מכירת חיסול מועדון
לסאות'המפטון היה בעלים טוב עם חזון לטווח הארוך ותוכנית מקצועית ברורה. אבל הוא מת ובתו שהשתלטה על המועדון עושה תוכניות יציאה על חשבון האוהדים - השותפים ללא מעמד
אחת הסיסמאות של קבוצת ליבהר (Liebherr Group) - חברת ענק שמתעסקת בהכל, מבניית מנופים, דרך מלונות ועד כרייה - היא "אנחנו שומרים על עקביות ומהימנות במשך שנים רבות ולשנים רבות".
קראו עוד בכלכליסט:
- ברצלונה של אנגליה
- תחרותיות טובה בהרבה ממגה קבוצות
- חברי פרלמנט בריטי: יש צורך בקידום בעלות אוהדים על קבוצות כדורגל
לוקו שואו במדי מנצ'סטר יונייטד. נמכר ב-27 מיליון ליש"ט צילום: רויטרס עקביות ומהימנות הן הערכים שהפכו את מרקוס ליבהר למיליארדר בעל הון מוערך של 3 מיליארד ליש"ט (5 מיליארד דולר). מרקוס, בנו של האנס, מעצב ויזם, קיבל את השליטה על החברה ב־1993 לאחר מותו של אביו. הוא חילק את המניות בין ארבעת אחיו ואחיותיו והקים את חברת מאלי (Mali) בשנת 2000.
כמו אביו, שהקים חברת מנופים לפרויקטים קטנים ובינוניים, גם מרקוס ליבהר לא היה איש שהרווח הכספי הוא המוטיבציה העיקרית שלו. הוא דיבר בחייו על אחריות חברתית, תרבות אירגונית ותכנון לטווח הארוך. אין ספק שהיה אכפת לו מכסף, אבל הוא ידע שההצלחה לטווח הארוך שלו קשורה להצלחה ולרווחה של הקהילה שמסביבו.
השקעה לטווח הארוך
ב־2009, כאשר מרקוס ליבהר רכש את סאות'המפטון שהיתה על סף פשיטת רגל בליגה השלישית באנגליה, הוא דיבר על בניית המועדון לטווח הרחוק. "אנחנו מאמינים שיש כאן הזדמנות לבנות מחדש מועדון גדול", הוא מסר לאוהדי הקבוצה. "ברור שאנחנו צריכים השקעות גדולות, תכנון מדוקדק, עבודה קשה וסבלנות. אנחנו נבנה קבוצת ניהול חזקה בכל המועדון. אנחנו נבנה קבוצת ניהול חזקה למועדון, ונפעל לטובתו לטווח הארוך בגלל שאני כאן לטווח הארוך.
ליבהר הבטיח וקיים. הוא רכש את סאות'המפטון ב־15 מיליון ליש"ט, והכסף שלו הושקע בתכנון לטווח הארוך. השקעה גדולה מאוד באקדמיה החזקה גם ככה של הקבוצה לוותה בפעילות מאוד חכמה בשוק העברות השחקנים. ההצלחה, למרות ההשקעות לטווח הארוך, לא איחרה לבוא והמועדון טיפס בחזרה למקומו הטבעי בפרמיירליג - אחרי שתי עליות ליגה רצופות.
מי שהיה אחראי בשטח למדיניות של ליבהר היה ניקולה קורטז, דירקטור במאלי והמנהל הכללי של סאות'המפטון. עורך הדין האיטלקי ניהל את המועדון בצורה מופתית גם אחרי שליבהר מת מהתקף לב באוגוסט 2010.
אדם לאלנה. ליברפול שילמה עבור 25 מיליון ליש"ט צילום: רויטרס
בשם הבת
לאחר מותו של מרקוס השתלטה בתו קתרינה על סאות'המפטון ונתנה למועדון לתפקד על אותו מסלול שהתווה האב עד אמצע העונה שעברה. אז הביאה לעזיבתו של קורטז בינואר בגלל חילוקי דעות. זה קרה כמה חודשים לאחר שקורטז עזב את הדירקטוריון של מאלי באוקטובר.
