למרות הטרגדיה האישית איזייה תומאס משדר עסקים כרגיל
האם חזרתו המיידית של איזייה תומאס למשחקי הפלייאוף ב-NBA - פחות מ-24 שעות לאחר שאחותו נהרגה בתאונת דרכים - היא בעצם הדרך הנורמלית להתגבר על טרגדיה?
ערב תחילת הפלייאוף אחותו של איזייה תומאס, צ'יינה, נהרגה בתאונת דרכים.
- אולם האימונים של בוסטון סלטיקס ייקרא על שם נשיא ומאמן העבר רד אורבך
- לראשונה זה 71 שנים: שחקני הבוסטון סלטיקס ילבשו מדים עם חסות
- למה ב-NBA מקנאים בבוסטון סלטיקס?
איזייה תומאס. לזרוק לסל עם דמעות בעיניים צילום: איי אף פי למרות שהיה ספק בקשר לשיתופו במשחק הראשון נגד שיקגו בולס, פחות מ-24 שעות אחרי מותה של אחותו, תומאס עלה לחימום עם מדי המשחק של בוסטון סלטיקס.
הוא עלה עם דמעות בעיניים. ומדי פעם התיישב על הספסל ובכה, בזמן שחבריו לקבוצה ניחמו אותו. את המשחק הראשון וגם את המשחק השני - בוסטון סלטיקס הפסידו. הרבה בגלל שהמנהיג שלהם, איזייה תומאס, אולי הוביל את רשימת הקלעים, אבל אותן אנרגיות שסחבו אותו ואת הקבוצה לאורך העונה פשוט לא היו שם. הוא היה פחות חד, החמיץ זריקות עונשין ובאופן כללי נראה מותש.
בוסטון סלטיקס זו קבוצה שמורכבת מהמון שחקנים שאף אחד לא ממש מעריך. שחקנים שנבחרו בסיבוב השני של הדראפט או כאלו עם חסרון מובהק במשחק שלהם. גם איזייה תומאס, 1.75 מטר על עקבים, הוא שחקן שאף פעם לא ממש העריכו - בעיקר בגלל הגובה שלו.
העוצמות של סלטיקס העונה - מקום 1 במזרח - היו קשורות לאנרגיות ולגיבוש בקבוצה. וברגע שמנהיג הקבוצה כל כך פגוע, כל כך לא כשיר נפשית לשחק משחק כדורסל, הכל התמוטט. ואולם, למרות שפרשנים כבר החלו להספיד את הקבוצה, בשני המשחקים שאחרי בוסטון סלטיקס ניצחה בשיקגו - מקום בו לא ניצחו מאז נובמבר 2014.
"מנטלית ונפשית אני לא כאן", אמר תומאס אחרי הניצחון השני. "אני עכשיו סופג את מה שהחבר'ה נותנים לי. הם נותנים לי ביטחון, אני לא יכול לעשות את מה שאני עושה בלעדיהם. הם מאמינים בי, ולהיות כאן - זה מה שמשאיר אותי שפוי. אני מרגיש נורמלי בזמן מאוד קשה".
קשה לתפוס את זה שמישהו חוזר לעבודה רגע אחרי שאחותו נהרגת בנסיבות טראגיות. אצלנו, היהודים, יש את השבעה - שמהווה מעיין חוצץ בין המציאות לאסון שנחת על המשפחה. יושבים, מוקפים בחברים ומקורבים, אוכלים, מדברים ובעיקר לא נשארים לבד. ואז חוזרים לחיים, שלעיתים קרובות ריקים הרבה יותר מאשר היו לפני השבעה. גם בדתות אחרות יש תקופות אבל שונות והמסר שלהן דומה: צריך לקחת הפסקה מהחיים אחרי המוות של קרוב משפחה. צריך לתת לזמן לרכך את המכה. צריך זמן לעכל את האסון.
אבל חזרה למציאות כפי שתומאס עשה עשויה להיות "יעילה" יותר לספורטאים ולא רק לספורטאים. כשבני אדם חווים טרגדיה - אירוע טראומטי - הקורטיזול משפיע על אופן תפקוד המוח: גורם להפסקת פעילות ההיפוקמפוס, ומגביר את פעילות האמיגדלה. להיפוקמפוס יש תפקיד חשוב ברכישה של זיכרונות חדשים אודות עובדות ואירועים. האמיגדלה מעבירה מידע לחלק במוח שאחראי על הפן הרגשי של עיבוד המידע, ומתקשרת גם עם ההיפותלמוס המעורב ביצירת תגובות פיזיולוגיות, ולוקח חלק בפעולת כמו אכילה, שתייה, רבייה ותגובות למצבי לחץ.
במקרה טראגי/טראומתי הקורטיזול אחראי לכך שהגוף והמוח נכנסים ל"מצב חירום". ואז אנשים, לעיתים, מדווחים שהם מרגישים חדים מתמיד. זה בדרך כלל קורה כמה שעות אחרי האסון. יש למכניזם הזה, ככל הנראה, מטרה אבולוציונית. אדם שרואה את קרוב משפחתו נהרג על ידי חיית טרף יכול להיכנס להלם ולהיטרף גם. זרימת קורטיזול למוח - מאפשרת לו לברוח, להסתתר ורק אז לעכל ולעבד את מה שקרה.
