פשע בחסות ה"שכונה"
כדורגלנים שלא מקבלים שכר הם סכנה למהימנות המשחק. ההתאחדות לכדורגל ומנהלת הליגה עשויות לפספס את גל הפופולאריות הגואה של המשחק בישראל ולהכניס את הענף למערבולת של הטיית משחקים בגלל רגולציה לא יעילה
אלי שגב, הבעלים של מכבי נתניה, נאלץ למכור השבוע את ביתו כדי לשלם חלק משכר אוקטובר שמגיע לעובדיו בקבוצה. מדובר על מקרה טראגי נוסף של מישהו שנכנס לכדורגל הישראלי, עשה סיבוב 'אבו עלי' ואיבד את המכנסיים.
עופר עיני ואבי לוזון. נותנים לעובדים לעבוד בלי כסף צילום: ראובן שוורץ
השורה התחתונה היא ששחקני מכבי נתניה לא מקבלים את השכר המגיע להם.
הם מגיעים לעבודה מדי יום, עבודה שמעט יכולים לעשות. עבודה בעלת סיכון גבוה ביותר (הסיכוי שלהם לאבד כשירות לעבודה לתמיד בגלל רגע אחד במשחק גבוה פי 1,000 מאשר הסיכוי של בעלי מקצועות מסוכנים אחרים). מצפים מהם לשמור על תזונה נכונה ואורח חיים בריא 24/7 - כלומר העבודה שלהם נמשכת הרבה אחרי סוף האימון או המשחק. מדי שבוע הם עולים לשחק, לעשות את עבודתם, מול אלפים ששילמו כדי לצפות בהם ולא נוטים להצניע את מה שהם חושבים עליהם - מה שמוסיף לא מעט לחצים. האוהדים והעיתונאים מצפים מהשחקנים שאם או בלי שכר הם "יתנו את הכל" על המגרש - כי "הם בני מזל להרוויח כסף ממה שהם אוהבים" וכי על פי התפיסה רובם בכל מקרה יושבים כל היום בבתי הקפה ומקבלים משכורות מנופחות. ברור מאליו לכולם שהכדורגלנים צריכים להשאיר את מה שמחוץ למגרש מחוץ למגרש ו"להיות מקצוענים". אבל איך הם יכולים להיות מקצוענים אם הם לא מקבלים שכר?
אלו לא שחקנים שמרוויחים מיליונים ואפילו לא מאות אלפים. רוב הכדורגלנים בישראל מקבלים מתחת לשכר הממוצע. כדורגלנים "בכירים" זוכים למשכורות של 10-15 אלף שקל בחודש - לא משהו שמסדר את הילדים שלהם. את הקריירה שלהם, שהם עבדו עבורה כל חייהם, הם מסיימים אחרי 10 שנים פחות או יותר ואף אחד לא מבטיח להם עתיד במשחק. בינתיים הם צריכים לחיות, לדאוג למשפחה, לשלם את המשכנתא, ממש כמונו.
הבעיה של שחקנים שלא מקבלים את שכרם היא לא נקודתית למכבי נתניה. בישראל זו תופעה מדאיגה ביותר.
ההתאחדות לכדורגל מקשקשת על כך ש"השחקנים כעובדים של הקבוצות נהנים מביטחון לתשלומים גדול יותר מכל עובד אחר במדינה" כי, "כל המחלוקות שלהם והתביעות חייבות להתברר במוסד לבוררות, בהליך מהיר ויעיל וניתנות לאכיפה יעילה על-פי הוראות התקנון". אבל התקנון נוטה באופן חמור לטובת הקבוצות והמעסיקים (בכל זאת, הם אחראים לתקנון) ויש בעלי קבוצות, ע"ע אלי טביב, שהפכו את אי התשלומים לסוג של אומנות.
בכל תחום אחר בוס שלא משלם נתבע ומפסיד בבית המשפט. אם אתה לא משלם, אתה תעמוד בפני דין ואף בפני עונש מאסר. בכדורגל הישראלי, לעומת זאת, זה נורמה לא לשלם. אין עובד בישראל שרץ כל כך הרבה עבור השכר שלו (תרתי משמע) כמו הכדורגלן הישראלי. על המגרש ומחוצה לו - בין בוררות לבוררות. בין בית דין לבית דין.
