הסכם רוטציה

בימים אלו מתקיים בישראל ויכוח ספורטיבי לגבי "שיטת הרוטציה". הוויכוח מתרכז בעיקר במכבי תל אביב, שאותה מאמן הפורטוגלי פאולו סוזה, שבניגוד לשאר המאמנים בליגת־העל התמודד בזירה המקומית ובזירה האירופית.

מצד אחד של המתרס עומדים פרשנים שטוענים כי מדובר בשיטה בעייתית שפוגעת בביטחון השחקנים ובשטף המשחק של הקבוצה. "שחקן שלא משחק הוא שחקן עצוב", טוענים הפרשנים, ופרשן אחד אף טען כי "בתור פרשן קשה מאוד לנתח" את מכבי תל אביב מכיוון שהשיטה והשחקנים משתנים מדי משחק. היתה גם טענה ש"אם מכבי תל אביב לא תזכה באליפות זה רק בגלל סוזה והרוטציות".

מצד שני, סוזה, שמכבי שלו הודחה מהגביע כנראה מכיוון שהעלה למשחק מול מ.ס אשדוד הרכב חלש יחסית, טוען שבעונת משחקים ארוכה ועמוסה יש צורך לחלק את העומס המופעל על השחקנים. במקרה שלו לא מדובר בהחלפת שחקן פצוע כמו הרצון שלו למנוע פציעות של שחקניו ולשמור על היכולות המקצועיות שלהם לאורך העונה. באופן תיאורטי, שיטת הרוטציה עשויה להפחית את הסיכוי לניצחון אחד או שניים במהלך העונה, אבל שומרת על סיכויי הצלחה בטווח הארוך יותר. כמו כן, השיטה הזאת, באופן תיאורטי, מאפשרת לרצות כמה שיותר שחקנים וכוכבים בסגל רחב. אך האם השיטה הזאת באמת יעילה?

פאולו סוזה. כנראה מכיר את השחקנים שלו טוב יותר מהפרשנים צילום: ראובן שוורץ

עומס, איכות ואגו

בשנים האחרונות קבוצות הכדורגל הבכירות באירופה בונות סגל רחב של שחקנים כדי ליצור מצב שפציעה של שחקן אחד לא תפגע בתוצאות הקבוצה בצורה דרמטית. הוכח במחקר של אופ"א, מחקר שבו בוצע מעקב אחר קבוצות בליגות הבכירות באירופה לאורך תשע עונות, כי היעדרות של שחקן מוביל עקב פציעה משפיעה בצורה ישירה על הצלחת הקבוצה. המחקר של אופ"א מוכיח שיש קשר ישיר בין שכיחות שיעור הפציעות אצל שחקנים מסוימים לבין הצלחת הקבוצה. קבוצות שסבלו משיעור פציעות גבוה בסגל היו במקום נמוך יותר מאשר קבוצות שסבלו משיעור פציעות נמוך. כלומר, סגל עמוס בכישרונות מצמצם את השפעת הפציעות על התוצאות. יש קשר ישיר בין מספר הדקות ששחקן משחק לבין הסיכויים שלו להיפצע. הסיכוי של כדורגלן להיפצע עולה ב־0.5% בכל שעת משחק.

כאמור סגל רחב הוא הכרחי, אבל יש לציין שבקבוצות עם סגל שחקנים רחב ואיכותי יש יותר מקורות לחץ על המאמן. שחקנים איכותיים (ועמוסי אגו) יצטרכו למצוא את עצמם על הספסל וזה עשוי לייצר לחץ פנימי ומאבקי אגו בין השחקנים. שימוש בשיטת הרוטציה, באיזשהו מקום, הוא בעצמו שסתום להורדת לחצים כאלה.

איפה עושים רוטציה?

התשובה לגבי שיטת איך עושים רוטציה יעילה אינה פשוטה, ונראה שנדרש איזון בין מציאת הרכב נכון והיררכי לבין שיטה שלפיה אף שחקן לא בטוח במעמדו ומקומו בהרכב. לפי מחקר של CIES, גוף מחקר כדורגל, ברוב העונות הקבוצות שמשתמשות בפחות מ־25 שחקנים במהלך עונה הן הקבוצות המוצלחות ביותר. זאת מכיוון שככל הנראה רמת הגיבוש בין השחקנים גבוהה יותר מאשר בקבוצות שמשתמשות ביותר מ־30 או אפילו יותר מ־35 שחקנים במהלך עונה — שלפי CIES הן גם הקבוצות הכי פחות מוצלחות. על פי המחקר של CIES, המערך ההגנתי צריך את הכי הרבה יציבות כדי להצליח (לספוג פחות שערים). קבוצות שזוכות באליפות בדרך כלל מציגות את אותו מערך הגנתי ב־78% עד 89% מהמשחקים.

