רק רשת

הידיעה שיצאה ממטה ESPN בבריסטול, קונטיקט, בתחילת חודש אוגוסט היתה די שגרתית — הדיווח מסר כי כתב ושדר הטלוויזיה זוכה פרס האמי ג'רמי שאפ חתם על הארכת חוזה נדיבה עם הרשת. הצדדים בירכו על המוגמר: "ESPN היא הבית שלי במשך 20 שנה. אני מקבל כאן את ההזדמנות להמשיך ולהתפתח כעיתונאי, וכולי תקווה שזה יימשך", אמר שאפ המרוצה, מגיש וכותב ראשי בתוכניות כמו "E:60", "ספורטסנטר" ו"בהיינד דה ליינס", כולן תוכניות דגל של הרשת.

חדר הבקרה של ESPN. הבועה גדלה וגדלה צילום: Carl Court

הארכת החוזה הזו עלתה לרשת כמה מיליוני דולרים, הסכום לא פורסם, ולכאורה אין בידיעה הזו דבר מעניין מדי. שדר מוערך וטוב מקבל הערכה וסכום נכבד תמורת יכולותיו המוכחות. אבל ESPN הוכיחה בחודשים האחרונים שהיא לא ממש מאמינה בשדרים מוערכים וטובים, ושאין לה מיליוני דולרים פנויים עכשיו לבזבז. בטח לא כשהחברה־האם, דיסני, מאבדת משווייה בגלל חשש לעתיד הרשת הרווחית ביותר של התאגיד – ESPN.

כתבים זה פאסה

נאמר זאת אחרת, מה שעשו מנהלי ESPN לאחרונה בסדרת צעדים, הוא להמחיש עד כמה הרשת אינה תלויה, או חושבת שהיא אינה תלויה, בשום שדר, פרשן, כתב, או איש ספורט שחושב שניצני הרייטינג מתחילים לצמוח מישבנו. ביל סימונס, קולין קאוהרד וקית אולברמן, שמות ידועים ומוכרים לכל אמריקאי, בין שהוא מנוי של ESPN ובין שלא, ראו השנה את הרשת מסרבת להאריך את חוזיהם "הכבדים", לדבריה.

קל לעטוף את שלוש העזיבות האלה באמתלת הכסף והצמצומים — שהחלו אגב ב־ESPN כבר לפני שנתיים, כשבעלת הבית דיסני הורתה על צמצום של 5% מכוח האדם — אבל לא בטוח שזה נכון. הרשת נאבקה בנחישות רבה על המשך העסקתו של קאוהרד, שהנחה תוכנית בוקר פופולרית ביותר והיה בין מגישי התוכנית "ספורטניישן", אבל עצרה את עצמה ב־6 מיליון דולר, הסכום שקאוהרד כנראה יקבל ממקום העבודה הבא שלו — פוקס. במקרה של אולברמן זו כבר היתה החלטה מקצועית נטו. אולברמן, עוד שדר מנוסה, שכבר עזב את הרשת פעם ובילה אצל פוקס בעבר, הגיש תוכנית יומית בשעה 23:00 וראה אותה שוב ושוב מתעכבת, ונדחית, ולא מתרוממת בגלל משחקים שמתאחרים ושאר סדרי עדיפויות שלא עשו לו טוב. העברת התוכנית לשעה 17:00 כבר היתה תחילת הסוף ולא שיקפה את החזון של אף אחד מהצדדים.

אצל סימונס זה עניין אחר. סימונס, אפשר לטעון, הוא כנראה עיתונאי הספורט המוכר והמפורסם בעולם כיום. הוא הצטרף לרשת ב־2001, וסגנון הסיקור והכתיבה הייחודי שלו, בלוגי, לא אובייקטיבי ומלא אזכורי־תרבות שלו כבש את האוהדים המתוחכמים יותר, והוא הפך לפורץ דרך ביכולתו לנבא לאן זורמת התקשורת בעידן האינטרנט. הפודקאסט שסימונס יצר — The b.s report — הפך לשם דבר, ואחרי כמה שנים הוא הקים מיניסייט בתוך ESPN — גרנטלנד — שגם הוא מופת של מודרניזציה עיתונאית.

