רוחו של נאש מועמדת לאליפות

לסטיב קר, שותף נכבד בקבוצה הגדולה של שיקגו בשנות התשעים והיום מאמנה של גולדן סטייט, היו הרבה דברים להגיד על סטיב נאש, שפרש בשבוע שעבר מהכדורסל. נאש תלה את הנעליים בגיל 41, אחרי שנה ויותר שבילה מחוץ לפרקט בגלל פציעות בגבו, ועם מספרים ונתונים ששמים אותו בהיכל התהילה של הכדורסל. אבל עבור קר, ועבור כל כך הרבה אחרים, נאש היה מעבר לשחקן ענק. הוא היה מישהו ששינה את משחק הכדורסל: רכז קנדי לא נמוך (1.91 מ') אבל די צנום, בעל תשוקה בלתי נדלית לכדור ולמשחק, לב בלתי נגמר וכל קלישאה אחרת מהסגנון הזה. פיניקס סאנס של נאש בשנים 2005–2007 שיחקה כדורסל מלהיב, יצירתי, חדשני. קר היה שם אז כג'נרל מנג'ר, הוא הכיר את נאש מקרוב, ולקח איתו את רוח המשחק הזו לגולדן סטייט.

סטפן קארי. שאב השראה מאנש ומשחק עבור מי שהיה ג'נרל מנג'ר שלו לפני עשור צילום: איי אף פי

הפרישה הזו של נאש תהדהד מעל עונת 2014/15 — כמו קטע ההוקרה בטקסי האוסקר, להבדיל, מאלה שהלכו לעולמם בשנה החולפת. בצד המשחקי יותר, אינספור סיפורים גדולים וקטנים מהעונה הנוכחית ב־NBA מתנקזים כרגע לקו עלילה אחד. גולדן סטייט ווריירס, הדמות המרכזית בקו עלילה זה, צמחה יפה והחזיקה מעמד, תמיד חצי ראש מעל כל דמויות המשנה שניסו להאפיל עליה: בין הקאמבק של לברון ג'יימס והשיפור של קליבלנד, לבין אטלנטה הנהדרת השולטת במזרח לראשונה, או הפציעות הבלתי פוסקות של הכוכבים הכי גדולים בליגה. הסיפור הכי גדול מתחבר לסיפור של נאש, וקצת לסיפור של קר, אבל בעיקר לסטפן קרי.

לברון ג'יימס נגד סטפן קארי וקליי תומפסון מגולדן סטייט. גולדן סטייט היא הדבר הכי מלהיב שנראה ב־NBA כבר הרבה שנים צילום: רויטרס

כמו נאש. רק רוצח

כשקר ראה לראשונה את קרי במכללת דוידסון ב־2007, הוא אמר לעצמו משפט אחד: "זה נאש הבא". היום, ב־2015, כשקרי כבר ניגב את כל שאריות החלב מהשפתיים, ההשוואה בין השניים בלתי נמנעת. אף שיש לומר זאת בזהירות, גם אם קרי לא ייהנה מקריירה ארוכה ומשגשגת כמו של נאש, רוב הסיכויים שהוא יגיע רחוק יותר. איך זה מסתדר — מדובר על הדבר היחיד שחמק מנאש בכל כך הרבה שנות קריירה — טבעת אליפות.

גולדן סטייט היא הדבר הכי מלהיב שנראה ב־NBA כבר הרבה שנים, ולא במקרה החיבור המיידי הוא לאותה פיניקס מלהיבה של 2005 ו־2006, שהגיעה פעמיים ברציפות עם נאש אוחז במושכות לגמר המערב (הפסידה לסן אנטוניו ולדאלאס בהתאמה). אם תרצו, אפשר להשוות זאת לעונת השיא של ברצלונה בכדורגל, הקבוצה שמניעה כדור בין שמונה שחקנים ובסוף מישהו מסיים עם גול בחצי מספרת. כך בדיוק הכדורסל של גולדן סטייט. כמות כישרון מתפוצצת שלא מפסיקה לרוץ, לנגוח, לבעוט, להתמסר, לסיים בחצי מספרת. מסי. קרי.

"נאש טבע בליגה הזו את המושג של הובלת כדור, הנעת כדור שאנחנו רואים כמעט בכל קבוצה טובה בשנים האחרונות. הוא העניק השראה בשיטת המשחק הזו לכל כך הרבה שחקנים צעירים ובהם קרי", התייחס קר במילים חמות להודעת הפרישה של נאש, והוסיף: "קרי ונאש הם אותו שילוב של הובלת כדור, זריקה, ציפייה ורגש. לסטפן ולסטיב ישנו אותו סט יכולות, אבל הגישה שלהם מאוד שונה. סטיב היה רכז מהסוג של קודם־כל־מסירה, ולעתים הוא אפילו נמנע מלזרוק. סטפן הוא רוצח". קרי עצמו טען בראיון ל־ESPN שהוא ביסס את סגנון המשחק שלו על נאש ועל רג'י מילר, הגארד האגדי של אינדיאנה. לפעמים הוא נראה בדיוק כמו הכלאה של שניהם.