צעד זה היה הראשון בשינוי הדרך שדוגלת ב"עקביות ומהימנות". זו לא הפעם הראשונה שקתרינה משנה לחלוטין את "הניהול החזק" של אביה. ב־2009 רכש מרקוס את חברת WIFAG-Polytype, בית דפוס קטן בברן, שוויץ. הוא הציל את מקום העבודה של 50 עובדים, והכריזו עליו כ"משיח של WIFAG". בית הדפוס המפסיד החל לקבל את הטיפול של ליבהר ולהתאושש, אבל אז, כאמור, מרקוס מת ובתו לא ממש אהבה את הרעיון של קבלת אחריות על חייהם ורווחתם של עובדי החברה המפסידה. היא פיטרה 31 עובדים, החברה הידרדרה ובסופו של דבר פשטה רגל ב־2011. עובד של בית הדפוס אמר: "כשהפטרון מת, התרנגול איבד את הראש שלו. הוא הסתובב בלי חוש כיוון כמה דקות ואז מת מדימום".
כרגע, כך זה נראה, סאות'המפטון איבדה את הפטרון וגם את הראש.
כאמור, כאשר קורטז עזב את המועדון שהוא עצמו ראה כ"בייבי" שלו, נכנסו לתפקידו כמה מנהלים מטעמה של קתרינה והכיוון והיציבות הניהולית נעלמו. החלק האחרון בחזון של קורטז וליבהר האב היה אמור להיות להפוך את סאות'המפטון לחברת קבע בפרמיירליג ובליגת אירופה.
הקבוצה רשמה הפסד של 7.1 מיליון ליש"ט בסוף 2013 ונכנסה לקיץ כשהיא בחובות לקבוצות אחרות של 27 מיליון ליש"ט. כמו כן, הקבוצה היתה מחויבת להעביר 30 מיליון ליש"ט על ההשקעה שלה במגרש האימונים החדש שלה.
שחקני סאות'המפטון. הטובים עוזבים צילום: אימג'בנק, Gettyimages
אז אמר
למרות החובות, האנס הופשטטר, מנהל במועדון, הכריז בסוף מאי: "הדבר הכי חשוב הוא שאנחנו לא בפוזיציה שאנחנו צריכים למכור שחקן. כל שחקן שמאוריציו פוצ'טינו (המאמן) רוצה יישאר". בפועל לא נעשה מאמץ אמיתי כדי לשמור את השחקנים החשובים של המועדון.
מאז עברו חודשיים ופוצ'טינו עזב. לוק שואו, המגן השמאלי המוכשר, נמכר ב־27 מיליון ליש"ט למנצ'סטר יונייטד. אדם לאלנה, הקפטן, נמכר ב־25 מיליון ליש"ט לליברפול. דז'אן לוברן, הבלם שהובא בתחילת העונה שעברה ב־8.5 מיליון ליש"ט, נמכר ב־20 מיליון ליש"ט לליברפול. קאלום צ'יימברס, המגן הימני של נבחרת אנגליה הצעירה, נמכר לארסנל ב־16 מיליון ליש"ט. ריקי לאמברט, החלוץ המוביל של הקבוצה, נמכר ב־5 מיליון ליש"ט לליברפול וחמישה שחקנים נוספים שוחררו. כמו כן, מורגן שניידרלין, הקשר ההגנתי, גם כן נראה בדרך החוצה אחרי שצייץ על פגישה עם ראשי המועדון - פגישה "בת שעה שהרסה שש שנים נפלאות במועדון". אף שלס ריד, יו"ר המועדון, טען כי שניידרלין לא יעזוב, קצת קשה להאמין לזה. ואם הוא יעזוב, סביר להניח שג'יי רודריגז, הקשר האנגלי המוכשר של סאות'המפטון, גם כן יעזוב. אף אחד לא רוצה להישאר במועדון בלי שחקנים. שחקנים נוספים מעוניינים לעזוב בגלל חוסר יציבות, ורבים מסתכלים מבחוץ על מה שקורה במועדוןוממש לא רוצים להגיע אליו.
