אין קיצורי דרך

ביום ראשון שעבר הגישה השרה לימור לבנת תוכנית לאומית לקידום הספורט. התוכנית כוללת שני חלקים: החלק ראשון ייושם על פני חמש שנים ויכלול הגדלת מספר הספורטאים עד גיל 18 בקבוצות הקיימות (לחלק זה של התוכנית יוקצו 275 מיליון שקל). החלק השני של התוכנית יימשך שלוש שנים והוא כולל הקמת קבוצות ספורט בענפים המועדפים לבני 8–13. המימון לחלק זה של התוכנית יהיה כולו מכספי הטוטו ויעמוד על 32 מיליון שקל בשנה, ובסך הכל 96 מיליון שקל. היעד שאליו מכוונים במשרד הספורט הוא הגדלת מספר הפעילים בכ־50 אלף בתוך חמש שנים.

ילדים באימון הפועל תל אביב בכדורסל. אין התייחסות לתוכן צילום: עמית שעל

האם זה יעשה את השינוי הגדול? ובכן, יהיו יותר קבוצות וככל הנראה יותר ספורטאים, אבל האם זה מה שיעשה את השינוי הגדול שדרוש בספורט הישראלי?

במקביל, מתנהלים בישראל כמה פרויקטים של ספורט. חלקם יקרים מאוד ותרומתם לטווח הארוך קטנה בגלל חוסר תיאום ביניהם. פרויקטים של בניית אצטדיונים ובריכות שחייה במאות מיליוני שקלים חשובים, אם כי חלקם יצאו מכל פרופורציה. המסקנה מהפרויקטים הללו היא שחייבת להיות ראייה כוללת שתשפוך תוכן לתוך המתקנים הרבים שבונים כיום. לצד חשיבה לטווח הארוך בכל הקשור להבטחת אחזקת המתקן היקר, צריכה להיות חשיבה לטווח הארוך בכל הקשור לתכנים שמועברים לילדים ולילדות שהם בעצם עתיד הספורט הישראלי.

מחדדים את החוד

האסטרטגיה הרווחת בארגוני הספורט כיום היא הפעלת פנימיות לאומיות לספורטאים בודדים בהשקעה ענקית. הבעייתיות באסטרטגיה הזו היא כפולה. 1. רוב הכסף המוסדי הולך לכיוון של התמקצעות קיצונית בקרב מספר קטן מדי של ספורטאים. 2. בגילים הללו קשה לחזות מי יהיה ספורטאי מצטיין בבגרותו, ולעתים רבות מדי ההשקעה הגדולה "מתבזבזת". ההשקעה צריכה להיות פרופורציונלית. על כל ספורטאי אחד באקדמיה צריכים להיות 1,000 ספורטאים שאינם באקדמיה, אבל מקבלים יחס מקצועי טוב מספיק כדי שאפשר יהיה לאתר אותם ולטפח אותם באקדמיות ובמחלקות נוער. במצב הנוכחי הקיים, מחדדים את החוד החד כבר, ולאט לאט העיפרון נגמר.

במקביל, במשרד הספורט הודיעו על הקצאת משאבים להעסקת מאמנים לאומיים בתנאים מופלגים. זאת תוך כדי התעלמות ממאמנים אישיים, וממאמנים במועדונים. זה גורם לתסכול רב ברמת השטח וגם פוגע ביכולת להכשיר ספורטאים ברמת שורשי הדשא של הספורט. לאסטרטגיות הללו מצטרפת הזנחת ארוכת שנים בכל הקשור לפיתוח כוח אדם מקצועי ברמה שתאפשר קידום ספורט הישגי.

יש הרבה רצון טוב למינהל הספורט וגם לאיגודים המקצועיים. אבל הספורט הישראלי משווע לאסטרטגיה ארוכת טווח שתתוכנן על ידי מומחים בספורט מישראל ובעיקר מהעולם ותתמקד בהקמת תשתיות פיזיות ואנושיות למועדוני ספורט ברמת השטח.

ילדים באימון. ההשקעה המסיבית בספורט הישראלי צריכה להיעשות במועדוני ספורט. מועדון ספורט אמור להיות שילוב של מועדון חברתי ומועדון ספורטיבי, שאליו יוכלו להגיע ילדים אחרי שעות בית הספר כדי לשחק ולהתאמן. צילום: יובל חן

לא קבוצות. מועדונים

ההשקעה המסיבית בספורט הישראלי צריכה להיעשות במועדוני ספורט. מועדון ספורט אמור להיות שילוב של מועדון חברתי ומועדון ספורטיבי, שאליו יוכלו להגיע ילדים אחרי שעות בית הספר כדי לשחק ולהתאמן.

