אנרגיות חיוביות

רוברטו מרטינס הוא כנראה אחד האנשים הכי חיוביים בעולם. כולם אומרים את זה. מחברו הטוב ג'ורדי קרויף ועד ג'יימי קארגר, בלם ליברפול לשעבר שעבד איתו כפרשן בטלוויזיה האנגלית בזמן יורו 2012. "הוא תמיד הסתובב עם ה־iPad שלו ובירר כל הזמן עוד ועוד פרטים על השחקנים שהיינו אמורים לפרשן", סיפר. "הוא הגיע לכמה שיותר אימונים וכל הזמן דיבר במונחים חיוביים".

רוברטו מרטינס (שמאל) עם דיוויד מויס. האווירה באברטון השתנתה צילום: אימג'בנק, Gettyimages

מרטינס רואה בחיוביות כדרך היחידה קדימה. כשאימן בוויגאן במשחקים נגד הקבוצות הגדולות, היה מציב לשחקניו מטרות שאינן קשורות לניצחון: שכל הקבוצה תרוץ יותר מ־100 ק"מ יחד; שהקבוצה תצליח לבעוט שלוש בעיטות למסגרת; שהקבוצה תצליח למסור יותר מ־100 מסירות וכו'. אם שחקניו היו עומדים במטרות, הוא היה מתמקד בכך ולא בהפסד, כדי שהשחקנים ירגישו טוב.

פול ווילסון, פרשן "הגרדיאן", דרש מההתאחדות לכדורגל האנגלית "לאמץ את החיוביות של מרטינס", לאחר שהיה היחיד בפאנל של BBC שהתייחס בחיוב להגרלה הקשה של נבחרת אנגליה במונדיאל בברזיל. מרטינס הודה כי אורוגוואי ואיטליה קבוצות שקשה להתמודד איתן, אבל טען כי במקרה של עלייה, אנגליה עשויה להיפגש עם קבוצה קלה יחסית בשמינית הגמר. אם מרטינס יכול למצוא דברים חיוביים בנבחרת אנגליה, הוא כנראה באמת האדם הכי חיובי בעולם.

החיוביות הזו הגיעה בקיץ האחרון לאברטון, ונראה שהיא העלתה את הקבוצה לרמה אחרת. "הוא בנה על התשתית שהשאיר מאחוריו דיוויד מויס, ועכשיו אני מרגיש שאברטון טובה כמו ליברפול", אמר קארגר. גם ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל, אמר שאברטון היא אחת הקבוצות הטובות בליגה. עם שני הפסדים בלבד, נראה שיש משהו באברטון. משהו, ובכן, חיובי מאוד. אברטון הפכה מקבוצה של מקסימום מקום 6 לקבוצה שנמצאת במירוץ לאליפות, ונראית כמו קבוצה שיכולה להעפיל לליגת האלופות. "ביום הראשון הוא בא לחדר ההלבשה ואמר לנו: פשוט תיהנו מהמשחק", מספר סטיבן פינאר, הקשר הדרום־אפריקאי של אברטון. "זו היתה שיחת הקבוצה הראשונה שלו. הוא פשוט אמר לנו ליהנות מהרגע, לשחק עם חיוך על הפנים. הוא היה כל כך חיובי, זה משפיע על הקבוצה. אנחנו יותר רגועים ובטוחים בעצמנו".

רומלו לוקאקו. שני קשרים אפורים מגנים על רבעייה אחורית שעובדת כבר זמן יחדיו צילום: רויטרס

טקטיקן־על

אבל אלה לא רק אנרגיות חיוביות שהפכו את אברטון למועמדת לאליפות (ולא מטעם עצמה). מרטינס הוא עילוי טקטי. אביו, רוברטו האב, היה מאמן של קבוצת הכדורגל הקטלאנית CF Balaguer, ובנו גדל כאינטלקטואל של המשחק. כשאימן בסוונסי, אימץ שיטת משחק עם מסירות קצרות כי זה העניק לקבוצה ייחוד בליגות הנמוכות של אנגליה. סוונסי אימצה את הסגנון הזה והגיעה איתו עד לפרמיירליג. מרטינס עבר לוויגאן, שם הצליח להוביל את אחת מהקבוצות העניות ביותר בפרמיירליג לזכייה בגביע. למרות ירידה לליגת המשנה בתום העונה שעברה, ההישג הגדול שלו היה להשאיר את הקבוצה בליגה הבכירה ארבע שנים, והוא עשה זאת כאשר סיכוייה לרדת עמדו על 95% מכיוון שהיתה בעלת תקציב השכר הנמוך ביותר בפרמיירליג. מרטינס השתמש בסטטיסטיקות מתקדמות כדי ליצור קבוצה שתמצא דרכים אחרות להבקיע, וזאת מאחר ש"בכדורגל רגיל" לוויגאן לא היה סיכוי. אז, למשל, אם קבוצה ממוצעת באנגליה כובשת 66% משעריה במשחק זורם ורק 2.8% בבעיטות חופשיות ישירות, אז וויגאן כבשה פי ארבעה יותר מבעיטות חופשיות, ואת רוב השערים כבשה מחוץ לרחבה בזכות בעיטות ארוכות טווח. שחקני וויגאן קיבלו הוראה לבעוט מרחוק בכל הזדמנות, וכך בעיטה ממוצעת של וויגאן לשער היתה מ־23 מטר מהשער — הרבה יותר מהממוצע של הליגה (בערך 16 מטר). הרציונליזציה מאחורי הפעולות הללו היתה שבעיטות מרחוק מוציאות את הכדור מהמשחק בדרך כלל, ומאפשרות לוויגאן יותר זמן לחזור להגנה. מרטינס לא ניסה להילחם נגד הקבוצות העשירות יותר בדרכים קונבנציונליות. הוא ניצח אותן בדרכים שהוא יכול היה לנצח אותן.

