11 נקודות לסיכום אליפות אפריקה לאומות בכדורגל

אליפות אפריקה של שנת ,2015 שנחתמה אתמול בבאטה שבגיניאה המשוונית, לא תיזכר כאחד מאירועי הספורט המוצלחים של השנים האחרונות. בעבר הלא רחוק, טורניר זה היה הבמה המרכזית לכוכבים הגדולים ביותר של הליגות באירופה, ויורשיהם. רבח מאדג'ר, רוז'ה מילה, אבדי פלה, אחמד חסן, ג'ורג' וואה, ג'יי ג'יי אוקוצ'ה, סמואל אטו ודידייה דרוגבה הם שמות בולטים שהיו מדי שנתיים, מתנתקים בחורף ממועדוני הפאר שלהם ביבשת הישנה, ומתייצבים במדינותיהן כדי לייצג את הנבחרות הלאומיות שלהם בחירוף נפש.  

יאיא טורה. אליפות אפריקה של הפילים אחרי 23 שנה צילום: איי אף פי

בשנות ה-90' ותחילת ה-2000, האליפות היוותה הזדמנות עבור המדינות האפריקאיות להוכיח ולהדגים את מקומם כמדינות מודרניות לגיטימיות, ולהסיר את הסטיגמות הרודפות את היבשת. עוני, רעב, איידס, מלחמות אזרחים עקובות מדם, גזענות וקולוניאליזם סמוי. בשנים האחרונות הטורניר מאבד בהדרגתיות מיוקרתו, מועדונים מכשילים את זימון שחקניהם האפריקאים לנבחרות באמצע העונה, רמת המשחקים לא מרקיעה שחקים, אבל הצבעוניות של הקהל, האצטדיונים המלאים יוצרים אווירה חיובית ושמחה. כך בדיוק אמור היה להתנהל לו טורניר גביע אפריקה לאומות 2015 במרוקו, אלא שאז הגיעה האבולה, ואיתה, גם הבלאגן.

המארחת המקורית של הטורניר היתה מרוקו, אך עם התפרצות הדיווחים נגיף האבולה, כשלושה חודשים לפני שריקת הפתיחה, החליטו ראשי המדינה בצעד חסר תקדים כמעט, לסרב לארח את הטורניר. באותם ימים, דרישה זו נשמעה הגיונית מבחינה רפואית, אך לאחר שהמרוקאים נטלו על עצמם את אירוח גביע העולם למועדונים של פיפ"א בחודש דצמבר, ועשו זאת למופת, למצדדים ולמבקרים בהחלטתה היה ברור: מההחלטה המרוקאית לסרב לארח את אליפות אפריקה, נדף ריח רע של גזענות וסנוביזם כלפי העמים הסאב-סהריים.

נשיא אופ"א, מישל פלאטיני, ניסה להתערב ולבטל את קיום הטורניר, ונכנס למאבקי כוחות עם נשיא ההתאחדות האפריקאית, איסה האיאטו שטען בכל תוקף שהטורניר חייב להתקיים, וההחלטה האם לקיים את הטורניר והיכן, נשארה פתוחה עד כחודש וחצי לפני פתיחתו. לבסוף, אחרי התנצלויות, פשרות, וועידות חירום במטה פיפ"א בקהיר ומה לא, הוחלט כי מרוקו תושעה ותספוג קנס כבד, וכי גיניאה המשוונית, שכלל לא העפילה, תהיה המארחת של הטורניר. באווירה זו האליפות יצאה לדרך, אך עדיין נופצו בו שיאים, התלקחו שערוריות, והוכתרה אלופה חדשה. וגם אברם גרנט היה שם. אספנו כאן את עשרת הרגעים שעשו את אליפות אפריקה הזו לאמביוולנטית כפי שהיתה.

מטפלים באבולה. הטורניר הוגדר כ"טורניר האבולה" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

1. תיקו-תיקו-תיקו

אחת התופעות הבולטות בטורניר, היתה מספר גבוה של תוצאות תיקו. מתוך 24 משחקי שלב הבתים, כ-14 הסתיימו בתיקו, בעוד בשלב הנוק-אאוט נוספועוד שלושה. משחק הגמר והמשחק על המקום השלישי הגיעו לפנדלים, ואילו המארחת גיניאה המשוונית ניצחה בהערכה את תוניסיה. בשילוב עם תצוגות שיפוט מבישות, השיח על השחיתות התפשט בקרב מי שצפה בטורניר. מאלי וגיניאה סיימו את שלב הבתים עם אותו מספר נקודות, אותו יחס שערים, אותם מספר שערים לזכותן וכמובן, גם שוויון במשחק ביניהן. כדי לקבוע את זהות העולה נעשתה הגרלה והגיניאיים זכו מן ההפקר.

