נצים בליגה, יונים בפלייאוף?

אם הייתם יודעים בפתיחת עונת ה־NBA שלקראת חודש פברואר אטלנטה הוקס תעמוד איתן בראש האזור המזרחי, אוחזת במאזן השני בטיבו בליגה כולה ועם שיעורי ההצלחה מדהימים של 93.7% שמבטאים רצף של 30 ניצחונות מ־32 המשחקים האחרונים אחרי פתיחת עונה קצת צולעת, היו כולם אומרים לכם את מה שכולם אומרים עכשיו: זה רק אמצע העונה. אבל חובה להפוך את התקליט לצד השני — זה כבר אמצע העונה, והמאזן הכללי של ההוקס, שעומד נכון לכתיבת שורות אלה על 8:37, אומר דבר אחד ברור: אטלנטה כאן כדי להישאר. וכל הסיבות שעד עכשיו נמנענו בגללן מלכתוב על ההוקס, על המשחק השוטף שלהם, על החדות, על הפרגון, על רצף ניצחונות חוץ מדהים בטיבו מול אריות המערב, על חזון ורעיון שקורמים עור וגידים בעיר שנחשבת לאחת הערים הכי מוכות גורל בספורט האמריקאי, בטלות. ב־93.7%.

קייל קורבר. "מעולם לא נהניתי ככה מכדורסל, ב־12 העונות שלי בליגה", צילום: אי פי איי

השחפים עשו זאת ב־NFL

בשנה שעברה, לקראת הסופרבול, כתבנו עד כמה סיאטל היא עיר חשוכת הצלחות ספורטיביות, ואז באו הסיהוקס ושינו קצת את המאזן. עדיין — הימור עכשיו על כך שהנצים של אטלנטה מהכדורסל יצליחו לשנות את התמונה בעיר שלהם ייתן לכם אחוזים מאוד יפים בווגאס (1 ל־10, אחרי קליבלנד לדוגמה שמקבלת 1 ל־6, ומקום חמישי בסך הכל), וזה בעיקר נוכח העובדה שלאטלנטה פשוט אין שום מסורת של הצלחה. לעיר יש אליפות אחת — של הברייבס ב־1995 — וזה למרות הרבה שנים בצמרת של נציגת ה־MLB, בעוד הפאלקונס מהפוטבול כושלים תמיד במאני טיים, וההוקס ב־50 השנים שעברו מאז שהם משחקים באטלנטה, לא עברו את הסיבוב השני בפלייאוף.

אז איך זה קרה? איך קבוצה שכל עונה בעשורים האחרונים, עם דומיניק ווילקינס או בלעדיו, מדשדשת לה באזורי הסיבוב הראשון בפלייאוף, מפרקת פתאום את הליגה, יוצאת למסע משחקי חוץ ורושמת ניצחון אחרי ניצחון — בדאלאס, פורטלנד, יוסטון, לוס אנג'לס, שיקגו, קליבלנד, וושינגטון — ומעמידה את רצף הניצחונות שלה נכון לעכשיו על 16, הטוב בתולדותיה?

בתקציב נמוך יחסית (אטלנטה מדורגת במקום ה־27 בליגה בהוצאה על שכר, עם 60 מיליון דולר לעונה, 14 מיליון דולר פחות מהממוצע בליגה), ובלי אף כוכב שאתם יכולים להיזכר בפרצופו אם אינכם עכברי NBA, ההוקס מציגים כדורסל נפלא ושוטף צילום: איי אף פי

אם תבנה את זה...

השינוי הראשון בכיוון הנכון התרחש ב־2012, עם הבאתו לקבוצה של סגן נשיא סן אנטוניו ספרס, דני פרי, כג'נרל מנג'ר. אחרי כשנה בתפקיד מינה פרי לתפקיד המאמן את מייק בודנהולצר, חברו מימיהם המשותפים בטקסס. בודנהולצר בילה לא פחות מ־17 עונות שלמות במערך האימון של הספרס תחת גרג פופוביץ', תחילה כעורך וידיאו ואחר כך כעוזר מאמן, וזכה עם המועדון בארבע אליפויות. מכאן בודנהולצר החל לבנות את "סן אנטוניו של המזרח". וזו אולי הכותרת הכי מאוסה בארה"ב בחודשיים האחרונים, אבל זה מה שזה. בתקציב נמוך יחסית (אטלנטה מדורגת במקום ה־27 בליגה בהוצאה על שכר, עם 60 מיליון דולר לעונה, 14 מיליון דולר פחות מהממוצע בליגה), ובלי אף כוכב שאתם יכולים להיזכר בפרצופו אם אינכם עכברי NBA, ההוקס מציגים כדורסל נפלא ושוטף. הכדור זז בין כולם, עוד אסיסט, ועוד אסיסט, ומשחק בלתי מתפשר בהגנה — כי אין יום רע בהגנה כידוע. ובערב אחד הסנטר קולע 25 נק', ואחרי יומיים הרכז רושם 22 נק', ובניצחון הבא זה שישה שחקנים בדאבל־פיגרס, וליריבות אין תשובה למרשם הכי יעיל ופשוט — להרכיב קבוצה.