רוברטו מרטינס. "כמעט כל קטלאני, מעדיף שהקבוצה שלו תחזיק בכדור" צילום: איי אף פי

"בית ספר למדע"

באברטון, עם מבחר שחקנים איכותי בהרבה מאשר היה לו בוויגאן, הוא בונה על משחק הרבה יותר יוזם. כילד הוא תמיד קיבל מאביו המאמן כדורים חדשים, ותמיד, לאורך השנים, הסתובב עם כדור בין רגליו. כנראה אין צילום שלו מהילדות ללא כדור. הוא, כמו כמעט כל קטלאני, מעדיף שהקבוצה שלו תחזיק בכדור.

אז אברטון, תחתיו, מחזיקה הרבה יותר בכדור (כ־56% מזמן המשחק שלהם, עלייה ניכרת מ־48% פלוס־מינוס בתקופתו של מויס). שחקני הגנה נדרשים למסור מסירות קצרות ולהימנע ממסירות ארוכות בסגנון אנגלי. אמנם הקבוצה בועטת פחות לשער (14 בעיטות לשער במקום 16), אבל עושה זאת בדיוק גבוה יותר (5 — כמו אצל מויס). כמו כן, הקבוצה במקום השני בטבלת הדיוק (אחוז הבעיטות שמגיעות למסגרת). תחת מויס היא היתה במקום ה־14. גם שיעור "המרת בעיטות לשער" (בעיטות שהופכות לשער) גבוה יותר (10% במקום 8%). באיזשהו מקום מרטינס התחבר לצורת המשחק המסורתית של אברטון, "The School of Science". הכינוי דבק ל"מועדון של האנשים" בשנות העשרים המאוחרות, וזאת מאחר שהקבוצה שיחקה בסגנון "מדעי" — מתוחכם. "הכדורגל שלנו שונה כיום", אומר טים הווארד, השוער. "הכדורגל טיפה יותר פתוח ויש תחושה שאנחנו יכולים לנצח את כולם".

בקיצור, הקבוצה יעילה יותר. עם שני קשרים דפנסיביים בריטים ו"אפורים" (גארת' בארי וג'יימס מקארת'י), שמעניקים הגנה מספקת לרביעייה אחורית שרצה כבר כמה שנים עם השוער האמריקאי טים הווארד. בגלל הכימיה והקשרים החדשים של הקבוצה אברטון היא בעלת ההגנה הטובה בפרמיירליג. השינוי האמיתי התרחש בעמדות ההתקפיות. רוס בארקלי, הקשר שזוכה להשוואות לפול גאסקוין, מיכאל באלאק וסטיבן ג'רארד, חזר לקבוצה מכמה השאלות בליגות הנמוכות, שם התחשל. הוא הפליימייקר של הקבוצה ומנהל את ההתקפות, משלב את המגנים (שיימוס קולמן ולייטון ביינס המצוינים), מוצא את שחקני הכנף קווין מיראלס, סטיבן פינאר, ומתפעל את רומלו לוקאקו (שמושאל מצ'לסי) עם שחקני ספסל כגון ג'רארד דאולופאו (מושאל מברצלונה), בראיין אוביידו וליאון אוסמן. לאברטון יש עומק מספק לקבוצה שאינה מתחרה באירופה.

אברטון לא היתה גרועה בזמנו של דיוויד מויס. הרחק מזה. היא תמיד היתה קבוצה שמאוד קשה לנצח, ובדרך כלל סיימה בחלק העליון של הטבלה. אבל נראה שמרטינס היה האיש הנכון בזמן הנכון. האדם שהקבוצה היתה צריכה כדי לעשות את הקפיצה שכנראה לא היתה יכולה לעשות תחת מויס.

רוס בארקלי, קשר אברטון. אנחנו תמיד נאהב ונכבד את מויס ואת מה שהוא עשה עבורנו", אמר בכיר במועדון ל"דיילי טלגרף". "אבל ה־FeelGood פקטור שמרטינס הביא איתו, זה משהו שמויס בחיים לא היה נותן" צילום: איי אף פי

"חייך — הכל לטובה"

איך זה קרה? נחזור לאנרגיות חיוביות. לקראת חג המולד כיכב מרטינס בסרטון יוטיוב מלבב שכל המועדון השתתף בו. זה לא היה עולה על דעתו של מויס חמור הסבר. "אנחנו תמיד נאהב ונכבד את מויס ואת מה שהוא עשה עבורנו", אמר בכיר במועדון ל"דיילי טלגרף". "אבל ה־FeelGood פקטור שמרטינס הביא איתו, זה משהו שמויס בחיים לא היה נותן".

תחת מויס האווירה במועדון היתה של מפעל. עובדי המועדון חששו להיתפס מחייכים, אבל מרטינס — שכאמור דורש להסתכל על הצד החיובי בכל דבר שעושים — שינה את התחושה מסביב לקבוצה ולמועדון.

מויס הגיע לקבוצה שצריכה לשרוד קרבות ירידה, והפך אותה לקבוצת מרכז טבלה ומעלה לגיטימית. אבל הוא והמועדון היו צריכים להיפרד כדי שהקריירה שלו תמשיך לפרוח, וכדי שהמועדון ייצא מהתפיסה השמרנית שלו ויאמץ את האמביציוזיות של מרטינס — שכאמור לא שינה הרבה, רק הביא גישה חדשה.

"מויס עבד איתנו עשר שנים והביא את רוב השחקנים", הסביר סילבן דיסטן, הבלם הצרפתי הוותיק של אברטון. "הוא זה שהכניס בנו מנטליות של מנצחים. והמנג'ר החדש בונה על הבסיס הזה".