חיה פוליטית: לברון ג'יימס מצא במה הוא יותר טוב ממייקל ג'ורדן

לאחד הסיפורים היותר מעניינים על מייקל ג'ורדן יש שורשים פוליטיים. במרוץ לסנאט במדינת צפון קרולינה ב-1990, התחרו ג'סי הלמס, לבן ורפובליקן, מול הארווי גאנט, דמוקרט אפריקאי-אמריקאי, ראש עיריית שרלוט לשעבר, שביקש להיות השחור הראשון שנבחר מהמדינה לסנאט מאז תקופת הרקונסטרוקציה בארה"ב, בשלהי המאה ה-19.

דריק רוז עם חולצת המחאה. לקח דוגמה מלברון צילום: אם סי טי

בנאומים שלו הלמס תקף בכל הזדמנות את האפליה המתקנת שגאנט תמך בה, וראה בה לא שוויונית ופסולה. הלמס גם ניצח בסוף המרוץ הזה. ההערכות היו שאם ג'ורדן - אז כוכב עולה ועל סף האליפות הראשונה שלו, וצפון קרולייני בעצמו - היה מביע בפומבי את תמיכתו בגאנט, שביקש אותה, תוצאות הבחירות היו שונות. המשפט האלמותי שמיוחס לג'ורדן, כשנשאל מדוע סירב לחבור לגאנט, הולך בערך ככה: "רפובליקנים, גם הם קונים נעליים".

אפשר לכבד את זה. לג'ון סטוקטון, גאון כדורסל לא קטן בעצמו, היה משפט באותו סגנון: "אני לא מבין למה העובדה שאני שחקן כדורסל מוכר צריכה לגרום למישהו להתעניין בדעות הפוליטיות שלי", אמר הפוינט גארד של יוטה ג'ז לשעבר. קוראים לזה גישת ה-KISS, כלומר Keep it simply sports. ג'ורדן הוא אולי גדול הספורטאים שנקט בגישה הזו, אבל הוא ממש לא היחיד.

את הגישה ההפוכה הוביל/ יצר, מוחמד עלי. כמה עשורים קודם. הוא היה החלוץ, שקולו ייזכר שווה בשווה לצד מהלומותיו. אבל צריך לזכור עד כמה הזמנים השתנו, עד כמה זה כבר לא התקופה של עלי, או אפילו התקופה של ג'ורדן. זו תקופה אחרת.

והקריאה לשינוי, התערבות, הבעת מחאה, דעה, יחד עם פריחתן של הרשתות החברתיות והמקומות הרבים שנוצרו כעת כדי להביע בהם את אותן התערבות, מחאה ודעה, גוברת על הסיכון שכל סלבריטי, ספורטאי-על לוקח כשהוא שיוצא מהקונכיה. 

את המגמה הזו בשנים האחרונות בארה"ב, ששוב בוערת עכשיו סביב כמה אירועים שבהם שוטרים לבנים לרוב הרגו אזרחים שחורים לרוב, מוביל דווקא לברון ג'יימס, האיש עם הכי הרבה מה להפסיד, הכי הרבה אוהדים, הכי הרבה לקוחות, הכי הרבה מפרסמים. לברון לא התחיל בזה עכשיו, עם הסיפור הטרגי של אריק גארנר או המהומות בפרגוסון מיזורי. כבר ב-2012 הוא ארגן תמונה קבוצתית של שחקני מיאמי עם ברדס (קפוצ'ון) על ראשם, לזכרו של טרייוון מרטין שנורה במיאמי על ידי שומר שכונתי פזיז. 

לברון כבר כונה 'עלי המודרני', והצטנע, אבל כעת הוא כבר עלה למעמד שמצפים ממנו להגיב – והוא מגיב. לא בהתלהמות, לא בכעס, לא מהבטן. מהראש, בחוכמה, לברון מביע שוב ושוב חוסר שביעות רצון מהחלטה כזו או אחרת, מבקר את המשטרה, את הממשל. נותן לגיטימציה לכוכבים אחרים, כמו דרק רוז או קובי בראיינט, לעשות אותו דבר.

רוז עלה לאחרונה להתחמם לפני משחק של שיקגו בחולצה עם כיתוב שחתך את העיניים: "I can't breathe" - מילותיו האחרונות של גארנר, שנחנק למוות על ידי שוטרים בניו יורק.

"אני עושה את זה מהלב, אני לא קורא תגובות או מתעניין במה שאומרים עליי", אמר לאחרונה לברון, "יש לי ידע על הנושא, ואני חושב שזה חשוב. אני אבא עכשיו, זה מי שאני. משם זה מגיע". והמעניין הוא שלברון כמעט לא זוכה לביקורת, למרות שיש כמה קולות שגורסים שעדיף שיתרכז בכדורסל, אבל גם את זה הוא מכבד. את זכותם לדבר. ואף מפרסם לא ביקש שירגיע, שיצניע, או ביקש לשחרר אותו מהחוזה. והנהלת הליגה נותנת לו לדבר, להשמיע.

אפשר לחתוך כאן. לתבל באיזו השוואה מול ג'ורדן, במשקולת הענקית הזו שמוטלת בצד של לברון על מאזני השאלה 'מי יותר גדול'. אבל מה שיותר מתבקש זה להתבאס, כן, אין מילה טובה יותר, שעוד לא קם ספורטאי אמיתי כזה, עם ביצים כאלה, בישראל. כמה שיזעקו מול יוקר המחיה, ידברו על הכיבוש, על האלימות, על השמאל והימין, על עזה וצוק איתן. מישהו שירשה לעצמו להיצבע בצבע מסוים, ועדיין להיות שחקן כדורגל נערץ, או כדורסלן מחונן. תגידו שזו החברה הישראלית הבעייתית, והלא מקבלת, שמונעת מהשחקן הזה לגשת קדימה? ייתכן. זה לא ממש עוזר לבאסה.