סוצ'י 2014 יוצאת לדרך: למי מותר ולמי אסור להביע דעה?

ספורט חורף זה לא בדיוק כוס התה עם הנענע של הישראלים. קשה להתחבר לענפי ספורט שלא גדלת עליהם, וקשה ליהנות מענפים שבקושי מכירים או נתקלים בהם ביומיום. אבל בהרבה מהענפים האלה אפשר לראות רמות אתלטיות, גמישות ואלגנטיות שקשה לראות בענפי ספורט אחרים. מחליקי הקרח, למשל, מבצעים קפיצות אדירות, סיבובים מהירים ובמקרה של צמדים אז תנועות מסונכרנות ומסוכנות — שילוב נדיר של יכולות גופניות ומנטליות. מעטים האנשים שיכולים לבצע את הפעולות הללו בעולם, ובטח כאלו שיכולים לעשות זאת באולימפיאדה. אבל בשביל להגיע לרמה הזאת צריך ליפול הרבה פעמים. ליפול יותר מכל אחד אחר, למען האמת.

סטטיסטית, מחליקי הקרח הגדולים ביותר הם גם אלו שנפלו יותר על הקרח. לאורך שנות התשעים קבוצת חוקרים ניסתה להבין מה מייחד את מחליקי הקרח הטובים ביותר בעולם. היא מצאה שמה שמשותף לכולם — מרוסיה, ארה"ב, יפן, גרמניה או שבדיה — זה לא גנטיקה, משפחה או רקע אלא סוג האימון. מה שמשותף לכולם זה מספר הפעמים שנפלו במהלך האימונים. והמחליקים המובילים נפלו יותר מכל מחליק אחר במהלך האימונים. הם נפלו על הקרח בעיקר כשהם ניסו קפיצות שלא ניסו בעבר. ברגע שהם הצליחו להגיע למיומנות גבוהה מספיק בתרגיל אחד, הם עברו לתרגיל חדש ואז נפלו מספיק פעמים כדי ללמוד איך לעשות אותו נכון. ואז, אחרי שהטמיעו את היכולת (לפי מחקרים לוקח לפחות 6,000 ניסיונות כדי להגיע להטמעה מלאה), עברו למהלך אחר.

כישלון הוא חלק חשוב מהלמידה. ומי שנכשל יותר וכואב לו יותר, גם לומד יותר. עורך המחקר ג'ף קולבין ציין כי שיזוקה ארקאווה, מחליקת הקרח היפנית האגדית, נפלה במהלך אימוניה יותר מ־20 אלף פעם בין גיל 5 עד לזכייה במדליית הזהב ב־2006 בגיל 25. "ליפול על התחת יותר מ־20 אלף פעם, ככה הופכים לאלופים", כתב קולבין. גם בסקי צריך ליפול מספיק פעמים כדי ללמוד את שליטת הגוף המדהימה שדורש הסללום. וגם ביאתלון (קרוס קאנטרי + ירי למטרה) זה ענף שדורש כושר גופני אדיר, יכולות לגמוא קילומטרים רבים אבל לשמור על קצב לב נמוך יחסית כדי לירות למטרה קטנה ולהמשיך במסע.

כל ענף ספורט אולימפי דורש מהמשתתפים בו להתחיל להתאמן בגיל מוקדם, ליפול על התחת הרבה פעמים, ולקום ולנסות שוב את הפעולה שגרמה לך ליפול על התחת. זה קשה, מסובך ודורש יכולות על־אנושיות. אז כן, אולי ענפי ספורט החורף לא פופולריים בישראל, אבל העבודה שספורטאי אולימפי מקדיש כדי להגיע לאולימפיאדה היא עצומה.

בל ברוקהוף. גולשת סנובורד מאוסטרליה: תלבש בגדים מחברת Principle Six, שהוקמה במיוחד לקראת אולימפיאדת סוצ'י 2014 במטרה למחות על החוקים הרוסיים צילום: רויטרס