שחקנים שלא מקבלים שכר הם שחקנים מסוכנים למהימנות של המשחק כי הם עשויים לפנות ל"גורמים אחרים" בשביל לקבל את שכרם. גורמים כגון אנשים שעוסקים בהטיית משחקים. ידוע שבשנה שעברה שחקנים מליגת העל לקחו הלוואות מהשוק האפור כיוון שלא קיבלו את שכרם מקבוצתם. לעולם הזה של שוק אפור והטיית משחקים שחקנים רבים מדי מהכדורגל הישראלי מתדרדרים בגלל שלא משלמים להם את שכרם בזמן. זה קרה, זה קורה וזה יקרה.
מדובר כאן בראש ובראשונה על בעיה רגולוטרית. הרגולציה העלובה שנתמכת בתקנון אנכרוניסטי, לא ברור, שנוטה לטובת הבעלים.
אורליצקי. "ערבויות" בצורת 200 צ'קים מגורמים כאלו ואחרים צילום: אוראל כהן האבסורד הגדול ביותר הוא "תקציב המינימום".
תקציב המינימום מטרתו להבטיח רמה מסוימת והבקרה שואפת שאנשים אמידים יותר יכנסו לכדורגל בזכותו. אבל זה בולשיט לא נורמלי. רוב "בעלי הקבוצות בישראל" אינם יענקל'ה שחר או איזי שרצקי. הם אנשים שהמרחק בינם לבין פשיטת רגל הוא קטן. פקידי עירייה ובעלי עסקים קטנים עד בינוניים.
תקציב המינימום כרגולציה פשט רגל ממזמן. בעלי קבוצות מספרים על כך שהם מנפחים את התקציבים כדי להגיע למינימום. לפעמיים חותמים על חוזים שמבטיחים כסף שאין. מבטיחים הכנסות על הנייר ו"עושים תיקונים" אחר כך.
הבקרה התקציבית לוקחת "ערבויות" בצורת צ'קים מעסקים פרטיים שלא יודעים כלל שהם נותנים צ'ק ערבות (קורה המון בקבוצות הערביות), לפעמים קבוצות מביאות עשרות ומאות צ'קים מגורמים פרטיים ועסקיים כדי לקבל "אישור" מהבקרה. בני לוד, למשל, הביאה כ־200 צ'קים בסך 10,000 שקל כל אחד. במקרה של מכבי נתניה הבקרה התקציבית לקחה ערבות מבנק שלא קיים במציאות ומחברת נדל"ן בקונגו.
תקציב המינימום זה כסת"ח. הרגולציה בכדורגל הישראלית היא פתאטית. ההסברים של ההתאחדות לכדורגל ומנהלת הליגה לביזיון המתמשך בכל הקשור לכדורגלנים מקצוענים שלא מקבלים את שכרם - אם בגלל "עונש" של הבעלים (ע"ע אביחי ידין במכבי חיפה ומקרה בית"ר ירושלים בשנה שעברה) ו/או בגלל שלקבוצות אין כסף - פשוט מבזים את המשחק ואת המקצוע שהם אמונים עליו.
יש היום תנופה אדירה לכדורגל בישראל בזכות מרוץ מעניין לאליפות, מתקנים חדשים ואהבה גדולה של הישראלים למשחק. גם תודות לנבחרת ישראל. מנגד קבוצות רבות מדי מתנדנדות על מים כלכליים סוערים. כל דבר יכול להפוך את הספינה ולהכניס את הכדורגל הישראלי כולו למערבולת של הטיית משחקים ו/או פשיטות רגל נוספות של בעלי קבוצות ובעלי עניין.
יש פתרונות ולא לא צריך להמציא כלום. צריך לאמץ שיטות שעובדות. שיטה כגון מערכת רישי מתקדמת כפי שעובדת בגרמניה. העיקרון פשוט - אתה מקבל רישיון רק אם אתה עומד בתנאים בסיסיים כגון השקעה מינימלית במחלקת הנוער, שקיפות, תשלומי שכר בזמן, בניית מועדון, מחלקת שיווק, מחלקת קשר עם לקוחות וכו'. המערכת גם מעניקה בונוסים על השקעות יותר מבסיסיות בנוער, בצוותים המקצועים ובכלל בכל התנהגות ופעולה שרוצים לקדם.
כל עוד זה לא קורה, נמשיך לראות קבוצות קורסות, אנשים שמתרחקים מהמשחק ומה שנקרא בשפת הרחוב "שכונה".
