "לקחתי את העבודה בגלל שהיא נראתה מעניינת והנבחרת הצעירה מ-2011 נראתה כמו בעלת פוטנציאל מצוין" אמר. הוא בעל ניסיון רב בכדורגל הבינלאומי – יותר מרוב מאמני הנבחרות האחרים.. אמנם השם שלו לא נוצץ אבל הוא בעל ניסיון של יותר כ-30 שנה בכדורגל הבינלאומי – כולל אימון נבחרת שבדיה (איתה העפיל ל-5 טורנירי גמר) ונבחרת ניגריה (איתה היה במונדיאל). ההתאחדות לכדורגל בישראל לא מינתה מישהו שהיה מאמן נבחרת לאימון הנבחרת מאז ריצ'רד מולר נילסן.

יש להם סגנון משלהם.

לאגרבק טוען שאין "פילוסופיית אימון סודית". לפיו, הכי חשוב שיהיה ברור איך רוצים שהנבחרת תשחק. "אני בכדורגל הבינלאומי משנות התשעים, אני עובד עם הנבחרות הצעירות עוד לפני ואני יכול להגיד שהדבר שבולט אצל כל נבחרת טובה זו הדרך הברורה שלה. בספרד, למשל, יודעים בדיוק איך הם רוצים לשחק. יש להם תוכנית ברורה. הם עובדים באותה צורה עם כל הנבחרות וזה קריטי. בכלל, אם מסתכלים על הקבוצות הטובות בעולם ועל נבחרות שזכו בטורנירים, יש להן דרך מאוד ברורה והן יודעות איך הן רוצות לשחק כדורגל. אם אי אפשר לדבוק בדרך הזו, אז מאוד יהיה קשה להצליח". האיסלנדים לא משחקים טיקי-טאקה אבל הכדורגל שלהם מאורגן והגנתי. לאיסלנד יש כמה שחקנים מאוד טכניים ויצירתיים אבל כולם עושים עבודה הגנתית מרשימה וכשזה לא עובד (וזה לא תמיד עובד) אז כל השחקנים משתתפים בצורה מרשימה בהתקפות. מאוד בסיסי אבל לפחות יש להם בסיס.