ג'ורג' בונאנו, פרופסור לאבל וטראומה באוניברסיטת קולומביה, הסביר ל"ספורטס אילוסטרייטד" ש"תגובת החירום" היא הנורמה. "אנחנו יכולים לחשוב בבהירות במצב חירום כזה", אמר בונאנו. "היכולת הזו היא הנורמה, לא עניין יוצא מן הכלל. ואנחנו רואים שמחקרים מראים שחזרה לנורמליות ולקצב נורמלי מסייעת בשיקום מהיר יותר".
למה אנחנו עדיין צריכים תקופת אבל? בגלל עניין חברתי. קשה לחברה לקבל את זה שמישהו חוזר לחיים הרגילים אחרי טרגדיה. טרגדיה, הרי, צריך לספוג ולעכל מיד אחרי שהיא קוראת. ורק שבוע או כמה ימים אחרי "לחזור לחיים הרגילים".
צ'ארלס בארקלי, פרשן הכדורסל, אמר שהוא הרגיש "לא בנוח" לראות את איזייה תומאס בוכה על ספסל הקבוצה. "הוא לא במצב לשחק" אמר וכוכב פילדלפיה לשעבר. רבים, כמו צ'אק, אמרו שתומאס לא צריך לשחק. שזה לא נעים להם לראות שחקן בוכה על המגרש. שצריך להכריח אותו לעזוב את הקבוצה ולבלות זמן עם משפחתו.
אבל ייתכן מאוד שלהיכנס בכוח לסדרת פלייאוף ב-NBA זה בדיוק מה שתומאס היה צריך לעשות כדי להתמודד עם המכה שספג. ייתכן מאוד שלזרוק לסל עם דמעות בעיניים זו הדרך היחידה שלו להתמודד עם הטרגדיה העצומה שפגעה בו - רגע לפני שהוא נכנס לפלייאוף החשוב בקריירה שלו, ככוכב הקבוצה מדורגת ראשון במזרח.
זה לא שהוא הסתיר את הכאב. ההפך. הוא חשף אותו ובמובן מסוים, אולי סייע לשיקום שלו ושל משפחתו.
הנסיך הארי דיבר לאחרונה על ה"אי-אבל" שהוא חווה בעקבות מותה של אימו, הנסיכה דיאנה. "20 שנה כמעט הדחקתי את האבל" אמר, "הכנסתי את הראש שלי לחול וסירבתי אפילו לחשוב על אמא - בגלל שזה לא היה עוזר, זה רק היה מעציב אותי. לא הייתי מצליח להחזיר אותה - אבל אז, רק לאחרונה, הבנתי, אחרי כמה שיחות על הנושא, שאף פעם לא ממש עיכלתי את מותה. זה היה כאוס מוחלט אחרי שהבנתי את זה. להדחקת הרגשות ב-20 שנה אחרי מותה היתה השפעה גדולה על חיי האישיים ועבודתי. רק אחרי שהתחלתי לדבר על זה, הבנתי שאני במועדון די גדול של אנשים. יש יתרון גדול מאוד בלדבר על הנושאים הללו".
הארי היה צריך "לשים פרצוף אמיץ" בגלל הלחץ הציבורי ופשוט לא התמודד עם מה שקרה.
זה לא המקרה עם תומאס.
תומאס מדבר על זה. הקבוצה שלו מדברת על זה. התמיכה של הליגה, השחקנים והקבוצות בתומאס היתה מרשימה ומרגשת. כולם דיברו על זה. שחקנים נשאלו על זה וענו בצורה מכובדת, איזייה תומאס לא מדחיק. ולמשחקים הוא עולה עם כיתובים על הנעליים שלו, שנראים לעין לכולם. "RIP Lil Sis", "צ'יינה אני אוהב אותך" ועוד.
אחרי משחק 4, מאמנו בראד סטיב אמר שהוא נדהם ממנו. "אני לא האמנתי שהוא עשה את מה שעשה", אמר סטיבנס אחרי שתומאס קלע 33 נקודות והוביל את הסלטיקס לניצחון. "הדרך בה הוא משחק, זה ממש מדהים. זה לא עבד לנו בבוסטון אבל הבחורים ממש חזקים וחזרו לסדרה. יש לנו עוד דרך ארוכה".
תומאס עצמו אמר: "החברים לקבוצה שלי היו ממש חשובים. "בכלל, כולם היו מדהימים. הארגון, הקבוצה, האנשים שעובדים באולם, המאמנים, כל מי שחלק בסלטיקס, כל כך תמכו בי. כל העולם תמך בי. אני לא יכול להודות להם מספיק על זה"
היום בבוקר, סלטיקס, בהובלת תומאס, ניצחו את שיקגו בבוסטון. תומאס, ששיחק עם סופג זיעה שחור על הראש (בד"כ הוא עם סרט לבן או ירוק), קלע 24 נקודות. "אנחנו צריכים להגיע לשיקגו ולסיים את הסדרה הזו, לנצח אותם שם" אמר בסוף המשחק. שום דבר לא באמת "רגיל" איתו, אבל כרגע, כך נראה, העסקים כרגיל.