אמנם דושאן טאדיץ' (10.9 מיליון ליש"ט) וגרציאנו פלה (9 מיליון ליש"ט) הובאו מהליגה ההולנדית, ורונלד קומן, המנג'ר החדש, יודע לעבוד עם צעירים (וכבר צחק על כך ש"מוכרים לו את הקבוצה" כאשר העלה תמונה של מגרש האימונים הריק וטען "מוכן לאמן") - אבל סביר מאוד להניח שקבוצה שמאבדת את המנכ"ל שלה, המנג'ר שלה ושבעה שחקנים חשובים, תעמוד בפני עונה מטלטלת במקרה הטוב.
רונלד קומאן. יודע לעבוד עם צעירים צילום: אימג'בנק, Gettyimaegs
בעלים טוב, בעלים מת
מה הזווית של קתרינה? לא ברור. אבל זה נראה כמו אסטרטגיית יציאה. היא מעוניינת להחזיר את ההשקעה של אביה במועדון, למכור נכסים, לסחוט את כל הרווחים האפשריים ואז למכור לגורם שיגיש את ההצעה הכי גבוהה על המועדון ההיסטורי.
לסאות'המפטון היה בעלים "טוב", אבל הוא מת וכרגע נראה שהמועדון מנוהל על ידי קרן הון סיכון, שהמוטיבציה היחידה שלה היא פיננסית.
לאוהדים ישנה הזכות לכעוס - והם כועסים. במכתב פתוח ל"דיילי אקו", מארק סאונדרס, אוהד סאות'המפטון, תקף את הנהלת המועדון: "נולדתי בסאות'המפטון ואני אוהד הקבוצה מאז שאני זוכר את עצמי. זה לא ישתנה ולא משנה מי הבעלים או באיזו ליגה הקבוצה משחקת. אני פשוט חושב שזה בושה גדולה שהיינו מאוד קרובים להגשים את החלום של מרקוס ליבהר, ואז במהירות הכל הופך לסיוט הכי גדול של האוהדים".
האוהדים של סאות'המפטון התבקשו להאמין בחזון של ליבהר ולהתאזר בסבלנות. הם התבקשו להשקיע בו מכספם - ברכישת כרטיסים, מנויים ומרצ'נדייז. עם זאת, הם כרגע במצב שהמועדון שלהם הפך לחלק מתוכנית התעשרות של ילדה עשירה גם ככה. הם שותפים בלי "סיי".
הסיפור אולי מקומי אבל באופן עקרוני הוא בינלאומי.
ישנם הרבה דברים חיוביים בבעלים עשיר, במיוחד כשהוא משקיע תאגידי עם חזון ארוך טווח למועדון ו"לעסק". אבל לכל בעלים יש בן או בת שעשויים להשתלט על המועדון במוקדם או במאוחר. הבנים לא בהכרח יכולים להרגיש את אותה אחריות לאוהדים ולהיסטוריה של המועדון. הם לא בהכרח יאמינו באותם ערכים כמו אביהם. ההפך, הם עשויים לזרוק אותם מחוץ לחלון.
זה קרה בסאות'המפטון, אבל זה יכול לקרות בכל מועדון שבבעלות מיליונר/מיליארדר. באנגליה, איטליה, ספרד או אפילו בישראל.
האם זה משהו שרשויות הכדורגל יכולות להרשות לעצמן?
הפתרונות לחוסר הצדק הזה רבים. שניים אפשריים הם חובת מכירת מניות המועדון לעמותות אוהדים או מס ירושה מיוחד, שמחייב העברת אחוזים של מועדון לאוהדים אחרי מוות של הבעלים. זאת כדי שהאוהדים, השותפים העיקריים של המועדון, לא יראו את המועדון האהוב שלהם נמכר, או יותר גרוע, נקרע לגזרים.
