שמנמן חביב, מרושל, מעשן, שותה וזורם

דייגו סימונה, מאמן אתלטיקו מדריד, מגיע למשחקים עם "סכין בין השיניים". הוא דמות אינטנסיבית כמו מסרט של קוונטין טרנטינו. שיער מסורק ומשוח בג'ל. חליפה, בדרך כלל שחורה לחלוטין, ושרשרת עם צלב מוזהב. בקלות אפשר לחשוב שהוא קצין בדרגה בכירה מאוד בקרטל סמים. זה המסר שהוא רוצה להעביר. "אל תתעסקו איתי או עם הקבוצה שלי".

אנצ'לוטי. נראה יותר כמו נשיא רומניה מאשר מאמן כדורגל צילום: איי אף פי

ז'וזה מוריניו, מאמן צ'לסי, אולי לא דוגמן של ארמני כמו פעם וכבר לא לובש את המעיל האפור המפורסם שלו, אבל בדרך כלל הוא מגיע למשחקים עם חליפה כהה או מעיל ספורט אלגנטי. שיערו אפור קצוץ ומבטו חודר. הוא מגיע למגרשים כמו גנרל כובש, והוא יפרוץ את "האזור הטכני" שליד ספסלו כדי לחגוג עם שחקניו אחרי שער או לתת להם הוראות מפורטות. ככה הוא רוצה שהקבוצה שלו תשחק. כמו גנרל שמגיע לכבוש את האצטדיון עם תוכנית מסודרת לפרטי פרטים.

פפ גווארדיולה, מאמן באיירן מינכן, נראה כמו הפרופסור שכולן באוניברסיטה רוצות אבל הוא עסוק מדי במחשבות העמוקות שלו מכדי לשים לב. כל דבר שהוא ישים על עצמו, מאפודת סבתא ועד חליפה שחורה ועניבה דקה, ייראה עליו טוב. הוא אינטנסיבי אבל קול. וככה הוא רוצה שהקבוצה שלו תהיה. אופנתית, אינטנסיבית, קולית.

סימונה, מוריניו וגווארדיולה זוכים בתארים ובהערצה והם הובילו את קבוצתם לחצי גמר ליגת האלופות. הגוף החטוב, הסגנון והחוש האופנתי הם חלק מהמסר לשחקנים, לאוהדים וליריבים. זה לא מקרי, הלוק הוא חלק מהעבודה שלהם. הוכח מחקרית כי הלוק הנכון הוא חלק חשוב מהמכלול של "מאמן מנצח". "כששחקנים רואים מאמן לבוש היטב על הקווים, זה מעניק להם אמונה ביכולות שלו כמאמן", נכתב במחקר שנערך באוניברסיטת פורטסמות'.

ואז ישנו קרלו אנצ'לוטי. על הספסל הוא לובש חליפה מרושלת או טרנינג. הוא נראה יותר כמו נשיא רומניה מאשר מאמן כדורגל. הוא קצת שמנמן. אפילו יותר מסתם שמנמן - הוא נראה כמו מישהו שלא החמיץ ארוחה בחייו. הוא מעשן ושתיין לא קטן. אין לו תדמית שהוא מתאמץ כדי לשמר, אבל קשה למצוא אנשים בעולם הכדורגל - כדורגלנים, מאמנים יריבים, נשיאים - שיש להם משהו רע להגיד עליו. הוא כנראה אחד האנשים החביבים ביותר בכדורגל, ואולי הוא לא נתפס כמאמן ענק כגון גווארדיולה או מוריניו, אבל הוא זכה בשתי אליפויות אירופה - בדיוק כמוהם. אז מה הסוד שלו?