אבל ל־ESPN יש נשיא כוחני ויוצא דופן, ג'ון סקיפר, שראה בסימונס וב־4.5 מיליון העוקבים שלו בטוויטר, ובחברות הקרובה שלו עם הכוכבים הכי גדולים במדינה, או עם ברק אובמה נניח, סוג של איום. מבחינת סקיפר, וזה דווקא משהו היסטורי ב־ESPN, השמות הגדולים הם תמיד בצד. הם משרתים את זכויות השידור, וכאלה יש רבות וטובות, ואת הפלטפורמות השונות, ושום שדר צבעוני לא יביא צופים ומאזינים, אלא המשחק עצמו יביא אותם. אמנם יש מי שרוצים לשלם את הסכומים הגדולים האלה לסימונס (שיעבור לרשת HBO לפתח כל מיני דברים שהוא יכול לפתח, כולל תוכנית אירוח, כך מסתמן) ולקאוהרד, ותוכן ייחודי הוא עדיין מצרך מבוקש, אבל לא כמו הסחורה הגדולה מכולם. וכשסימונס ביקר פעם אחת יותר מדי את רוג'ר גודל, קומישינר ה־NFL, בתוכנית של ESPN, סקיפר הרגיש שהספיק לו. שנמאס לו מהמשאים ומתנים הארוכים לאורך השנים עם סימונס להארכת חוזהו, עם התעקשותו למצוא מודל שיאפשר לו להישאר ברשת אבל לעשות דברים גם עבור מקומות אחרים, או מול הסכום המוגזם שסימונס דרש — באזור 10 מיליון דולרים לשנה. סקיפר ידע בדיוק מה פיטורים של עיתונאי הספורט הפופולרי במדינה יעשו, בדיוק יום אחרי שהוא יוצא בביקורת מול אחד האנשים החזקים בספורט האמריקאי, אבל הוא עשה זאת בכל מקרה, אולי כי ההחלטה כבר נפלה מזמן, וזה היה צעד מנע פשוט. והמסר הזה שסקיפר שידר צריך עכשיו לשקוע — אתם לא פה בשביל סימונס, בשביל קאוהרד, אולברמן או מי שלא תרצו. אתם פה בגלל לברון, ובריידי, ואיי רוד, ובגלל אלפי השידורים החיים, ומאות שעות השידור וההפקות ותוכניות הדגל, ובגלל המוצר עצמו — הספורט.

ביל סימונס. הבוס של ESPN, ג'ון סקיפר, ראה בביל סימונס וב־4.5 מיליון העוקבים שלו בטוויטר, ובחברות הקרובה שלו עם ברק אובמה, סוג של איום צילום: איי פי

התוכן הוא המלך

אז אפשר להסכים שבמקרה של שלוש הפרידות האלו, או גם במקרה של החוזה ששאפ קיבל, הכסף הוא לא הנרטיב. אבל מצד שני אין להקל ראש בניסיונות לחסוך, כי חשש מקריסתה של הרשת, שהיא שם נרדף לתקשורת ספורט ולשידורי ספורט כבר יותר מ־35 שנה, הוא לא מוגזם מדי. ולא מופרך. הוא מכוון לתרחיש הרע מכל. אין שום דבר רע בלצמצם עלויות בזמן שמאבדים מנויים, כשיש בצד חוזי שידור של מיליארדי דולרים שצריך להעביר כמעט לכל ענף ספורט וליגה שמכבדת את עצמה (לפי הערכות, ESPN נדרשת לשלם 6 מיליארד דולר בשנה), וזכויות שידור שרק יעלו יותר כסף, כשראשי הליגות עומדים על הרגליים האחוריות בכל חידוש משא ומתן, מודעים לכח שלהם. והעובדה היא שהמספרים של ESPN בירידה גדולה, כמו 3.2 מיליון מנויים שהתנתקו רק בשנה האחרונה (9% ירידה מאז 2011).

