אחוות לוחמים

בבוקר יום שישי 20 בספטמבר 2013 נפתחו שערי כלא סן קוונטין, אחד מבתי הסוהר הנודעים לשמצה בארה"ב, לביקור מיוחד. לכלא — שממוקם 20 מייל צפונית לסן פרנסיסקו, היחיד בקליפורניה שמאכלס נידונים למוות — נכנסו הג'נרל מנג'ר של גולדן סטייט ווריירס בוב מאיירס, קירק לאקוב (בנו של בעלי הקבוצה ג'ו) וחבורה נוספת של מנהלים ומאמנים עם המאמן הראשי דאז מארק ג'קסון. הם הגיעו לשם כדי לארח חברה לאסירים — רוצחים, אנסים ושודדים. וגם לשחק כדורסל. הקבוצות התארגנו, המנהלים בירוק והאסירים — סן קוונטין ווריירס, שם זמני וחולף — בכחול. מאות צופים התכנסו סביב המגרש הפתוח כדי לצפות ב"דרבי". המשחק היה ארוך ולפי כל החוקים (ארבעה רבעים וכו'), והוא הסתיים ב־121:136 לחברים מה־NBA. בסוף כולם התערבבו יחד, כחול וירוק ומדי אסירים, ללחיצות ידיים, חיבוקים וסמול טוק לא רשמי.

סטפן קארי. מקבל סכום נמוך ביחס לכל כוכב אחר ב-NBA צילום: איי פי

הביקור, אם חשבתם אחרת, לא היה מעשה ספונטני שעושים במקום ריצת בוקר. כלי התקשורת הוזמנו כדי לצלם את שורת המנהלים מפקידים את המכשירים הסלולריים בכניסה ועוברים בדיקה ביטחונית קפדנית, וכדי לתעד את ג'קסון חותם למעריצים/אסירים. וגם כדי לא לפספס את הנידון למוות על רצח משולש קולע יפה מחוץ לקשת. התיאור ב"בליצ'ר ריפורט": "כמו שהאסירים נעזרים באירוע כזה כדי לקבל קצת תקווה לגבי העתיד, ככה אוהדי הווריירס צריכים להאמין שיש משהו טוב יותר שמחכה להם. ואם אתם חושבים שלהשוות בין אסירים בכלא לבין אוהדי הווריירס זה קצת למתוח את הקו, בטח לא חייתם באזור המפרץ ב־20 השנים האחרונות".

בוב מאיירס. 14 שנה כסוכן שחקנים והקריירה במכללות עשו את מאיירס לאדם שיודע בדיוק ממה מורכב הבפנוכו של שחקן כדורסל צילום: איי פי

מצטיינים בלהפסיד

אם יש משהו שהווריירס ממש הצטיינו בו בעשורים האחרונים זה להפסיד. מ־1994 ועד 2012 הם הגיעו לפלייאוף אחד (ב־2007). את האליפות האחרונה שלהם רשמו בעונת 1974/75, לפני 40 שנה בדיוק. נקודת האור היחידה בעצם היא שבדיחות ואנקדוטות על לוזריות טבועה ואמיתית לא הצליחו לדבוק במועדון יותר מדי — וזה רק משום שהקליפרס משחקים באותה מדינה ולמרבה ההפתעה הצליחו, וממשיכים להצליח, לרשום תוצאות פחות טובות. אבל הזמנים השתנו, והעובדות על הפרקט: את העונה הזו סיימה גולדן סטייט במאזן של 67 ניצחונות ו־15 הפסדים, הרביעי בטיבו בהיסטוריה של ה־NBA. הם נכנסו לפלייאוף השלישי שלהם ברציפות כפייבוריטים להגיע לגמר (לא לזכות באליפות. קליבלנד היא שדורגה כפייבוריטית לאליפות ברוב אתרי ההימורים. הווריירס הפכו לפייבוריטים בגלל הפציעות הרבות בקליבלנד). ביום חמישי הקרוב יעמדו הווריירס בפני המבחן האחרון והכי גדול שלהם העונה, קליבלנד של לברון ג'יימס, כדי — אם תרצו למתוח את הקו גם כאן — לעמוד סוף סוף מול ועדת השחרורים ולצאת לחופשי.

איך הופכים מועדון לוזרי למועמד מספר אחת לאליפות? בקלות. רק מהמרים על מאמן אינטליגנטי ויצירתי כמו סטיב קר, שהיה שחקן נפלא וג'נרל מנג'ר חכם ששאב את השכלת הכדורסל שלו משמות כמו פיל ג'קסון וגרג פופוביץ'; רק הופכים את סטפן קרי לשחקן הכי טוב בליגה בלי תחרות; רק נותנים לכישרון כמו קליי תומפסון מקום וזמן להתפתח לאולסטאר; רק מרפדים את הרוסטר בכלים משלימים מדויקים כמו אנדרו בוגוט ואנדרה איגודלה וליאנדרו ברבוסה ושון ליווינגסטון ודריימונד גרין והאריסון ברנס; רק דואגים לחלוקת דקות לאורך העונה שמביאה את הסגל הזה במצב כמעט אופטימלי מבחינה פיזית למאני טיים; ורק דואגים ליהנות קצת בדרך. הנה, בקלות. אבל קצת לפני זה, "רק" אחרון בהחלט — רק יוצאים את האנשים שיודעים את כל הדברים האלה מראש.

