מאה שנים של בידוד

ג'יימס "ג'ימי" הוגאן היה מאמן כדורגל אנגלי שנהיה אחד האנשים החשובים ביותר לכדורגל בהולנד, גרמניה, אוסטריה והונגריה בתחילת המאה הקודמת. הוא הביא מתודות אימון ואלמנטים מקצועניים מבריטניה, שם היה שחקן מקצועי, והוציא לדרך את הכדורגל המקצועני באותן מדינות. הוגאן היה אחד ממאמנים אנגלים רבים שפשטו על אירופה בשנים הללו ולימדו את היבשת איך לשחק את המשחק. רבים מאותם מאמנים הגיעו לאירופה בגלל שלא קיבלו עבודות באנגליה — מאחר שלא התאימו לשיטות האימון והמשחק במולדת הכדורגל. הוגאן, למשל, האמין שכדורגלנים צריכים להתאמן עם הכדור ולהיות "חברים שלו". באנגליה התפיסה היתה הפוכה. מאמנים עסקו בעיקר בכושר והיתה תפיסה שכדורגלנים לא צריכים לגעת בכדור במהלך השבוע כדי "שיהיו רעבים לכדור" ביום שבת. כמו כן האמינו ש"אי אפשר ללמד כדורגלנים מקצוענים איך לשחק" והתנגדו לטקטיקות שיוכתבו על ידי המאמן.

נבחרת רוסיה. הפסד ראשון לנבחרת ספרד ב-1929 הואשם במזג האוויר ומשטח הדשא הגרוע צילום: רויטרס

זה לא הפריע לנבחרת האנגלית ולקבוצות האנגליות להביס כמעט כל יריבה בתחילת המאה. העליונות שלהן היתה מוחלטת ומובנת. אחרי הכל, היה להם פור של כמה עשרות שנים במשחק מקצועני על פני היריבות. ואולם, ב־1929 הנבחרת האנגלית הפסידה בפעם הראשונה לנבחרת אירופית, ספרד, במדריד, ונראה שהתחילו להופיע סדקים בשריון הבלתי חדיר של הכדורגל האנגלי. האנגלים תירצו את ההפסד ההוא בספרד בכך שהשחקנים היו עייפים, משטח הדשא היה גרוע ומזג האוויר היה חם מדי. ובכל מקרה, ההפסד היה מינימלי, 4-3, אז לא היה צריך לדאוג. אבל זו היתה ההתחלה של אובדן הדומיננטיות האנגלית ורשויות הכדורגל התעלמו מסימני האזהרה.

במקביל, האנגלים ניתקו את עצמם מעולם הכדורגל המתפתח. הם סירבו להשתתף במונדיאלים עד 1950 (אז הפסידו לארה"ב והאשימו את מזג האוויר והמשטח הגרוע), עד סוף שנות החמישים לא השתתפו בתחרויות מועדונים אירופיים, ובזמן שבאירופה התפתח דיון אינטלקטואלי על כדורגל, הכדורגל באנגליה דחה חשיבה אחרת והאמין בעליונותו הטבעית.

נבחרת אנגליה 1966. ב־1953, כשהונגריה פירקה את אנגליה בוומבלי (ואחרי המשחק המאמן ההונגרי גוסטאב סבס אמר, "זה הכל בזכות הוגאן"), האנגלים היו אמורים לשנות גישתם, אך עשור וקצת אחרי הם זכו במונדיאל וכל דיון על שינוי הגישה נדחה בעוד כמה עשורים.

אזהרות וצידוקים

האנגלים גם קיבלו "צידוקים" לעמדתם עם ניצחונות ביתיים על יריבות אירופיות, כגון הוונדרטים האוסטרית ואלופת העולם איטליה. ב־1953, כשהונגריה פירקה את אנגליה בוומבלי (ואחרי המשחק המאמן ההונגרי גוסטאב סבס אמר, "זה הכל בזכות הוגאן"), האנגלים היו אמורים לשנות גישתם, אך עשור וקצת אחרי הם זכו במונדיאל וכל דיון על שינוי הגישה נדחה בעוד כמה עשורים.