רוטציה מינימלית בהגנה מאפשרת לייצר כימיה וגיבוש בין שחקני ההגנה. אצל קבוצות מובילות, בקישור ובהתקפה הרוטציה יותר נרחבת וייתכן שגם יעילה הרבה יותר. ייתכן שזאת מכיוון ששחקני קישור וקישור התקפי רצים יותר משחקני הגנה - מה שמעייף אותם יותר. זה דורש יותר חילופים וימי מנוחה לשחקני ההתקפה.

נראה כי במצב האידיאלי, קבוצה שמשחקת פעם בשבוע צריכה הרכב קבוע יחסית, עם מספר חילופים מינימלי בקרב שחקני ההגנה ומספר חילופים טיפה יותר גבוה בקרב שחקני ההתקפה. אבל מה עם קבוצות כמו מכבי תל אביב שמתחרות בשתי תחרויות? קבוצות שמשתתפות בתחרויות של אופ"א בדרך כלל יותר מצליחות בליגות המקומיות, אבל זה כנראה בעיקר מכיוון שהן קבוצות עשירות ואיכותיות יותר. השאלה היא איך אמורה קבוצה להתמודד עם לחץ משחקים בתקופה עמוסה במיוחד? התשובות מפתיעות.

טיפול נכון שווה המון

החל ב־2010 צוות חוקרים של פיפ"א בראשותה של ד"ר אלכנסדרה דלאל בדק שבועות עמוסים במיוחד של קבוצות. שבועות עמוסים מוגדרים כשישה משחקים בפרק זמן של שלושה שבועות, כלומר שני משחקים בשבוע. התוצאות של המחקר הזה מראות שלא חלה ירידה בתפקוד השחקנים במגרש, והעומס הזה לא בהכרח מייצר שיעור פציעות גבוה יותר. המחקר שפורסם ב־"British Journal of Sport" מראה שלא חלה ירידה במספר הנגיעות בכדור, אחוז המסירות המוצלחות והק"מ שמכוסים על ידי השחקנים שמשחקים שישה משחקים ברצף.

לכדורגלנים יש יכולת סבולת לב־ריאה גבוהה למדי, וזאת חשובה לשמירה על יכולות התנועה שלהם לאורך המשחק. היא גם חשובה להתאוששות מאמצים גופניים. טיפול נכון של הצוות הרפואי מסייע בהתאוששות ובמניעת פציעות. לקבוצות הבכירות, שמתחרות בשתי תחרויות, אמור להיות צוות רפואי נרחב שיסייע להתמודדות עם הלחצים הללו. קבוצות עם סגלים רפואיים קטנים יותר בדרך כלל גם מתקשות לשמור על שחקניהן המובילים בריאים לטווח הארוך. האמצעים לשימור שחקנים מגוונים. ישנם אמצעים "פשוטים" כגון אימוני התאוששות, עיסויים וכו'. ישנם גם אמצעים מורכבים יותר כגון שימוש בחדרי קירור מיוחדים, אמבטיות קרח, לבישת שרוולי לחץ. גם תזונה מתאימה להחזרה מהירה של מאגרי האנרגיה לגוף קריטית למניעת פציעות.

לסיכום, שחקני כדורגל ברמה הגבוהה ביותר יכולים לעמוד בעומס של שני משחקים בשבוע לתקופה קצרה של כשלושה שבועות, וזאת מבלי לחוות ירידה בתפקוד או לסבול מיותר פציעות. האם פאולו סוזה חושב ששחקני מכבי תל אביב הם שחקנים לרמה הגבוהה ביותר?

לטווח הארוך אין ספק שצריך להשתמש במספר רב של שחקני סגל כדי לצמצם את כמות הפציעות ולהקל על לחצים. השאלה אם "שיטת הרוטציה" מתאימה או לא לקבוצה כמו מכבי תל אביב אינה רק עניין פיזיולוגי.

על פניו, למכבי תל אביב אין היתרונות התקציביים והרפואיים שמאפשרים לקבוצות הטובות בעולם להימנע מפציעות בעומסים כבדים, מה שעשוי להצביע על כך שחייבים רוטציה רחבה כדי למזער נזקים. מצד שני, וצד לא פחות חשוב, ישנו העניין המנטלי. האם הרוטציה מפחיתה מתחים בין השחקנים למאמן? האם המאמן יודע מתי נכון יותר להשתמש בשחקן מסוים ולשלוח שחקן אחר לספסל? נראה שכן.