דת המונדיאל

החיים בריו ברנקו לא פשוטים. במיוחד לא מאז שנהר המָדֶיירָה עלה על גדותיו וניתק לחלוטין את דרכי הגישה לעיר הצנועה, הממוקמת בפינה נידחת של האמזונס הברזילאי. הדבר הוביל למחסור קשה בדלק ולמשבר כלכלי חמור באזור שגם כך מעולם לא ידע רווחה כלכלית. התושבים טרודים מאוד בענייני היומיום, שירותי הבריאות והחינוך במצב רעוע, וגם החום הטרופי הנורא ששורר כאן בתקופה הזו של השנה מכביד על האוויר והאווירה. ודאי שאף אחד לא מעלה על דעתו לצאת למסע בג'ונגל ולחצות את 1,445 הקילומטרים עד למנאוס, שם נמצא האצטדיון הקרוב ביותר שבו מתקיימים משחקי המונדיאל. ובכל זאת, קשה להימנע מהקלישאה: בזמן משחקי נבחרת ברזיל הכל דומם. אפילו כאן, מרחק שש שעות טיסה מריו דה ז'נרו, החיים עוצרים לחלוטין. כל בתי העסק נסגרים, התלמידים יוצאים לחופשה, התחבורה הציבורית מפסיקה לעבוד, הרחובות שוממים.

אוהד ברזילאי. לא עובדים ביום משחק צילום: אי פי איי

"חוק הגביע"

ברור שאין כאן חידוש גדול, ובאמת שהכל כבר נאמר על הפופולריות העצומה של המשחק והנבחרת. אבל לא כולם מודעים לכך שהדבר משמעותי גם מבחינה משפטית ופוליטית. על פי "חוק הגביע" הפדרלי, לכל אחת מהמדינות המרכיבות את ברזיל זכות להכריז על יום משחק הנבחרת כיום חג, הכולל חופש ממקום העבודה ומבית הספר. ההחלטה הסופית בנושא נתונה בידי הרשויות המקומיות, וכמעט בכולן ניתן לעובדי המגזר הציבורי לפחות חצי יום חופש בימי המשחק. במקומות רבים מוכרז על פטור מלא מלימודים, וגם היכן שהרשות נמנעת מלהכריז על יום חג כללי ורשמי, מעטים מאוד הם בתי העסק שמעזים לדרוש מהעובדים להמשיך לעבוד בזמן המשחק. בסאו פאולו, למשל, ביקשו השלטונות לשלול באופן גורף את יום החופש שניתן לעובדי המגזר המסחרי ביום פתיחת המונדיאל - והדבר הוביל למחאות רבות, אשר הביאו לבסוף את ראש העירייה פרננדו הדד להתקפל ולהכריז מחדש על יום חופש כללי.

אהבה נגד מחאה

כך מדגישים שלטונות ברזיל את זכותו הרשמית והחוקית של העם כולו לחגוג ולקדש את קרנבל הכדורגל הגדול. הם מניחים לטורניר לעצב את חיי היומיום לא רק באזורים שבהם הוא מתקיים בפועל, אלא ברחבי המדינה הענקית כולה. אין ספק כי מדובר בתופעה תרבותית קסומה, אך היא עשויה להיתפס כפחות רומנטית כשנזכרים בהתנהלות שקדמה למונדיאל: דברים רבים כבר נאמרו על אודות ההשקעה הכלכלית העצומה וחסרת הפרופורציה באצטדיונים, הפטור העצום ממס שמקבלת פיפ"א והשחיתות הרבה שליוותה לכאורה את ההכנות לאירוע. ומובן שכל ההכנות הללו זכו לגיבוי מתמיד מצד שלטונות ברזיל, אשר אפשרו אותן באמצעות פעילות חקיקתית מקיפה. קשה שלא להבחין באירוניה: אותו המנגנון אשר פוטר את הברזילאים מלעבוד וללמוד בתקופת המונדיאל, ומאפשר להם להקדיש את כל כולם לאהדת הכדורגל, הוא גם זה שמעדיף את בניית האצטדיונים על פני הקמה ושיפוץ למשל של בתי חולים, ומעביר לפיפ"א מיליארדי דולרים (באמצעות פטור ממס) שהיו יכולים לשפר באופן חסר תקדים את מערכות החינוך והרווחה במדינה. המערכת המשפטית, אשר מעניקה לתושבי ברזיל את האפשרות לציין את המונדיאל באופן דתי כמעט, היא אותה אחת אשר מקריבה את זכויותיו ורווחתו כדי לאפשר את קיום האירוע.