מועדון ספורט עם מתקני אימונים, חדרי הלבשה, מקלחות ושירותים, מועדון חברתי, אולם שיקומי, קפיטריה, כיתות ואולם הרצאות, שבו כוח אדם איכותי, יאפשר לכל ילד לקבל את זכות האזרח הבסיסית שלו - להיות פעיל ספורטיבית. מועדונים שמשולבים בכפרי נוער, בתי ספר או מרכזים קהילתיים, יהוו חלק מתוכנית אסטרטגית שתיתן פתרון לכל מצוקות הספורט. עוד קבוצות ספורט במתכונת הנוכחית לא פותרות את הבעיה המהותית - שהיא מחסור בתרבות ספורטיבית וגישה קלה למתקני ספורט. מועדון ספורט בכל שכונה, מקום שאליו ילדים יכולים להגיע אחרי הלימודים - בשביל פעילות ספורטיבית ואולי גם ארוחה חמה - יהפוך את הספורט לחשוב בחייו של כל ילד ישראלי.

מתקנים וציוד הנם הכרחיים בחלק ניכר מהענפים אך אינם קריטיים בכל הענפים. גם במדינות ללא מתקנים ראויים יש ספורט בריא יותר מאשר בישראל. בקניה, למשל, לא צריך אצטדיונים כדי להתאמן בריצה. מה שהכרחי ובלתי אפשרי לקדם את הספורט העממי וההישגי בלעדיו זה המאמן.

היכן ישנם מאמנים?

בישראל אין למאמן הכרה ומעמד הולמים. בנוסף למגבלות האובייקטיביות כגון חוסר מידע איכותי בעברית ומסורת הישגית דלה, קיימות חולשות ארגוניות ומקצועיות המקשות על סגירת הפערים מהעולם. בישראל כמעט ואין "מנהלים מקצועיים", שהם בעלי תפקיד חשוב בניתוב הליכי אימון, גיבוי ותמיכה מקצועית למאמן. תפקיד זה הכרחי במועדונים וגם בהתאחדויות הספורט, והוא קריטי להצלחה של נבחרות וקבוצות. מנהל מקצועי אינו מאמן ואינו צריך לשאוף להיות מאמן, כי אם זה שאמור לאתר את המאמנים ולהיות חלק מהצוות התומך שלהם. הוא דמות מקצועית שבלעדיה נפתח ואקום אדיר — שלתוכו זולגים פוליטיקאים, בעלי ממון או פקידים כאלו ואחרים. אלו לא יודעים ולא אמורים לדעת איך לעבוד עם מאמנים של קבוצות מקצועניות או קבוצות ילדים. מספר הסיפורים של מאמנים איכותיים שעזבו את המקצוע שלהם בגלל שאומללו על ידי עסקנים כאלו ואחרים עם אג'נדות כאלו ואחרות - הוא אדיר.

בניגוד למתקני ספורט, שאותם ניתן לבנות בתוך זמן קצר יחסית, הכשרת והעסקת המאמנים המתאימים הן עניין של הליך ממושך. הפתרון למצב המאמנים אמור להיות הוליסטי ולהיות חלק מתוכנית רב־שנתית ורב־משרדית - משרד החינוך ומשרד הספורט. המבנה הנוכחי של הכשרת המאמנים צריך להשתנות ובמקומו צריך לבנות מערך קורסים והשתלמויות שיהפכו את המאמן לאיש מקצוע טוב יותר וגם איש חינוך לגיטימי. תוכנית ארוכת טווח שתבוצע בסבלנות ובאורך רוח תניב תוצאות רק לאחר 6–8 שנים.

תוכן ספורטיבי

שינוי הסטנדרטים של המאמנים ויצירת שכבה של מנהלים מקצועים אמור לשפר את התוצאות של הספורט הישראלי. ההשקעה בשכבה זו אמורה להיות קודמת לכל השקעה במתקנים כאלו ואחרים או בפרויקטים ראוותניים שונים.

בשביל לשאוף לשוויון עם הישגי הספורט האירופי, צריך כאן הקמת מועדונים בשביל תרבות ספורט - אבל עוד יותר חשובה היא הזרמת כוח אדם איכותי לתוך הספורט. שהמועדונים לא יהיו מבנים ריקים והקבוצות לא ימשיכו להתנהל כפי שהתנהלו - אלא שהמבנים יהיו מלאים בתוכן ספורטיבי איכותי ושהקבוצות יאומנו על ידי אנשי מקצוע טובים ואיכותיים. רק ככה אפשר יהיה לקדם את הספורט הישראלי באמת.

הכותב ניהל בעבר את היחידה לספורט הישגי והיה אחד ממקימיה