הם קוראים לו הרוצח בעל פני התינוק. הבן של דל קרי, שחקן בינוני בשרלוט של שנות התשעים, גדל באקרון, שם גם גדל לברון ג'יימס. הוא שיחק שלוש שנים במכללת דוידסון בצפון קרוליינה, לפני שנבחר ב־2009 במקום השביעי בדראפט על ידי הווריירס. ההשפעה שלו על הליגה לא היתה מיידית, אבל הוא השתפר והשתבח בכל שנה שחלפה. הוא מהיר בצורה בלתי רגילה, הזריקה שלו היא כמו שחרור של אבן מתוך קלע — 0.4 מאיות — והרגש הזה, הדבר החמקמק שמאפשר לו לדעת בכל רגע איפה בדיוק חבריו לקבוצה נמצאים, העיניים בגב, זה מה שמזכיר יותר מכל את נאש. וישנם גם דברים אחרים שהתגלו בעיקר בשנתיים האחרונות — השליטה בקבוצה, ניהול המשחק, תחושת המפקד האמיתי על הפרקט. מייק דאנטוני, מאמנה של פיניקס בתקופת נאש, סמך על הקנדי בעיניים עצומות, וזה בדיוק מה שעושה קר עם קרי. הוא נותן לו את המפתחות.

ב־2005 וב־2006 זכה נאש בשני תוארי MVP רצופים. לקרי יהיה מאבק לא קל בדרך לתואר משלו. ג'יימס הארדן מיוסטון וראסל ווסטברוק מאוקלהומה סיטי סוחבים על גבם העונה שתי קבוצות פצועות וחלשות הרבה יותר מגולדן סטייט, וייתנו פייט רציני לקרי על התואר. אם מסתכלים על הנתונים נטו — הדמיון מפחיד. נאש סיים את עונת 2005 עם 92% מהעונשין (הוא עדיין השחקן עם אחוז העונשין הטוב בהיסטוריה), 51% לשתיים ו־44% לשלוש נקודות. קרי העונה עם 91% מהקו, 48% לשתיים ו־42% לשלוש. קרי קולע הרבה יותר (23.5 נקודות למשחק מול 18 באותה עונה לנאש), ומטבע הדברים מוסר הרבה פחות (8 אסיסטים למשחק מול כמעט 11 לנאש). פיניקס של 2005 סיימה במקום הראשון בליגה עם 62 ניצחונות מול 20 הפסדים. אם לא יקרה משהו מיוחד עד סיום העונה, גולדן סטייט תסיים גם היא ראשונה בליגה, עם מאזן טוב יותר (נכון לכתיבת שורות אלו היא עומדת על 60 ניצחונות, תשעה משחקים לסוף העונה הסדירה).

סטיב קר. בנה את פיניקס של אז, מאמן את גולדן סטייט של היום צילום: איי אף פי

מה שלא היה לפיניקס

כל מה שנשאר לעשות הוא להזכיר למה נאש לא לקח טבעת ב־2005, ומדוע קרי כן אמור לעשות זאת העונה (גולדן סטייט עדיין רק שנייה בטבלת ההימורים בווגאס, אחרי קליבלנד — כי לברון וזה). ואין לזה באמת תשובות טובות, חוץ מזה שאי־האליפות של פיניקס כבר התרחשה, ונורא קל להיות חכמים אחרי מעשה. קל להצביע על מחסור במישהו שיוריד לחץ מנאש, בעוד לצדו של קרי בעמדת השוטינג גארד משחק קליי תומפסון, כוכב גדול. או על כך שפיניקס לא היתה קבוצת הגנה טובה, וגולדן סטייט מצטיינת בצד ההגנתי של המגרש, לצד העובדה שהיא מכונת התקפה נדירה

.

שבועיים וקצת לסיום העונה הסדירה, הווריירס עוד לא חוו נפילת מתח. הם בטופ מהשבוע הראשון בערך, והם פייבוריטים ברורים לנצח אזור מערבי חזק. יש להם סגל מאוזן, עם אנדרו בוגוט שנותן המון כוח והגנה מתחת לסל; כמה שמות מוכרים כמו אנדרה איגודלה וליאנדרו ברבוסה, ששיחק באותה פיניקס עם נאש; והמון כוחות משלימים ופחות מוכרים כמו דריימונד גרין או האריסון בארנס. הכדורסל שלהם הוא חוויית צפייה רצופה, ומלבד סימן שאלה ותהיות על ניסיון בפלייאוף, אין שום נקודת תורפה אחרת.

שנייה אחרי שנאש פרש — לצד הכתבות המחמיאות, הכוכבים שיצאו מכל מקום להודות, הסיפורים על הפילנתרופיה, הצניעות והלב הענק ההוא — כבר התחילו להתעמק ביורש, בקרי. כי זו דרך הטבע. נאש לא משחק ברציפות כבר שנה וחצי, והנה בדיוק בטיימינג מושלם הוא התיר את החבל, ושחרר את ממשיך דרכו לתת דחיפת משוט שונה לנתיב שלו, להתרחק ממנו, להוביל. זה יכול להסתיים כבר עכשיו בטבעת, או אולי בסיבוב הראשון.