אלו ששמו לב לאובדן הדומיננטיות היו המאמנים האנגלים באירופה, והוגאן בראשם. "מתודות האימון הבריטיות מיושנות", כתב הוגאן ביומנו בשנת 1930. "לא מאמנים כדורגל. כילדים למדנו איך לשחק עם בעיטות אינסופיות בכדור, וזה נראה לי מוזר שברגע שנהפכים לשחקנים בקבוצה מפסיקים להתאמן עם הכדור ומתחילים להתאמן בריצה. אני בריטי גאה, אבל אני חייב להיות כן ולהודות שיש הבדל קטן מאוד בין הכדורגל האנגלי לכדורגל האירופי".

וויליאם גארבוט, שאימן באיטליה' ופרד פנטלנד, שאימן בספרד (ובזכותם במדינות הללו עדיין קוראים למאמן "מיסטר"), כתבו ואמרו דברים דומים. אך האנגלים רק התחפרו בדעותיהם ובעמדותיהם. והבידול בא לידי ביטוי בכך שרק ב־1978 חוק איסור הזרים בכדורגל האנגלי בוטל, ורק ב־1996, אחרי שארסן ונגר הגיע לארסנל ונהיה המאמן הזר המשפיע ביותר על הענף, התחילו השחקנים לעשות מתיחות באימונים. 

נבחרת אנגליה. "אין לאנגליה מה ללמוד מברזיל" צילום: איי אף פי

התאחדות לא מקצועית

כמו כן, ההתאחדות לכדורגל האנגלית נוהלה על ידי עסקנים ללא קשר לכדורגל, שכונו "בריגדת הבלייזרים". את הקו הספורטיבי של ההתאחדות הוביל מנהל טכני בשם צ'ארלס יוז. יוז היה דמות שנויה במחלוקת, והוא עיצב את דרך החשיבה של הנבחרות ורוב הקבוצות האנגליות. יוז כתב את "ספר אימון הטקטיקות לכדורגל", בו הוא פרס את חזון הכדורגל האנגלי לדורות. הוא היה תומך נלהב של כדורגל "Route One", המסירה הארוכה מההגנה להתקפה, וטען ש"התקפה שבה נמסרו מעבר לשלוש מסירות לא שווה כלום".

יוז הסתמך על ניתוח סטטיסטי ובגלל זה האמין שככל שמגיעים יותר כדורים לרחבת היריב, כך גדלים הסיכויים לשער. הבאת הכדור לאזור רחבת היריב כמה שיותר מהר וכמה שיותר פעמים אפשרה להגיע למספר גדול למצבים שאותם הגדיר כמצבי Positions Of Maximum Opportunity. בשביל להגיע לכמה שיותר מצבי POMO, היה צריך לתקוף את היריבים ב"אגרסיביות, בישירות בנחישות" — מאפיינים קלאסיים של הכדורגלן האנגלי. טכניקה, גמישות, יכולת מסירות קצרות וחזון לא היוו אלמנטים חשובים בכדורגל של יוז. "אין לאנגליה מה ללמוד מברזיל", טען.

גישה זו שלטה, בעצם, לחלוטין באנגליה עד שנות התשעים המאוחרות ושנות האלפיים המוקדמות. אחד מתסמיני הגישה הזו היה הגבהות לרחבה, מתוך אמונה שזו הדרך הטובה ביותר להגיע ל־POMO. הכדורגל האנגלי — האוהדים, התקשורת, המאמנים והשחקנים — אובססיבי בקשר להגבהות. גראהם טיילור, לשעבר מאמן נבחרת אנגליה, אף דרש משחקני הכנף שלו להגביה לפחות 12 פעמים במשחק. אממה, רק 1 מ-92 הגבהות במשחק זורם הופכות לשער. זו פעילות מאוד לא יעילה ואפילו כזו שפוגעת בקבוצה. 73 מ־92 הגבהות לא מגיעות לשחקן התקפה — כלומר הגבהה זו מילה אחרת לאיבוד כדור. באירופה הבינו זאת לפני שנים ומספר הגבהות ירד בעד 25%. באנגליה לא. האנגלים, במשך שנים, מדדו את עצמם על פי היכולת "להגיע למקומות הטובים בשביל להגביה". עד השער של אריק דאייר נגד רוסיה 9 השערים האחרונים של אנגליה בטורנירים הגדולים היו מהגבהות.  