תבלו

אנצ'לוטי אמנם מנתח נתונים, מעביר מסרים במצגות פאואר פוינט ובוחן טקטיקות של היריבים בווידיאו, אבל הסוד שלו הוא תקשורת זורמת ואווירה קלילה ורגועה במועדון. הוא לא מסתיר את העובדה שהוא מעדיף ארוחת ערב טובה על פני ישיבה מול הווידיאו של היריבה הבאה עם סלט עוף קר בקופסת טאפרוור. רק לאחרונה הוציא את 50 עובדי הצוות המקצועי בריאל מדריד לארוחת ערב במסעדת היוקרה הבאסקית במדריד, Mesón Txistu, ושילם את החשבון. מבחינתו זה היה חשוב יותר מקצועית מאשר להכין עוד די.וי.די לשחקנים. הוא למד רבות מנילס לידהולם, כוכב מילאן ונבחרת שבדיה לשעבר שאימן אותו ברומא. לידהולם היה מבקש מהפיזיותרפיסט לספר בדיחות לשחקניו לפני משחקים. כמאמן, אנצ'לוטי מספר את הבדיחות בעצמו. "שחקנים רוצים לנצח בכל מקרה", הוא אומר. "הם לא צריכים אקסטרה מוטיבציה, הם צריכים להיות רגועים". לפני שהתחיל את קריירת האימון שלו ברג'ינה, הוא בכלל למד איך להיות חשמלאי. "הלחץ באימון באיטליה קשה מאוד. לא חשבתי שאשרוד שנתיים כמאמן". אבל הוא שרד. הרבה בזכות היכולת שלו לנתק את הלחץ וההיסטריה מחדר ההלבשה.

אנצ'לוטי. למד סבלנות מחביצת גבינה צילום" אימג'בנק, Gettyimages

סבלנות

אנצ'לוטי גדל בחווה בצפון איטליה במשפחה חמה וחרוצה. שם למד את יתרונות הסבלנות. "חלבתי פרות כדי להכין גבינת פרמזן. כדי לייצר פרמזן צריך לחלוב היום ואז לחכות שנה עד שאפשר יהיה להכין גבינה. לעשות משהו נכון ואז לחכות. זו הפילוסופיה שלי בחיים ובכדורגל. אי אפשר להיות חרד לגבי מה שיקרה בעתיד אם עשית את מה שצריך לעשות בהווה".

ללא הוראות

בדומה לקודמו בתפקיד ז'וזה מוריניו, גם אנצ'לוטי קיבל את הכוח לעשות מה שהוא רוצה עם שחקניו — כולל אימוני בוקר מוקדמים כדי שאלו לא ייצאו לבלות. אבל הוא מעדיף שלא לעשות זאת. הוא גם מעדיף לא לחלק פקודות והוראות כמו מאמנים אחרים. "אני אוהב שהשחקנים שלי משוכנעים שהם עושים משהו שהם צריכים לעשות. זה לוקח יותר זמן להגיע למצב כזה, אבל זה הסגנון שלי".

גארת' בייל. צריך תכונות אלטרואיסטיות, את הרצון להקריב מעצמך ואת הרצון ללמוד ולהשתפר כדי לבנות קבוצה גדולה". צילום: רויטרס

דינמיות ואלטרואיזם

הוא היה שחקן מפתח בפארמה, רומא, סגנית אלופה אירופה איתו, וב"גרנדה מילאן", שזכתה בשתי אליפויות אירופה. מאריגו סאקי, מאמנו במילאן, הוא למד שהקשר המרכזי צריך להיות האיש הכי חכם במגרש - "המנצח על התזמורת". לא הכי וירטואוז, לא הכי מהיר או חזק ולא הכי מוכשר - אבל הכי חכם. אנצ'לוטי, שכבר בגיל 28 הברכיים שלו היו דפוקות, למד את הכדורגל שהוא רוצה לראות כשחקן של אחת מקבוצות הכדורגל בכל הזמנים. כתלמיד בקורס למאמנים המפורסם באיטליה, ב־Coverciano הוא כתב שכמה שהכדורגל הפך למהיר בשנות התשעים, הוא יהיה עוד יותר מהיר ודינמי בשנות האלפיים. בתזה "העתיד של הכדורגל דינמי יותר" הוא מסביר את הצורך באתלטיות וקבלת החלטות מהירה, אבל גם בכך ש"לשחקנים צריכות להיות איכויות אנושיות נדירות". בשביל לשחק את הכדורגל של אנצ'לוטי צריך להיות דינמי אבל אנושי. להציע עזרה ותמיכה לשחקנים ולחשוב. "צריך תכונות אלטרואיסטיות, את הרצון להקריב מעצמך ואת הרצון ללמוד ולהשתפר כדי לבנות קבוצה גדולה".