הדבר תואם את תפיסתם של ברזילאים רבים מאוד, הסבורים כי שלטונות המדינה מושחתים ומנותקים מהעם, מונעים שירותים בסיסיים מהציבור ומשמרים פערים חברתיים שערורייתיים. כזכור, ביקורת התושבים כלפי השלטון הגיעה לשיאה עם המחאה החברתית הדרמטית של 2013, שאיבדה מאז מהמומנטום ודעכה לה לאטה מבלי שהביאה לשינוי משמעותי. לקראת המונדיאל היו שציפו להתעוררות מחודשת של גל מחאה בסדר גודל דומה. הרי מדובר בתסריט קלאסי: ממשלה של מדינה מתפתחת מארגנת טורניר בשיתוף עם ארגון בינלאומי מושחת, ומשקיעה מיליארדי דולרים בפרויקט ראוותני שלא עונה על צרכיה הבסיסיים של האוכלוסייה הנזקקת. מה נותר לעם לעשות, אם לא לצאת לרחובות ולזעוק? אך המונדיאל הוא מקרה ייחודי ומרתק, שכן הפעם ההתנהלות המקוממת והמושחתת של השלטונות שזורה במושא אהבתם הגדולה של תושבי ברזיל, הלוא הוא הכדורגל. ואף יותר מכך: התנהלות בעייתית זו היא שמאפשרת, במידה רבה, את יום החג הגדול.

אם כן, כיצד מתמודדים בני העם הברזילאי עם הדילמה הזו? אין לכך תשובה אחת מובהקת. אכן, כולנו שומעים על המחאות המלוות את גביע העולם הנוכחי. הן מושכות תשומת לב וזוכות לסיקור תקשורתי די נרחב. עם זאת, אף שההפגנות מצטלמות היטב, ניכר כי הן פחותות בהרבה מהציפיות שתלו באותן הפגנות רבים מהמשתתפים בהן.

אוהד נבחרת ברזיל עם הגביע. זה מה שחשוב צילום: אי פי איי

כולם בעד הנבחרת

תקוות האקטיביסטים הברזילאים, אשר ייחלו שגביע העולם ירתום מחדש את ההמונים לצאת לרחובות, התגשמו במידה חלקית מאוד: פתיחת המונדיאל אמנם לוותה בשביתות של עובדי ציבור בערים גדולות, ומרבית תנועות המחאה הקיימות לא חדלו מפעולתן - אך במאות ערי הפריפריה המרוחקות כמעט אין כל עיסוק או דיון בנושא, שלא לדבר על מחאה של ממש. ההמונים אכן יוצאים לרחובות, אך דווקא כדי לעודד את נבחרת ברזיל ביום חגה במפגן אחדות לאומי מרשים. מרבית משלמי המסים מביעים בכך תמיכה פעילה בעריכת טורניר גביע העולם, מבלי לגלות כל התנגדות לכך שהוא מומן על ידי סכומי עתק שנלקחו מכיסם. זאת למרות המחסור הרב שממנו הם סובלים בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה.

קשה לקבוע אם דממת ההמונים נובעת מתמיכה מודעת במדיניות הממשלה לגבי עריכת הטורניר, מאדישות או סתם מחוסר אונים. בהחלט ייתכן גם כי האהבה העצומה לנבחרת המקומית סוחפת ומנטרלת במקצת את החוש הביקורתי של רבים מהתושבים. ולמען האמת, קשה להאשים אותם: אתה גר בריו ברנקו ובקושי גומר את החודש. החום נורא, בתי הספר לא טובים, הביוב זורם ברחובות ואפילו אין בית חולים נורמלי. אז כשפתאום מעניקים לך ימים של חופש, כדורגל, בירה ושמחה - קשה מאוד לסרב.

הכותב הוא דוקטור למדעי הדתות ומומחה לתרבות ברזיל