כדורגל ישראלי פלוס 18%

בשבוע שעבר קבע בית המשפט העליון שדמי ההעברה שמשלמים מועדוני כדורגל בישראל למועדונים בחו"ל עבור העברה או השאלה של שחקנים מהווים תמורה בגין "ייבוא טובין", ולפיכך חייבים בתשלום מס ערך מוסף. גורמים בעולם הספורט טענו השבוע כי לפסק הדין השלכה דרמטית על עתיד הספורט הישראלי, ובפרט על הכדורגל הישראלי. "החלטת בית המשפט העליון היא מכה אנושה להישגיות הספורט הישראלי כולו. מעבר לכך, היא עלולה לגרום לקריסה כלכלית של מועדונים קטנים ובינוניים, שיאלצו כעת לשלם רטרואקטיבית מע"מ על דמי העברה ששילמו בשנים האחרונות" אמר אחד מהם.

מכבי תל אביב חוגגת אליפות. יקר יותר? צילום: יובל חן

הנה חמש הערות על פסק הדין התקדימי והשלכותיו על עולם הספורט הישראלי:

1. פסיקת בית המשפט העליון תייקר משמעותית את עלויות ההעברה של שחקנים לישראל, במקרים בהם משולמים עבורם דמי העברה או השאלה. אך בפועל, נראה שרוב המועדונים בישראל לא ייפגעו כלכלית או מקצועית, שכן שוק ההעברות לישראל נסמך ממילא ברובו על "שחקנים חופשיים"; כלומר שחקנים שאין צורך לשלם בגינם דמי העברה או השאלה למועדונים בחו"ל וממילא אין צורך לשלם בגינם מס ערך מוסף. כפי שסיכם זאת בעל תפקיד במועדון בליגת העל, "מלבד המועדונים הגדולים, ממילא יתר המועדונים בישראל מביאים בדרך כלל שחקנים חופשיים, ולא נוהגים לשלם דמי העברה או השאלה. במקרים הנדירים שכן משלמים דמי העברה, זה רק מכיוון שהקבוצות רואות הזדמנות עסקית לעשות על השחקן רווח גדול ומשמעותי בעתיד, ואז שיקולי המיסוי פחות רלבנטיים".

מבחינה מקצועית, לאור המצב הכלכלי הקשה במדינות מזרח אירופה, לטענת גורמים מקצועיים, שוק השחקנים "מוצף" כיום בשחקנים חופשיים מרומניה, הונגריה, בולגריה וסרביה ששוחררו מקבוצותיהם ללא תמורה. לכן, אותם גורמים מעריכים, שלפחות בעתיד הקרוב, אין סיבה שבעקבות החלטת בית המשפט ינחתו בישראל זרים איכותיים פחות מאשר אלה שהגיעו לישראל בשנים קודמות. אז מי בכל זאת צפוי להיפגע? המועדונים הגדולים, כמו מכבי תל אביב, מכבי חיפה והפועל תל אביב, שמשלמים דמי העברה, ומבחינתם הפסיקה תייקר ב- 18% את עלויות העברת השחקנים לישראל.

2. הדאגה העיקרית של מועדוני הכדורגל אינה העתיד, אלא דווקא העבר: דרישה מצד רשות המסים לתשלום רטרואקטיבי של מס ערך מוסף בגין דמי העברה ששילמו מועדוני הכדורגל בשנים האחרונות. הקבוצות טענו בבית המשפט כי במשך שנים הייתה רשות המסים ערה לצירופם של שחקנים זרים לקבוצות הכדורגל בישראל, מבלי שחויבו במע"מ, ולכן המדיניות החדשה צריכה לחול מכאן ואילך בלבד. הקבוצות חוששות כעת מדרישה לתשלום מיליוני שקלים חדשים לרשות המסים בגין עסקאות עבר. אך בית המשפט העליון לא התרשם. "אף אם מדובר היה בשינוי מדיניות, חלקי או מלא, אין בכך פסול בענייננו", קבע השופט הנדל. לאור מצבו הכלכלי הרעוע ממילא של הכדורגל הישראלי, החיובים הרטרואקטיביים יהיו מכה כלכלית קשה למועדוני ליגת העל.