זלזול בספורטאים

ולכן זה זלזול גמור ברוח האולימפית מצד הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), לקיים את המשחקים במקום כל כך בעייתי כמו סוצ'י 2014. מבלי להתייחס לסכומים האדירים שהושקעו בקיום אולימפיאדת חורף במקום שלא יורד בו שלג והכסף הרב שהועבר לפקידים ומושחתים אחרים בשלטון של ולדימיר פוטין — קיום האולימפיאדה במדינה כמו רוסיה הוא הכרזה פוליטית של משטר ספק דמוקרטי, שחוקיו וחוקתו נוגדים את הערכים האולימפיים. ו"ההכרזה הזו" היא על חשבון העבודה הקשה של הספורטאים. ידוע כי ספורטאים רבים הולכים להשתמש בבמה שהם קיבלו בזכות עבודתם הקשה כדי לקדם ערכים בינלאומיים נגד אפליה של הומוסקסואלים. אבל תומאס באך, נשיא ה־IOC, הודיע: "ספורטאים יוכלו להביע דעתם רק במסיבות עיתונאים, אבל זה מאוד ברור — המשחקים לא יכולים להיות במה להפגנות פוליטיות". אבל האם זה "מאוד ברור"? פוטין הוא זה שהשקיע לפחות 51 מיליארד יורו כדי לקדם את האג'נדה האימפרילסטית וההומופובית שלו. והספורטאים, למען האמת, הם היחידים שלא יכולים להציג שום אג'נדה, אף שהם אלו שעבדו הכי קשה כדי להגיע למעמד האולימפי. המדינה, המארגנים, הספונסרים, ה־IOC — כל אלו יכולים "להפגין" את הדעות שלהם על פי חוק. אבל כל מחווה על הפודיום או במסיבת עיתונאים עשויה להוביל לעונש מצד ה־IOC או הרשויות ברוסיה. ה־IOC, כך נראה, מתקפל פעם אחר פעם לממשלות חזקות על חשבון רצונות המתחרים. הוועדה המארגנת של סוצ'י 2014 הודיעה: "חוק 50 בצ'ארטר האולימפי לא מאפשר פרופוגנדה במהלך המשחקים. ספורטאים לא מורשים להביע דעתם שאינה קשורה לספורט במסיבות העיתונאים או על המגרש. בסוצ'י יש 'אזורי דיבור', שם הם יוכלו להביע את עצמם".

אנסטסיה בוקסיס, מחליקה למרחקים מקנדה: יצאה מהארון ב־2013 בגלל אולימפיאדת סוצ'י והחוקים הרוסיים צילום: איי פי

מה זה פרופגנדה?

אבל מה זה פרופגנדה מבחינת הרוסים? למשל, אם הזוכה במדליית זהב בהחלקה על הקרח יחגוג את הניצחון שלו עם נשיקה עם המאהב שלו, הוא עשוי להיענש על ידי רוסיה וייתכן גם על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי (הרי נשיקה בין גברים נחשבת ל"פרופוגנדה הומואית" על פי החוקים ברוסיה). ייתכן גם שספורטאים ייענשו על ידי ה־IOC אם ירימו 6 אצבעות על הפודיום. ה־6 מסמל את "עקרון מספר 6" בצ'ארטר האולימפי, שעוסק באיסור אפליה. יותר מ־50 ספורטאים אולימפיים כבר חתמו על הצהרה שהם תומכים בדרישה מה־IOC להגן על ספורטאים שמביעים את דעתם על נושא "אנושי" ש"אינו פוליטי".

מייגן ראפינו, שחקנית נבחרת ארה"ב בכדורגל, הודיעה: "זה מעבר לעניין פוליטי, זה עניין אנושי וה־IOC צריך להיות הרבה יותר ברור בעניין הזה". תומאס באך אישר שספורטאים יוכלו להביע דרישה לשוויון במסיבות עיתונאים אבל לא בזמן תחרות. כאמור, מארגני האולימפיאדה הרוסים ציינו שספורטאים יוכלו להביע את מחאתם רק באזורי מחאה מסודרים (11 ק"מ מהכפר האולימפי).

לספורטאים אין מילה

ואפשר לקחת את הזלזול בספורטאים לבחירת מקום התחרות עצמו. לספורטאים לא היה "סיי" בשום החלטה של ה־IOC. אמנם חלק נרחב מחברי הוועד האולימפי הם ספורטאים אולימפיים לשעבר (כולל הנשיא), אבל כיום הם עסקנים. לספורטאים אין משקל בשום קבלת החלטה ולכן סוצ'י, מקום שלא מוכר כאתר ספורט חורף, נבחר לאירוח אולימפיאדת החורף. גם בפיפ"א, האחות הרוחנית של ה־IOC, לכדורגלנים אין שום "סיי", כשעסקנים מחליטים עבורם איפה הם ישחקו ובאיזו מדינה מושחתת הם לא יוכלו להביע את דעתם על נושאים הומאניים כמו עבדות או הומופוביה.

נותר רק לקוות שהוועד האולימפי לא הולך להתקפל בפני מדינה טוטאליטרית ומושחתת, ויעניש את הספורטאים על כך שהם רק יזכירו סעיף בצ'ארטר האולימפי עצמו בחגיגותיהם, שמסכמות שנים של עבודה ועשרות נפילות על הישבן. ואולי מעז יצא מתוק. האולימפיאדה בסוצ'י 2014 תהיה המקום שבו תתחיל תנועה רחבה למען זכויות ה־LGBT ברחבי העולם. אולי רק בשביל זה היה שווה לקיים את המשחקים האולימפיים בסוצ'י 2014, האולימפיאדה המושחתת והיקרה ביותר בכל הזמנים.

סוצ'י 2014. שש ספורטאיות מחוץ לארון יתחרו באולימפיאדה צילום: איי אף פי