החלקיק האלוהי

השבוע אריאן פוסטר, כוכב יוסטון טקסנס מה־NFL, יצא מהארון בראיון עם ESPN והכריז: "אני לא מאמין באלוהים". הוא לא הלך רחוק מדי והגדיר עצמו כאתאיסט, אבל הוא כן אמר שהוא לא מאמין בישות עליונה. לא היתה הכרזה כזו יוצאת דופן בעולם הספורט מאז שיוהן קרויף האגדי הכריז: "אני לא מאמין באלוהים. בספרד יש 22 שחקנים על המגרש שמצטלבים לפני שהם עולים על המגרש. אם זה היה עובד, אז כל המשחקים היו נגמרים בתיקו". 

טים קלישאו מ"דאלאס ניוז" בירך על ההחלטה של פוסטר, אף שהוא עצמו "מצא את אלוהים שהציל אותי מהאלכוהול", אבל טען שלא רבים יצטרפו לפוסטר בעולם חסר האלוהים שלו. "יש כמה כוכבי NFL שלא מגיעים לאירועים בכנסיות, ואפילו צוחקים על חבריהם לקבוצה שמודים לאלוהים אחרי כל טאצ'דאון. אבל תפילה זה משהו שאסור להפריע בו. זו שגרה חשובה לפני משחק. אני לא מאמין שחוסר אמונה מייצר תשוקה. כשפוסטר יחזור מהפציעה, הנפש החופשייה שלו תהיה לבדה".

אריאן פוסטר. אריאן פוסטר: אם אלוהים עוזר לך לנצח, אז הוא רוצה בהכרח שהבחור השני, שגם דתי, יפסיד. בכלל, למה אלוהים צופה בפוטבול, אין לו מלא ילדים רעבים להאכיל ולהציל ממחלות?" צילום: אי פי איי

מפחדים לא להאמין

פוסטר (28) בילה את כל הקריירה שלו ב"רצועת התנ"ך" של ארה"ב, טנסי וטקסס. כלומר תפילות רשמיות של הקבוצה לפני כל משחק ואחריו. האמונה באלוהים במקומות הללו חזקה יותר מאשר האמונה שכל אחד יכול לקנות נשק בוולמארט. "לאורך הקריירה שלי אמרו לי 'אתה חייב להאמין'", הסביר פוסטר, שגדל כמוסלמי אך למד את הברית החדשה, התנ"ך והקוראן, "אבל עבורי האמונה לא מספיקה. וגם בשביל אחרים, רק שהם מפחדים מהתגובה של המשפחות שלהם".

פוסטר תמיד דיבר בפתיחות על חוסר הדת שלו — מה שעבור מאמנים רבים הוכיח שהוא אינו "שחקן קבוצתי", אך לא חשף את העניין בציבור. "מה שפוסטר אמר הוא חסר תקדים", הסביר טוד שטייפל, יו"ר עמותת Openly Secular, שמקדמת חשיבה חילונית בציבור האמריקאי. "הוא האתלט האקטיבי הראשון, שלא לומר הכוכב הראשון, שעומד בגלוי ומשיג כבוד לחילונים האמריקאים".

"אני יודע שעכשיו יהיה לי קשה יותר להשיג חסויות", הסביר פוסטר. "אנשים אמרו לי שזה יקרה אם אגיד שאני לא מאמין באלוהים. ואני בטוח שיהיו כאלו שיגידו 'אני לא רוצה אתאיסט בקבוצה שלי', אבל אני חופר עמוק יותר כדי להגיע לאמת שלי. זה חשוב לי יותר מפרסומת סקסית לפפסי או מה שזה לא יהיה. מה הם עוד כמה דולרים לעומת החופש שלי? זו ההחלטה שקיבלתי".

