מה הקשר בין אי פרגון לחוסר ההצלחה של הספורט הישראלי?

ההצלחה של אברם גרנט באליפות אפריקה (כן כן, הצלחה) והעיסוק במזל או באי המזל שלו הביאו לשיא את העיסוק שלנו בעצמנו ובקושי שלנו לפרגן לאחר.

אברם גרנט. ברגע שאכיר בהצלחה של האחר אצטרך להישיר מבט למראה ולשאול את עצמי איך הוא הצליח ואני לא, איך הוא התקדם ואני נשארתי דורך במקום צילום: אי פי איי

חוסר הפרגון בא לידי ביטוי בצורות שונות, מעיסוק בחצי הכוס הריקה ועד האשמה על גבול הצליבה כאשר מישהו מעז להחמיא לאחר. דוגמה אחת מני רבות היא הכתבה של נדב צרפתי באתר וואן על ההצלחה של מכבי תל אביב כדורסל ודעתו שהיא באה בזכות ניהול מושכל. קשה שלא להסכים כי ההצלחה של המועדון לאורך השנים בארץ ובאירופה באה בזכות יכולת השגת משאבים, ניהול נכון של המשאבים וקשרים חזקים בארץ ובאירופה. בקיצור, בזכות ניהול.

אני לא מכיר אישית את הכתב ובין אם הניתוח שהוצג בכתבה נכון יותר או פחות, מה שבולט הן התגובות לכתבה עבור מי "שהעז" להחמיא למועדון – "סע סע יא לקקן", "קשקשן מטעם פדרמן" ועוד הגיגים. מי שמפרגן עלול להיות מואשם בלקקנות וחנפנות. הרי אנחנו תמיד עסוקים במציאת האינטרסים החבויים בכל מהלך, על גבול הפרנויה. יש סיבות טובות לכך, הרי כאשר אבי נמני לדוגמא נותן בטלוויזיה את דעתו המקצועית על שחקן שהוא עצמו הסוכן שלו קיים כאן ניגוד אינטרסים שמקשה עלינו להקשיב לנמני בצורה נקייה.

מעבר לכך, חוסר פרגון יכול להסביר ולו במקצת מדוע אנחנו מתקשים לגשר על פערי איכות מול מדינות ספורט מובילות.

מהו בעצם הקושי של אדם לפרגן להצלחה של האחר? מהו הקושי בהכרה בהצלחה של האחר? הסיבה די פשוטה; ברגע שאכיר בהצלחה של האחר אצטרך להישיר מבט למראה ולשאול את עצמי איך הוא הצליח ואני לא, איך הוא התקדם ואני נשארתי דורך במקום. זה מאיים. מה עושים? מוצאים "סיבות" טובות המסבירות מדוע האחר הצליח - חנופה, תרבות של ארגון שמעודד אגרסיביות, קשרים אישיים ועוד דברים "שאני לא אהיה מוכן לעשות" (מתי אגב יהיה ברור ש-networking זה חלק מיכולות ניהול נדרשות ממאמן/ מנהל?).

כאשר יש לנו סיבות "טובות", הרגענו את עצמנו. רוגע זה דבר טוב אבל כשהוא מגיע בתזמון הזה הוא מכבה כל מוטיבציה לצאת מהמקום הנוכחי ולייצר שינוי ושיפור. דוגמאות יש למכביר, "אברם הצליח לא כי הוא מאמן דגול אלא כיוון שהוא יודע להתחבר לבעלי ההון", "בטח שהקבוצה האירופית טובה מאיתנו, ראית איזה מתקנים יש במועדון שאנחנו רק יכולים לחלום עליהם?" "גיא לוזון הצליח בגלל הדוד שלו" (מבלי לקחת בחשבון שהוא הלך לכל הדרכה בארץ ובחו"ל כדי להתמקצע) ועוד שלל סיבות במגוון צבעים וצורות.

זהו, עוד הזדמנות לצאת מאזור הנוחות ירדה לטמיון ומכאן המחיר הכבד של חוסר יכולת להשתפר ולהדביק פערים.

נכון, זה מתסכל לראות קבוצות בחו"ל עם מאמנים שעובדים במשרה מלאה במועדון ולא מגיעים בדקה ה-90 לאימון מעבודה אחרת כדי להשלים הכנסה כפי שקורה במרבית המועדונים בארץ. זה לא פשוט לראות מערך רפואי תומך בקבוצות אחרות שמאפשר שיקום מהיר של שחקן פצוע. אבל עדיין יש הרבה מה לעשות כדי ללמוד מהם גם כאשר יש מחסור חמור בתקציבים.

שחקנים פצועים לא מתאמנים? מושיבים אותם על המחשב כדי לעקוב אחר מדדי ביצוע של השחקנים שעל הדשא. אין בקבוצה כדורסלנים מספיק איכותיים? משקיעים בעבודת צוות והגנת ברזל, ולא כמו בדוגמאות של קבוצות כדורסל מובילות שגם שומרות בכמה רמות מעל קבוצות עם משאבים נחותים מהן (הזכרנו כבר את מכבי תל אביב של שנה שעברה?).

כאשר נמשיך כל הזמן להקטין הצלחה של האחר ולראות את חצי הכוס הריקה לא נצליח ללמוד מההצלחה. זו לא הערה של נימוסים והליכות אלא סכנה ממשית לגבי היכולת להשתפר ולהתאים עצמנו לקצב השיפור העולמי.

גם בארגונים עסקיים המצב דומה; "אני אגיד לך למה ההוא קודם לתפקיד בכיר; גם אני הייתי מקבל קידום אם הייתי משקיע בפוליטיקה כפי שהוא עושה" או "בטח שההולנדים בחברה שלנו מיישמים יפה את שיטת הניהול החדשה, יש להם מוצר פשוט יותר".

אני מניח שאתם מכירים את זה במקום עבודתכם – צוותים מצליחים לצד צוותים המציגים רמת ביצוע פחות טובה שלרגע לא יעצרו וילכו למנהל הצוות המצליח כדי ללמוד ממנו.

אנחנו בעיקר צריכים מאמנים ומנהלים חזקים, סקרנים שלא חוששים ללכת וללמוד מאחרים.

לפני כשבועיים קיימתי פגישה מעניינת בין מנהל בכיר בהיי טק לבין מאמן כדורגל של קבוצת נערים בעל יכולות מנהיגותיות מרשימות. גם המנהל וגם המאמן יצאו עם תובנות ומחשבות בעקבות השיחה. זו דוגמה יוצאת מהכלל המעידה על הכלל. בין אם אתם עובדים בספורט או במגזר העסקי, שאלו את עצמכם האם אתם מזהים הצלחה במקום אחר והולכים ללמוד ממנה כדי לעשות את ההתאמות הנדרשות.

הפרגון מתחיל בהכרה שהאחר מצליח כדי ללמוד ממנו ולהשתפר בעצמי.

פיל ג'קסון בספרו החדש "11 אליפויות" כותב: "כל אדם הוא אי מבודד, על כל המשתמע מכך, ותנאי הכרחי לבניית גשרים לאיים אחרים הוא נכונות לקבלה עצמית וחופש לקבלה עצמית". כאשר אני אקבל את עצמי, אוכל לקבל את האחר, להכיר בהצלחתו וללמוד ממנה. כל כך פשוט, אבל כאשר האגו מוביל והאדם לא בטוח מספיק בעצמו, זה הופך למשימה קשה.

הכותב הוא יועץ ארגוני המחבר ספורט, ניהול וארגונים