הנושא מחייב את כל שוק תקשורת הספורט להיערכות מחדש. נתונים שפרסם "הוול סטריט ג'ורנל" בחודש שעבר מעידים שזמן הצפייה השבועי הממוצע בטלוויזיה ירד בחמש השנים האחרונות בכ־30%, תלוי בטווח הגילים הנסקר, כשהירידה המשמעותית היא בקבוצות הגיל הצעירות יותר (בין 25 ל־44). זה אומר שרשתות טלוויזיה צריכות לחשוב שוב על הצורה שבה הן מוכרות תוכן. והכיוון הוא מודל הפיק־אנד־פיי — שבו הלקוח בוחר לעצמו תכנים ספציפיים ומשלם בהתאם. זה מצריך היערכות רגולטורית, וזה נתקל בינתיים בהתנגדות עזה מצד הרשתות עצמן, שרוצות לדחוף את הערוצים הקטנים שלהם בחבילות גדולות ללקוחות, בנוסח של "שלם 100 דולר עבור 50 ערוצים, לא מעניין אותנו שאתה צופה בפועל בשבעה בלבד".

.

הון עתק על כנסים

מדינות מסוימות בעולם כבר החלו למכור חבילות בסיס קטנות ולאפשר הוספת ערוצים בודדים — אבל בארה"ב הלובי נגד המהלך הזה חזק מאוד. את ESPN זה מדאיג. סקר עכשווי לימד שרק 35% מהלקוחות שמנויים היום לרשת ימשיכו לשלם לה אם תהיה להם אפשרות לקנות ערוצים בנפרד. זה ידרוש מהרשת להעלות משמעותית את המחיר שהיא גובה ממנויים, שכבר עכשיו משלמים הרבה יותר מכל מנוי של רשת כבלים אחרת בארה"ב, פי ארבעה לדוגמה ממנויי רשת TNT, השנייה ברשימה (6.61 דולר בממוצע לחודש לעומת 1.65 דולר).

ESPN מוציאה בשנים האחרונות הון עתק על כנסים, הרצאות, פגישות, דיונים ותמיכה בכל פוליטיקאי או לוביסט שיכול לקדם את הצד שלה בוויכוח. בנק ההשקעות נידהאם אנד קו ביצע סקירה מקיפה, לבקשת כמה קונגלומרטים תקשורתיים, ומצא כי מעבר למודל פיק־אנד־פיי בארה"ב (בשמו הרשמי יותר "א־לה־קארט": לפי תפריט) יגרור אובדן הכנסות מקיף, הוצאה אדירה על שיווק ופרסום, ויביא בסוף לסגירה של יותר מ־120 תחנות תקשורת ולפיטורי 1.4 מיליון עובדים. הבעיה העיקרית היא בועת זכויות השידור שמתנפחת מהר וגדול יותר מבועת הנדל"ן בישראל, ולא מראה שום סימנים של עצירה. ואף ש־ESPN עדיין נהנית מהעוגה הזו ומייצרת רווחים נדירים (כ־2 מיליארד דולר ברווח תפעולי) שהמתחרים שלה לא מצליחים לרשום, קשה לדעת איפה זה ייעצר, ואיך רשתות השידור הולכות לרשום רווחים בשנים הבאות מול הסכומים המוגזמים שהן יידרשו לשלם, ומול סכומים הגיוניים שהם ייאלצו לדרוש ממנויים. במשחקי המיליארדים האלה, סימונס, קאוהרד, או החתמה מחדש של שאפ, הם באמת כסף קטן מדי.