חאבייר הרננדז ממנצ'סטר יונייטד מתפלל. אם זה עוזר, למה לא? צילום: רויטרס

חלק מהמבנה

פוסטר מספר שיש בעיקר בורות בכל הקשור לאתאיזם. "אני אומר שאני לא מאמין באלוהים ואז שואלים אותי אם אני מאמין בשטן. ואני אומר, 'לא, אחי, אם אין אלוהים אין שטן'. לחוסר האמונה מודבקות תדמית וקונוטציות מאוד שליליות. אנשים פשוט לא יודעים".

רק 3.1% מהאמריקאים מגדירים עצמם כאתאיסטים. יותר מ־46% מפחדים שיהיה נשיא אתאיסט. לשם השוואה, רק 42% מפחדים ממוסלמי בבית הלבן. כך שיש חשש וההכרזה של פוסטר משמעותית. את הדת בפוטבול מקבלים בהבנה. "האופי האלים של המשחק מחייב את האמונה באלוהים", כתב קלישאו. "כשאתה נכנס לקרב אתה רוצה להרגיש מוגן". אבל גם בענפי ספורט אחרים הדת משחקת תפקיד חשוב. קבוצות בייסבול, למשל, מקיימות ימי "אמונה ומשפחה", שחקנים חושפים את התפילות שלהם בראיונות שלפני ואחרי משחקים, והופעות של רוק נוצרי מלוות משחקים בקולג'ים.

פוסטר לוקח את הדרך שלא נבחרה כנראה משום שעבור רבים מהספורטאים, דת היא חלק מסיפור ההצלחה שלהם. מלבד שגרה חשובה לפני משחק, יש השפעות נרחבות לעניין הדת בספורט.

"ברור שתתפלל לפני משחק, למה לא?", הסביר כריס קלוואו, פרשן NFL ו"אגנוסטי מאושר". "זה חלק מהמבנה החברתי של הספורט בארה"ב. קצת כמו פריבילגיות אצל האדם הלבן. זה לא במבנה באופן רשמי, אבל זה חלק מהמבנה".

ג'ונתן אדוארדס. "האמונה נותנת יתרונות פסיכולוגיים אדירים לספורטאים. היא מניחה את הדעת בכך שהיא מורידה ממך לחץ ואומרת לך שהכל בידיים של אלוהים — זה מרגיע לפני תחרויות בצורה שלא תיאמן" צילום: אי פי איי

תנ"ך וסרדינים

ג'ונתן אדוארדס, האתלט הבריטי ומחזיק שיא העולם בקפיצה משולשת, היה לוקח איתו לתחרויות ספר תנ"ך ולפעמים גם קופסת סרדינים (כי ישו האכיל 5,000 איש בשני דגים והסרדינים מייצגים זאת). אדוארדס היה כה דתי, שמבחינתו הקריירה שלו כקופץ משולשת היתה פחות על תהילה והישגיות, ויותר במטרה להחזיר אנשים בתשובה ולגרום להם להאמין באלוהים. אחרי פרישתו, האתלט הגדול בהיסטורה של בריטניה החל להגיש תוכניות דת בטלוויזיה הבריטית, ובילה את סופי השבוע בכנסיות — שם הסביר להמונים שהצלחתו היא תוצאה של אמונה באלוהים.

אבל יסודות האמונה הללו החלו לקרוס אצל אדוארדס בגלל משברים אישיים ושאלות מעיקות. אדוארדס "החל לחשוב על העניינים הללו בהיגיון", והיה "צריך להודות בפני עצמו שאין אלוהים". הוא "יצא בשאלה" ועבר לצד האתאיסטי. אבל עם פרספקטיבה של שנים כאדם מאמין ברמה הכי גבוהה הוא הודה: "אין ספק שהאמונה שלי היתה חשובה מאוד להצלחה שלי. האמונה נותנת יתרונות פסיכולוגיים אדירים לספורטאים. היא מניחה את הדעת בכך שהיא מורידה ממך לחץ ואומרת לך שהכל בידיים של אלוהים — זה מרגיע לפני תחרויות בצורה שלא תיאמן". או איך מוחמד עלי הגדיר זאת: "איך אני יכול להפסיד כשאללה לצדי?". נורמן מיילר, שכתב את "The Fight" על הקרב ביו מוחמד עלי לג'ורג' פורמן, סיפר שרבים מסביבתו של עלי חשבו שהוא איבד את הביטחון העצמי שלו וחששו מהקרב נגד המתאגרף הצעיר. אך הם שכחו שעלי האמין באמת ובתמים שאלוהים נתן לו את הכוח לנצח כל יריב. ואכן, עלי ניצח את פורמן.