פלורנטינו פרס(מימין), אנצ'לוטי וזידאן. "רוצה שעוזר המאמן יהיה טוב יותר מהמאמן" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

לא מפחד מהעזרה

תקשורת, מבחינתו, היא כלי חשוב. "כדורגל הוא משחק של רעיונות", מסביר אנצ'לוטי. "כדי שהרעיון הזה יקבל חיים, צריך להסביר אותו לאנשים אחרים שאמורים לבצע את הרעיונות שלך. בשביל זה צריך לדעת מה להגיד לשחקנים ולתקשר איתם ברמה גבוהה ופשוטה". את התקשורת הזאת הוא גם מביא לעיסוקיו עם הבוסים. עם סילביו ברלוסקוני, הנשיא של מילאן, הוא נשאר במערכת יחסים טובה לאורך שנים ולכן נשאר בתפקידו כמאמן הקבוצה. בפריז סן ז'רמן הוא הוביל את הקבוצה לאליפות אבל הרגיש שליאונרדו, המנהל הספורטיבי בקבוצה, מפריע לו בתקשורת שלו עם הבוסים, ועזב. בריאל מדריד הוא במערכת יחסים טובה מאוד עם פלורנטינו פרס.

גם עוזרי מאמן הם כלי חשוב עבורו. הוא ממנה את האנשים הכי טובים, ובניגוד למאמנים אחרים (ומנהלים רבים) הוא לא חושש מ"יורשיו" או ממאבקי אגו. להפך. "אני לא מפחד שמישהו בצוות שלי יהיה טוב ממני. אני מקווה שמישהו בצוות יהיה טוב ממני. זה יעזור לי ולקבוצה", הוא אומר. את עוזרו האנגלי פול קלמנט (מורה לספורט לשעבר) הוא בונה כ"מישהו שיכול לאמן כל קבוצה"; ואת זינאדין זידאן, עוזרו שהונחת ממשרד הנשיא, הוא מטפח, אף שזידאן הוא ככל הנראה המאמן שיחליף אותו.

שחקני ריאל מדריד. אנצ'לוטי מספר בדיחות ומנסה להרגיע צילום: איי אף פי

אין "שיטה"

הוא לא מאמין ב"שיטת כדורגל" או ב"טקטיקה" כמו שהוא מאמין באנשים ובהתאמתם לשיטה או לטקטיקה. כמאמן פארמה הוא קיבל את ההזדמנות להחתים את רוברטו באג'יו, אחד מגדולי השחקנים האיטלקים בכל הזמנים. אך אנצ'לוטי, תלמיד של אריגו סאקי, לא ידע איפה להכיל את באג'יו, שחקן "10 קלאסי" שאין לו מקום ב־4־4־2. "אמרתי לו שהוא יצטרך לשחק אצלי כחלוץ והוא לא רצה והלך למועדון אחר. שם הוא כבש 25 שערים מתפקיד הפליימייקר. הפסדתי 25 שערים! זה שינה את דעתי לגבי 'שיטות'. הן לא יותר חשובות משחקנים". הוא הפך למאמן שמתאים עצמו לסגל השחקנים ולא להפך.

אנצ'לוטי אולי לא "קול" אבל הוא רגוע. הוא שיטתי אבל לא דוגמטי, הוא תקשורתי אבל לא מתחנף. הוא חביב אך לא חלש. הוא לא זן מאסטר, פרופסור, גנרל או "סנדק". הוא מאמן - אולי המאמן היחיד - שיכול להוביל את ריאל מדריד, פקעת העצבים של הכדורגל העולמי, לאליפות אירופה העשירית של ה־Decima. הוא יודע שהשחקנים לא צריכים עוד מוטיבציה כדי לעשות את זה. הם צריכים להיות רגועים.