ג'ו לאקוב, הבעלים של גולדן סטייט ווריירס. מאמין במאניבול צילום: איי אף פי

חבר של בין

הראשון הוא ג'ו לאקוב, איש עסקים עשיר במקור ממסצ'וסטס, שותף בקרן הון סיכון יוקרתית. ב־2006 הוא נכנס כשותף בבוסטון סלטיקס. ביולי 2010 הוא הוביל קבוצת משקיעים, שכללה את המפיק ההוליוודי פטר גובר, לזכייה במכרז על רכישת הווריירס ב־450 מיליון דולר, וניצח שמות גדולים כמו לארי אליסון מאורקל והמיליארדר הטקסני דיוויד בונדרמן. לאקוב, שהתגורר באזור המפרץ והחזיק כרטיס עונתי למשחקי הווריירס, הוא חבר קרוב של בילי בין. כן, ההוא ממאניבול, ומעריץ גדול של האנליטיקס — החקר המתקדם של סטטיסטיקות ספורט. הוא מינה את בנו, קירק, לתפקיד ניהולי, וזה צלל עמוק יותר לתוך המספרים והנתונים שעושים קבוצה מנצחת.

באפריל 2011 שכר לאקוב את בוב מאיירס לתפקיד עוזר לג'נרל מנג'ר. לאקוב סימן את שחקן העבר מ־UCLA (עונת האליפות ב־1995) — שהפך לתלמיד מוצלח למשפטים ולאחר מכן נהיה סוכן שחקנים, פרודיג'י של סוכן־העל ארן טלם (בין היתר, מבעלי הפועל ירושלים) — כאיש שיוביל את המועדון קדימה כעבור כמה שנים. נדרשו לזה הרבה פחות, ואחרי כמה חודשים ההתמחות הושלמה, ובגיל 37 הפך מאיירס לאיש החזק בווריירס, לפחות במחלקת הכדורסל.

הקסם עבד כמעט מיד. 14 שנה כסוכן שחקנים והקריירה במכללות עשו את מאיירס לאדם שיודע בדיוק ממה מורכב הבפנוכו של שחקן כדורסל. "הוא מבין את המשחק ויודע לדבר אל שחקן כמו שאף אדם אחר שהכרתי בחיי לא יודע", אמר עליו כוכב העבר אנטואן ג'יימיסון, שאותו הוא ייצג.

החלטה אחת של מאיירס, בגיבוי מלא של לאקוב, ממחישה את ה"אני מאמין" של המועדון, והיא אבן הפינה ביצירת הקבוצה הנפלאה הזו: מונטה אליס היה הכוכב הגדול של הווריירס בימים שסטף קרי עוד סחב תיקים עם הדפסים של בוב ספוג בדרך למתחם האימונים. אבל הוא היה שור מועד.

במרץ 2012 נשלח אליס בטרייד שהימם את הליגה למילווקי עם כמה שחקנים משלימים, תמורת אנדרו בוגוט התמיד־פצוע וסטפן ג'קסון המזדקן. הטרייד הזה התקבל בשריקות בוז על ידי הקהל באוקלנד, אבל תגובת השרשרת שלו מגיעה לשיאה עכשיו. בוגוט עזר להכניס דנ"א הגנתי לקבוצה שלא ידעה הגנה מהי. העזיבה של אליס פינתה מקום לקרי — שזכה כמה חודשים אחר כך להארכת חוזה ממאיירס לארבע שנים תמורת 44 מיליון דולר, סכום קטן לכוכב כמוהו, וזה אף על פי שהיה פצוע — ולתומפסון לידו. שלוש בחירות הדראפט שהתווספו בקיץ 2012 — האריסון ברנס במקום השביעי שמיד נתן תוצרת, פסטוס אזלי הניגרי הענק שהוסיף המון כוח בצבע, ובעיקר דריימונד גרין שמהמקום ה־35 בלבד הפך לשחקן של 12 נקודות לערב — רק מדגישות את העין הבלתי רגילה שיש למאיירס, שהובילה אותו העונה לקבל את התואר "הג'נרל מנג'ר של השנה".

.

"לפחות ראויים"

למאיירס יש מנטרה: "אתה לא יכול להבטיח הצלחה, אבל אתה יכול להיות ראוי לה. אני אוהב את זה. תוצאות אי אפשר להבטיח, אבל כשתעשה מאמץ להשיג אותן, משהו טוב יבוא איתן". אפשר להתייחס לזה כאל עוד ממבו־ג'מבו של מישהו שמתעסק עם כדור עור כתום יום ולילה, ואפשר להוריד את מסכת הציניות ולהתרשם מהישג מיוחד במינו של מועדון עם אנשים טובים. בטקס שבו מאיירס קיבל את התואר הוא הרבה לדבר על הצוות הזה — על לאקוב האב והבן, על חברי ההנהלה, על השחקנים ועל סטיב קר. הוא שפע מחמאות לסינרגיה, למשימה המשותפת, לחיבור לקהל ולקהילה, בין שאלו יאפים מחזיקי כרטיס עונתי מפסיפיק הייטס ובין שאסירי עולם מסן קוונטין. לגולדן סטייט ווריירס יש הזדמנות לסיים בצורת של 40 שנה עבור האוהדים במפרץ. זה נראה כמעט שווה את ההמתנה. וזה נמצא במרחק של ארבעה ניצחונות בלבד על הבחור ההוא מקליבלנד. לא בלאט, השני.