דלה אלי, שחקן הדור החדש. אנחנו מרגישים את הלחץ של 50 מיליון איש להפוך את אנגליה לנבחרת שמתחרה על תארים בינלאומיים". צילום: איי אף פי

במקביל לאבולוציה

האנגלים, בעצם, נשארו מאחור בהמון מדרגות פיתוח ואבולוציה של הכדורגל האירופי, אך במקביל הפרמיירליג נהפכה לליגה בינלאומית (כ־70% מהשחקנים זרים ורוב המאמנים גם) והנבחרת דווקא נהנתה מכך (שיעור ניצחונות עלה מ־52% בתקופה שבין 1968 ל־1992 ל־62% בתקופה שבין 1998 ל־2001). עם זאת, הנבחרת לא הצליחה להחזיר את הדומיננטיות האנגלית, שככל הנראה אף פעם לא תחזור וההתאחדות לא פעלה כמו מקבילותיה באירופה. אך זה השתנה בספטמבר 2012, כשדן אשוורת', המנהל המקצועי של ווסט ברומיץ', מונה לתפקיד המנהל המקצועי של ההתאחדות ובאותה שנה נפתח גם "בית הנבחרות" האנגלי, סנט ג'ורג' פארק, שמהווה את המרכז ללימוד כדורגל באנגליה.

גם היחס לכישלונות השתנה. אחרי הכישלון במונדיאל 2014 הגיש מאמן הנבחרת רוי הודג'סון דו"ח מפורט לראשי ההתאחדות לכדורגל שבו הסביר את הסיבה לכישלון. פציעות של שחקני מפתח, כושר ירוד של שחקנים בסגל, נסיעות ארוכות בין משחק למשחק וחוסר מזל. אלו לא היו תירוצים. אלו היו הסברים של המאמן, שקיבל משימה לבנות נבחרת לטווח הארוך. המטרה ארוכת הטווח של הצוות המקצועי של הנבחרת ושל ההתאחדות לכדורגל היא להכין את הנבחרת למונדיאל 2022. זו המטרה המוצהרת של יו"ר ההתאחדות לכדורגל והמנהל הספורטיבי. "בכל טורניר נוקאאוט המזל משחק תפקיד גדול", אומר אשוורת', "אבל אנחנו מרגישים את הלחץ של 50 מיליון איש להפוך את אנגליה לנבחרת שמתחרה על תארים בינלאומיים".

איך בכל זאת מודדים האנגלים אם הנבחרת הצליחה וראוי להמשיך את הודג'סון כמאמן? יהיו להם יעדים מקצועיים־סטטיסטיים. לפי מרטין גלן, מנכ"ל ההתאחדות לכדורגל האנגלית, לא יסתפקו בכך ש"הנבחרת תצלע לאורך הטורניר" והיא תישפט על פי מספר KPIs, כלומר אינדיקטורים לאיכות ההופעה (Key Performance Indicators), שאחד מהם הוא "החזקת כדור איכותית במחצית היריב". "אנחנו נסתכל על איך הנבחרת משחקת, אם המגנים עלו מספיק להתקפה, אם הם סיפקו רוחב לקבוצה, אם שחקני הקישור נכנסו לכיסי חלל יעילים, אם נעשו מספיק פעילויות התקפיות חיוביות וכו'", אומר גלן. כמו כן, גויס דייב רדין, מומחה כושר שעבד עם נבחרת אנגליה ברוגבי שזכתה באליפות העולם ב־2003 ועבד עם הוועד האולימפי הבריטי בלונדון 2012. "הוא מביא הרבה רעיונות וניסיון לכדורגל — וזה חשוב כי בעבר הכדורגל שלנו היה מבודד והיתה נטייה ללא להקשיב לאנשים מחוץ למשחק", הסביר אשוורת