רוצים להרגיש את הפודיום שוב? סבסדו חוגי ספורט

ישראל חגגה השבוע זכייה במדליה אולימפית, אירוע נדיר למדי, ומשמח למדי שהעסיק מדינה שלמה במשך כמה ימים - וטוב שכך. היציאה מפרופורציה אינה חריגה. גם בבריטניה חוגגים מדליית ארד לספורטאי על שערי העיתונים - ולהם יש טיפה יותר לחגוג.

מה שבטוח זה שאת התחושה הזו, האופוריה ממדליה, מדינה עם המשאבים שלנו והאוכלוסייה שלנו, צריכה להרגיש יותר.

הונגריה, מדינה בסדר גודל אוכלוסייה של ישראל וענייה ממנ בהרבה, במקום החמישי בטבלת המדליות כרגע. כן, אולי מדובר באחת המדינות הספורטיביות הגדולות בכל הזמנים, אבל גם מדינות קטנות ועניות בהרבה מישראל מוצלחות יותר. גיאורגיה, סלובניה, קרואטיה וכו'.

ובסופו של דבר זה קשור אך ורק למספרים הגדולים של הספורט בכל מדינה. באוסטריה, למשל, כ-50% מתושבים רשומים במועדוני ספורט כספורטאים תחרותיים. במערב-צפון אירופה בין 20% ל-40% רשומים כספורטאים תחרותיים. בצ'כיה, "רק 14%". ובישראל? 1% עד 2%. נמוך בהרבה מכל מדינה במערב. הנתון הזה נובע בעיקר מכך שאין מספיק מועדוני ספורט בישראל - הכי מעט באירופה ביחס לאוכלוסייה.

המשלחת הישראלית בטקס פתיחת האולימפיאדה בריו צילום: רויטרס

מדוע? עניין תרבותי, אבל גם סיפור כלכלי.

ברוב אירופה, פעילות ספורטיבית תחרותית-עממית, מסובסדת על ידי המדינה, שרואה בספורט פעילות שמסייעת בחינוך, בריאות ואספקטים אחרים בחיי האזרחים. אצלנו, לא. זה אומר שאצלנו הכל הרבה יותר יקר לאינדיבידואל. פעילות במועדון ספורט באירופה עולה לילד בין 50 ל-100 יורו בשנה בממוצע. אצלנו מדובר ב-3,000 שקל מינימום לשנה לחוג. לא כולל קייטנות.

באירופה, קבוצות הבוגרים מעבירות כספים למחלקות הנוער והילדים. כאן בישראל החוגים לילדים ממנים את כיסוי החובות של קבוצות הבוגרים. זה לא נכון לכל המועדונים אבל זה נכון לרובם.

אפשר וצריך ליהנות מההצלחה ישראלית באולימפיאדה, זה טבעי. אבל אסור להוריד את העיניים מהבעיות. רוצים להרגיש את התחושה הנפלאה הזו של הפודיום בעתיד? יש להתייחס לספורט כאל זכות אזרח, אפילו זכות אדם.

ירדן ג'רבי אחרי הזכייה במדליית ארד צילום: אורן אהרוני