2. משחק מכור

משחק רבע הגמר בין גיניאה המשוונית לתוניסיה, ייזכר לדיראון עולם כאחד המפוקפקים בתולדות הטורניר וילמדו אותו בבתי ספר לשופטים ברחבי העולם. כנראה גם ששופט המשחק, ראג'ינדראפארסאד סיצ'ורן מממאוריציוס, לא יוכל להיכנס לתוניסיה בחייו. ככה זה שאתה מעניק פנדל שלא היה ולא נברא, בזמן הפציעות, למארחת הטורניר. השופט הושעה לחצי שנה מכלל פעילות בהתאחדות האפריקאית ונקנס כספית, בעוד התוניסאים המתוסכלים הושעו מאליפות אפריקה ב-2017 על כך שתקפו אותו בזמן המשחק, והרסו את השירותים בחדרי ההלבשה.

3. המאמנים והחולצות

כישראלים, הפוקוס הולך לאברם גרנט, ודי בצדק. גרנט הגיע לנבחרת גאנה, שהיתה במיני-כאוס כחודש וחצי לפני תחילת הטורניר והתמודד עם ספקות כבדים מאוד מצד שחקנים ואנשי מקצוע בגאנה, באירופה ובישראל. גאנה אמנם לא הציגה כדורגל גדול, אבל אברם התחבב על שחקניו, על העיתונאים האפריקאים והיה חלק מחבורה מגובשת של הגנאים שהגיעה עד הגמר, בזכות, משמעת, פטריוטיות ועבודה קשה. שם הוא נתקל במאמן מוצלח אחר. הרווה רנארד הצרפתי, שב-2012 זכה עם זמביה בגביע נגד חוף השנהב, הוליך את הפילים לזכייה ראשונה מאז 1992, והפך למאמן הראשון שזוכה בטורניר עם שתי נבחרות שונות.

אגב, המאבק האמיתי היה בין החולצה הלבנה של רנארד, שאיתה הוא לא הפסיד ב-15 משחקים לבין חלוצת הפולו הכחולה של אברם גרנט, איתה גאנה ניצחה בכל המשחקים מהמשחק השני בטורניר – וגנאים רבים אף ביקשו מגרנט להעביר אותה לנשיא גאנה בשביל המזל הטוב. רנארד, כאמור, ניצח.

אברם גרנט מנחם את אנדרה איו. אחת מתמונות הטורניר צילום: אי פי איי

4. ה-משחק

אחת המדינות שנפגעו במיוחד מהקולוניאליזם היא קונגו. חבל הארץ חולק ופגע בשבטים ואוכלוסיות שלמות, והפך את מרכז אפריקה לאיזור מוכה סכסוכים, הפיכות צבאיות ומלחמות אזרחים. עם מטען זה נפגשו קונגו והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו למשחק רבע גמר בלתי נשכח. קונגו הקטנה הובילה 2-0, ונראתה בדרך הבטוחה לחצי הגמר, עם הצגה של ת'יווי ביפומה המצויין. אלא שבדקה ה-65 התעורר דיומרסי אמבוקאני הענק, וסחב על גבו את הרפובליקה הדמוקרטית לניצחון 4-2, עם צמד ובישול. החלוץ הגבוה היה מהבולטים בנבחרת הנמרים, סיים את הטורניר עם 3 שערים והוליך את הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו למקום השלישי, הטוב ביותר שלהם מאז 1998.

5. האכזבה

התואר הזה הולך לאלג'יריה. אחרי מונדיאל משובח, עם סגל שכמעט מאה אחוז מתוכו הם ילידי צרפת שעברו בנבחרות הנוער של הטריקולור, פשוט לא הגיעו לטורניר באותה רמה של אינטנסיביות. מי שסומנה בתחילת הטורניר כאחת הפייבוריטיות לזכייה, לא היתה טובה מספיק והפסידה לשתי הנבחרות שנפגשו לבסוף בגמר. בכך, אלג'יריה סגרה טורניר מאכזב מאוד למדינות המגרב, שלא עברו את רבע הגמר.

האכזבה ממדינות צפון אפריקה מצטרפת לדיווחים הנוראיים ממצרים, אימפריית כדורגל אפריקאית, שדועכת בגלל אלימות במגרשים ומחוצה להם. שלוש שנים מאז שנהרגו 74 איש במהומות כדורגל, נהרגו אמש כ-40 אוהדים במהומות בין קבוצות אולטראס לרשויות השולטות במצרים. זה לבטח לא יוסיף ליוקרה של המדינות שלאורך שנים הובילו את הכדורגל האפריקאי מבחינה ספורטיבית וארגונית.  