אל הורפורד, אם תרצו, הוא בכל זאת השם הכי מפורסם אצל בודנהולצר. לצדו הרכז הנהדר ג'ף טיג, שמוביל את הקבוצה בנקודות למשחק. טאבו ספולושה השוויצרי הגיע מאוקלהומה ותורם לא מעט, פול מילסאפ לא נגמר מתחת לסלים, דמאר קארול הוא עוד ותיק שמצא את מקומו, יחד עם דניס שרודר, קנת ביזמור ופרו אנטיץ' המקדוני שעולים מהספסל. וגם אלטון ברנד בן ה־35 שרואה קצת מגרש, וקייל קורבר המצוין, שאחראי באיזשהו אופן לחיבור של כל זה יחד, עם ההכוונה וההדרכה והיד המדהימה שלו מחוץ לקשת. "מעולם לא נהניתי ככה מכדורסל, ב־12 העונות שלי בליגה", אמר קורבר העונה במהלך הריצה הזו של אטלנטה. "אנחנו משחקים כדורסל אמיתי. משחק קבוצתי בהתקפה, משחק קבוצתי בהגנה. כולם מדברים על זה שאין לנו סופרסטאר, אבל אני מרגיש שבחרו פה את החבורה הכי מיוחדת של אנשים לשחק יחד".

אל הורפורד, אם תרצו, הוא בכל זאת השם הכי מפורסם אצל בודנהולצר צילום: אי פי איי

מכונה משומנת היטב

בודנהולצר שכלל קצת את המודל של סן אנטוניו. לספרס היו כל מיני פועלים שחורים, שהתעוררו פה ושם, כמו קוואי לנארד שזכה ב־MVP של סדרת הגמר בעונה שעברה, אבל היו להם גם לאורך כל השנים האלה טים דאנקן, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי. עם כל הכבוד ליכולת של הורפורד, טיג או קורבר, זה לא בדיוק אותו דבר. במידה רבה הקבוצה הזו שנרקמה באטלנטה היא 12 פועלים שחורים יחד, והיא ההתאמה של בודנהולצר לכדורסל של היום ב־NBA: ההגנה האזורית, ההסתמכות הרבה על קליעה מחוץ לקשת וצמצום הדרישה לשחקנים פיזיים. המציאות היום צריכה גמישות רבה יותר, משתנה יותר, בשני צדי המגרש. והיא הרבה יותר חשובה, לדעתו, מסופרסטאר אחד, או משלושה.

החשיבה והתכנון של בודנהולצר נגעו בכל רובד כדי לצמצם כל מרווח לבעיה במודל הזה. הרכישות לספסל של אטלנטה היו מדויקות, בפינצטה, עם ספולושה וביזמור שהוסיפו עומק בהגנה ונותנים מנוחה לשחקני החמישייה. ההוכחה ליכולת הזו של הספסל של ההוקס הוא מאזן של 1:28 העונה כשהם כבר בונים יתרון דו־ספרתי במהלך משחק – יש להם מספיק שחקנים טובים כדי לשמור עליו. הורפורד, שנפצע כבר כמה פעמים בקריירה והחמיץ תקופות ארוכות, מקבל הרבה מנוחה ומשחק פחות מארבעה שחקנים אחרים בקבוצה. והדבר שפשוט ניכר הוא חוסר האנוכיות הזו, מה שהדביק את סן אנטוניו בדרך לתואר בעונה שעברה ומה שהדביק את אוהדי הכדורסל האמיתיים לאותה סן אנטוניו, כי זה כה יפה לראות. הכדור שלא מפסיק לנוע בהתקפה של אטלנטה מביא אותה להיות הקבוצה שמשיגה הכי הרבה סלים מאסיסטים בליגה, ואת קורבר לעונת שיא של 53% מחוץ לקשת — בזכות היכולת לפתוח את המגרש, הסבלנות להגיע לזריקה טובה, והפרגון. וזה מידבק, שיטת המשחק הזו מידבקת, ושחקני אטלנטה כבר משועבדים לה, לזרימה הזו. "אתם רואים את זה בכל משחק, בכל דקה. הביחד הזה, אם אנחנו יודעים בכלל מה זה אומר", התבטא בודנהולצר אחרי אחד הניצחונות, "אנחנו כל הזמן חושבים, כל הזמן מחפשים איך לפתור בעיות לפני שהן יצוצו, ואנחנו בעיקר נהנים. אני רואה שהשחקנים נהנים".

.

יפה, אבל לא יצליח

בארה"ב לא מאמינים שזה יעבוד. לא השנה. הבעיה, מעריכים פרשנים רבים בארה"ב, תתגלה בפלייאוף. אם ההוקס יצליחו להימנע מפציעות, הם יסיימו את העונה גבוה ובטח יחזיקו ביתרון ביתיות לאורך סיבוב או שניים, אבל כאן לדעתם יהפוך אותו חלום של בודנהולצר לרועץ לקבוצה. לאטלנטה אין הרי סופרסטאר, ואין הרבה מסה. ובפלייאוף הכל מתכנס: הקצב מועט, הרוטציה מתקצרת;, ומשחקים רבים מוכרעים על עליונות יחידנית. "שיקגו, טורונטו, וושינגטון וקליבלנד בנויות נכון יותר למשחקי ההכרעה", התבטא בנושא מנכ"ל של קבוצה במזרח, "כי כשהדברים יהפכו קשים, יהיה לקבוצות האלה לפחות בחור אחד שיוכל לשבור אותך. לאטלנטה לא". באותו ויכוח קיבל את רשות הדיבור גם סקאוט מוכר של קבוצה במערב: "אני מאמין שהמודל הזה יכול לעבוד גם בפלייאוף. שחקנים שמשחקים אחד בשביל השני זה משהו שתמיד יעבוד".