עלי האמין בכתביו של וולאס פארד מוחמד, ולפיו אלוהים הקים את כדור הארץ לפני 76 טריליון שנה ויציל את השחורים מעבדות בארה"ב בעזרת חללית. אדוארדס האמין ב"יהוה", "האלוהים המקורי". האמונות שלהם נוגדות זו את זו, אבל שניהם נעזרו בהן כדי להגיע לרמות שלהם. "אלוהים עוזר לך לחסום את הספק", אמר אדוארדס, שכיום הוא אתאיסט מוצהר. "אלוהים עוזר לספורטאים להגיע לשלב הבא שאחרי אלפי השעות שהם השקיעו בספורט שלהם", כותב מת'יו סיד, אלוף טניס השולחן הבריטי לשעבר, בספר "Bounce". "זו אמנות קשה מאוד, לחסום את הספק לפני תחרויות, אבל האמונה באלוהים מאפשרת להתרומם מעל החרדות, הספקות והמתח שפעמים רבות משתקים".

תפילה לפני משחק. "זו אמנות קשה מאוד, לחסום את הספק לפני תחרויות, אבל האמונה באלוהים מאפשרת להתרומם מעל החרדות, הספקות והמתח שפעמים רבות משתקים" צילום: עוז מועלם

אפקט הפלצבו

זה הוכח במחקר שנערך בשנת 2000 בקוריאה על ידי פרופ' ג'ואנג קון פארק מאוניברסיטת הוסקאו. הוא גילה שספורטאים שמתפללים לפני תחרות מתמודדים טוב יותר עם לחץ וחרדות. במחקר בצ'כיה שנערך אותה שנה גילו החוקרים כי "אתלטים נוצרים שמצאו את הדת שלהם משתמשים בתפילה כמכניזם התמודדות עם לחץ". גם מחקר של ראלף ורנקיה מאוניברסיטת וושינגטון הראה שספורטאים דתיים התגלו ככאלה שיכולים להתמודד עם ספקות ולחץ טוב יותר. הם בטוחים יותר בעצמם בגלל הקשר שלהם עם אלוהים.

האם זה אפקט הפלצבו, שנודע כאפקט בעל השפעה אדירה בעולם הרפואה וככל הנראה גם בספורט. כמה אדירה? ב־1944 הנרי ביצ'ר, רופא צעיר מהרווארד, היה רופא צבאי תחת מצור עם כוחות הברית באנציו, צפון איטליה, במשך שבועות. בתוך כמה ימים אזלו לו כל סמי ההרדמה ומשככי הכאבים. בגלל המצב הקשה הוא ביקש מהאחיות להראות לנפגעים שמזריקים להם תמיסת מלח, וישר הבחין שהחיילים הפצועים, שחלקם איבדו איברים וחלקם גססו, נרגעו. חלקם אף עברו ניתוחים קשים בלי "חומרי הרדמה אמיתיים". לאחר המלחמה כתב ביצ'ר את המאמר "העוצמה של אפקט הפלצבו".

אפקט הפלצבו תלוי בהקשר המציאות. אותם חיילים לא היו נרגעים אם מישהו שאינו רופא היה נותן להם את תמיסת המלח, אך המדע עדיין לא הבין לחלוטין את העוצמות של הפלצבו. עוצמות שגם בספורט הן בעלות השפעה בלתי מבוטלת. אם אתה מאמין שהישות החזקה בתבל רוצה בטובתך, מי יעצור אותך?