התפרעויות במצרים. סיכום עגום למצב הכדורגל הצפון אפריקאי צילום: איי אף פי

6. מארחים טובים

קצת יותר מחודש היו לגיניאה המשוונית להתארגן לטורניר, ומבחינה זו מגיע להם מילה טובה. בנוסף, הם הטיסו רופאים קובנים שייתנו מענה ויפקחו, ואמצעי בדיקה ומניעה להתפשטות נגיף האבולה, מה שהפך את האירוע לבטוח עבור התושבים והמבקרים. השערורייה בחצי הגמר מול גאנה, שהצטרפה לסקנדל מרבע הגמר, שינתה את התפיסה של המארחת. לאחר שגאנה הובילה 2-0 המשחק הופסק בגלל התפרעות אוהדים שתקפו אוהדים ושחקנים גנאים. המשחק חודש, הופסק שוב, כאשר בחוץ התפרעו אוהדים שהמשטרה נאלצה לפזר אותם בגז מדמיע, ותמונות קשות מאוד נפוצו לכל עבר. האוהדים הגנאים ברחו עד לקווי המגרש והליקופטר חג מעל האצטדיון. לאחר חצי שעה המשחק חודש לכמה דקות והסתיים בניצחונה של גאנה, במה שנראה היה יותר כמו זירת קרב מאשר משחק כדורגל. גם העובדה שהמארחת לא שידרה בשידור ישיר את הגמר בין גאנה לחוף השנה היתה מוזרה ולא סייעה לתדמית המדינה העשירה אך האולטרה מושחתת.

7. השקעה מניבה

כריסטיאן אטסו, הגנאי שחקנה של צ'לסי המושאל לאברטון, סיפק טורניר נהדר תחת אברם גרט. 2 שערים, בישול ודומיננטיות כמעט מוחלטת באגף ימין של הנבחרת הספיקו לו כדי לגרוף את התואר. אטסו אמנם צעיר ודורש טיפוח, הקשה על כל מגן שניצב מולו, ואם יקבל יותר דקות באברטון, ייתכן וכבר בעונה הבאה, נראה אותו ב-11 של מוריניו.

8. הקפטן פיל

חוף השנהב נהנית בשנים האחרונות מדור זהב של כדורגלנים מוכשרים. הסמל לדור זה, הוא דידייה דרוגבה, שכבר פרש מהנבחרת וצפה בטורניר מהבית. בהיעדרו, האחריות על נבחרת הפילים עברה ליאיא טורה, שהוליך את הנבחרת שלו לזכייה ראשונה זה 23 שנים. יאיא הנהיג, השקיע והתאמץ, הפציץ שער מרהיב נגד הרפבוליקה הדמוקרטית בחצי הגמר, והראה כמה חשוב לו היה לקחת את הגביע הזה. קפטן למופת.

9. גיבור הרגע

מה לא אמרו על בובאקר 'קופה' בארי לפני, ובמהלך הטורניר. שהוא ליצן, שבגללו נבחרת חוף השנהב הגדולה לא הצליחה להגיע להישגים, שטוב שהורד לספסל, ושסילבאן גבוהו מחליפו בשער הרבה יותר טוב. אז אמרו. רצה הגורל, גבוהו נפצע, ובארי עלה בהרכב לגמר. לאחר 0-0 משמים, הוא סיפק דו קרב פנדלים הירואי שתי עצירות ענק, פציעה מבוימת כדי למשוך זמן ולהלחיץ את הגנאים, ואז ניגש והבקיע בסטייל את הפנדל המכריע שהביא את הגביע לכתומים. 'האנטי-הירו' המושלם.

10. שווים אזכור

אסמואה ג'אן (גאנה, לא היה כשיר במאת האחוזים בגלל שחלה במלריה אך הוכיח אחריות, מנהיגות ואיכויות של חלוץ גדול); דיומרסי אמבוקאני (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, סופסוף הכישרון הענק מוביל את הנבחרת להישגים); חאבייר באלבואה (גיניאה המשוונית, עם שלושה שערים ובעיטה חופשית נגד טוניסיה היה הניצוץ של המארחת ושם מהסרטים); באבא עבדולרחמן (גאנה, טורניר מצוין למגן השמאלי של גאנה. העתיד של הכוכבים השחורים); רוברט קידיאבה (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, החגיגות הססגוניות שלו אחרי כל שער וניצחון הן בדיוק הסיבה לראות את אליפות אפריקה).

11. נזכור את כולם

אליפות אפריקה 2015 היתה אירוע שנוי במחלוקת לכל הדעות. הסטיגמות ודעות הקדומות, הגישות הפוסט-קולוניאליות של נציגי פיפ"א, והארגון הכושל הפכו אותו לכזה. "טורניר האבולה" קראו לו בתקשורת לפני שהתחיל, אך בסיומו אנו נזכור דווקא את ריח השחיתות, שערוריות השיפוט, את ההתפרעות הגיניאיים בחצי הגמר, את יאיא טורה מניף את הגביע ואת הדמעות של אנדרה איו מגאנה, שגם ניחומיו המרגשים של המאמן היריב רנארד, לא עזרו.

הכותב הוא עורך ומנהל BabaGol , בלוג־מגזין על כדורגל מאסיה, אפריקה, המזרח התיכון, אמריקה הלטינית ועוד