בן שהר. המועדונים הגדולים ישלמו יותר צילום: ראובן שוורץ

3. במשך שנים טוענים ארגוני הספורט הבינלאומיים, בכל פורום אפשרי, שלספורט מגיע יחס מיוחד בשל מאפייניו הייחודיים וסגולותיו התרבותיות והחברתיות. לטענתם, מְיֻחָדוֹת הספורט צריכה לקבל ביטוי גם בתחום המשפט, ובין היתר במדיניות המשפטית שינקטו בתי המשפט בסוגיות הנוגעות לתחום הספורט. ואכן, בית המשפט העליון היה ער, במידה מסוימת, לייחודיות הנושא וציין, למשל, כי "דיני הספורט הם ענף מיוחד במשפט" וכי "אין תימה שכאשר דיני הספורט הם המגרש הרלבנטי, ישנם מאפיינים יוצאי דופן שיש לתת עליהם את הדעת". אך מעבר לאמירות אלה, ניכר ששופטי בית המשפט העליון לא הבינו מדוע דווקא ענף הספורט צריך לקבל יחס מיוחד לעומת ענפים אחרים. ובמילותיו של השופט הנדל: "הרשת הרחבה של חוק המע"מ חלה על עסקים, יחידים, פעילויות וגופים שונים – קטנים כגדולים... קשה להלום מבחינת מדיניות מדוע העברת שחקן ספורט מקצועי מארץ לארץ תהיה בגדר בן חריג". אז האם ספורט הוא אכן ענף "מיוחד", בעיניי בית המשפט העליון? אולי, אבל כנראה לא מספיק.

4. תיאורטית, מועדוני הכדורגל יכולים כעת לבקש דיון נוסף בפסק הדין, בטענה שמדובר בהלכה תקדימית הטומנת בחובה השלכות רוחב על הספורט המקצועני בישראל. בפועל, ספק אם יש טעם בסיבוב נוסף (ודי אבוד מראש) בפניי בית המשפט. המועדונים יכולים כעת לפנות למחוקק ולכך גם כיוון השופט הנדל באומרו כי "בית המשפט פוסק על פי הדין. הוא איננו קובע מדיניות כלכלית של גביית מס ערך מוסף". אך בתקופה בה הממשלה מוכנה, לכל היותר, להקים ועדה לבחינת פטור ממע"מ על מוצרי מזון בסיסיים, ספק רב אם שחקני כדורגל ימצאו את מקומם לצד לחם אחיד ברשימת המוצרים הפטורים ממע"מ.

5. בהערת-אגב קצרה, פתח השופט מלצר תיבת פנדורה של ממש, כשהעיר כי בהסכמי ההעברה בין המועדונים "עלולים להיות אף היבטים של דיני ההגבלים העסקיים". השופט מלצר לא הרחיב בסוגיה, אך אין צורך להיות שרלוק הולמס כדי להבין את הכוונה: הסכמי ההעברה בין המועדונים, שאמורים להתחרות זה בזה, עלולים לעלות לכדי הסדר כובל. הסדר כובל הוא אסור לפי הדין הישראלי, אלא אם כן קיבל פטור מהממונה על הגבלים עסקיים או אישור של בית הדין להגבלים עסקיים. הערת בית המשפט, אגבית ולקונית ככל שתהיה, מטילה צל על חוקיות הסכמי ההעברה, במיוחד כשעסקנן בשני מועדונים ישראלים, המתחרים זה בזה.

הערת השופט מלצר צריכה להדאיג את קברניטי הספורט המקצועני בישראל לא רק בהיבט "הצר" של הסכמי העברה. תקנוניהם של ארגוני הספורט, המסדירים את פעילות ענף הספורט, גם הם עשויים להיחשב כהסדר כובל בין המועדונים – במיוחד בכל הנוגע להיבטים העסקיים-כלכליים שלו, כמו זכויות שידור, פרסום, שיווק, מכירת כרטיסים וכיוצא באלה. רמזים לכך ניתן לראות כבר בימים אלה. לאחרונה, בדקה רשות ההגבלים העסקיים האם כוונת מנהלת ליגת-העל בכדורגל לקבוע מחיר מקסימום אחיד לכרטיסים למשחקי ליגת-העל מהווה הסדר כובל. בסופו של יום, הודיעה המנהלת לרשות שאין בכוונתה להמשיך ולפעול בנושא, והרשות זנחה את הבדיקה מבלי שהגיעה למסקנות. הערת בית המשפט צריכה לפיכך להדליק תמרור אזהרה בוהק לכל ארגוני הספורט בישראל, המסמן את ההשפעה הגוברת והולכת של דיני ההגבלים העסקיים גם על תחום הספורט.

הכותב, עו"ד בועז סיטי, הוא עו"ד במחלקת רגולציה, תקשורת והגבלים עסקיים במשרד עוה"ד רון גזית, רוטנברג ושות' ובעל תואר שני בדיני ספורט מאוניברסיטת דה מונטפורט.