נפש חולה בגוף בריא

בתחילת חודש מאי ארון לנון, קשר אברטון, יצא מביתו וכמה שעות לאחר מכן נמצא משוטט ליד כביש ראשי בסלפורד, פרבר של מנצ'סטר. לא ברור בדיוק מה קרה, אבל שוטרים ניגשו אליו ואחרי "משא ומתן" של 20 דקות, לקחו אותו לבית חולים לטיפול נפשי. מהנרמז בעיתונות האנגלית, התנהגותו של לנון היוותה סכנה לחייו.

ארון לנון. הבעת תמיכה נרחבת אבל מי יחתים אותו? צילום: איי אף פי

התמיכה בלנון בכדורגל — בעיקר דרך הרשתות החברתיות, אבל גם בתוך המועדון שלו — היתה נרחבת. היו גם לא מעט כדורגלנים לשעבר שהעלו את נושא בריאות הנפש של הכדורגלנים בימינו. אבל כמו במקרי קיצון אחרים — התאבדותו של שוער נבחרת גרמניה, רוברט אנקה, התאבדותו של מאמן נבחרת וויילס, גארי ספיד, תפיסתו של ג'ק ליברמור על שימוש בסם קוקאין לאחר מותו הטרגי של בנו, ועוד מקרים של התמוטטות עצבים ודיכאונות — גם אחרי המקרה של לנון, הכדורגל לא עצר וחשב על היקף הבעיה הנפשית של הכדורגלן המודרני.

המקרה של לנון, אגב, התרחש בין שתי התאבדויות של שחקני כדורגל צ'כים.

מחקר של FIFPro, ארגון הכדורגלנים העולמי, קובע כי 38% מהכדורגלנים סובלים מתסמינים של דיכאון או חרדה. הפרעות נוספות שנמצאו הן הפרעות בשינה (25%), לחץ (16%) ושימוש מופרז באלכוהול (9% בקרב כדורגלנים ו־25% בקרב כדורגלנים לשעבר). המחקר מראה כי שיעור החולים בדיכאון או בחרדה בקרב כדורגלנים גבוה לעומת קבוצות הניסוי שייצגו את האוכלוסייה הכללית, ואפילו לעומת ספורטאים מתחומים אחרים. שיעור הסובלים מדיכאון או מחרדה נע סביב ה־15% ובקרב ספורטאים אולימפיים השיעורים דומים. אף שהתופעה, בעיות נפש, נרחבת היא כמעט ולא מדוסקסת ביומיום, זאת בעוד בתוכניות ספורט מדברים על בעיות רפואיות כגון מתיחות מפשעה וקריעת שרירים לקראת כל משחק. "אנשים חושבים שאנחנו מכונות", אמר אלבארו מוראטה, חלוץ ריאל מדריד, בראיון ל"גרדיאן" השנה. "אבל הם לא מבינים שיש סיבה, בדרך כלל אישית, לכל רצף משחקים רעים. יש לנו רגשות".

האצה בהכל

על פניו, זה רק הגיוני שיש היום לחץ חסר תקדים על כדורגלנים — מה שמוביל לבעיות נפשיות. הכדורגל מעולם לא היה פופולרי יותר. כפועל יוצא, כמות הכסף בענף עלתה בעשרות אחוזים בשנים האחרונות, ובעידן של רשתות חברתיות גם מספר הדעות וההשמצות ששחקן סופג במהלך עונה עלה במאות אחוזים.

הלחץ המנטלי/נפשי הזה משתלב עם עומס גופני אדיר. שילוב של מדעי הספורט בעבודה היומיומית של המאמנים והשחקנים, סטטיסטיקות מתקדמות ורפואת ספורט הובילו לכך שמ־2007 מספר הפעולות של שחקן למשחק צמח ב־50%. שחקן היום עושה יותר שינויי כיוון, קופץ יותר, מכדרר יותר, מתקל יותר וכו'. מספר הספרינטים עלה ב־80%, וגם מספר המטרים שעוברים בספרינטים גדל ב־35%. הפיזיולוגיה של הכדורגלן השתנתה — הוא שרירי יותר, אחוז השומן שלו ירד, הוא גבוה יותר, מהיר יותר והכוח המתפרץ שלו דומה לזה של ספורטאי אולימפי. הוא גם נדרש לקבל החלטות מהר הרבה יותר ולבצע פעולות מסובכות — טקטית וטכנית — ברמה גבוהה יותר. מועדונים משקיעים המון כסף בצוות רפואי וצוות מדעי כדי לעמוד בדרישות של הכדורגל המודרני ולהשאיר את השחקנים בריאים בגוף. עם זאת, מועדונים רבים — אפילו בכירים — לא מעסיקים מומחה לנפש. במועדונים מעטים יש מאמנים מנטליים ופסיכולוגים הם בדרך כלל "פסיכולוגים של ספורט" ומטרתם להפוך את השחקן למרוכז יותר בענף, לא בהכרח לטפל בבעיות הבריאותיות־נפשיות שלו. בקיצור, הזנחה של החלק הנפשי.  

שחקן פרמיירליג על הדשא. בישראל, ברוב הקבוצות, המצב עוד יותר גרוע. ספורטאים וספורטאים לשעבר מעידים ש"אין עם מי לדבר". רבים מוצאים את הפסיכולוג האישי שלהם ועושים זאת בדיסקרטיות צילום: איי אף פי

להודות בחולשה זה רע

"האם שחקנים נהנים מהחיים בטופ של הכדורגל? הרבה אנשים יסתכלו על השאלה הזאת ויחשבו על הכסף, ההערצה, הפרסום ויגידו שזה כמעט בלתי אפשרי לא ליהנות מהחיים", כותב ג'יימי קארגר, בלם ליברפול לשעבר, בטורו ב"דיילי מייל". "אבל האמת היא שהלחץ מבפנים ומבחוץ הוא כל כך גדול — שהחיים הופכים לעתים לכמעט בלתי נסבלים. אתה לוקח את זה הביתה. ואחרי כל הפסד — אתה יכול להיות בלתי נסבל ושנוא על סביבתך. והלחץ הופך ליותר ויותר גרוע בגלל המדיה החברתית. שחקנים נכנסים לטוויטר, אינסטגרם ופייסבוק ורואים כל מיני הערות. במקביל, המשחק מנותח בצורה שלא שמעו עליה ב־20 השנים האחרונות. הפסיכולוג שלי אמר לי: 'האדם הנורמלי ברחוב חושב שבגלל שאתה מפורסם, אתה איש יוצא מן הכלל. אבל אתה לא. אתה איש רגיל עם כישרון יוצא מן הכלל בעבודה יוצאת מהכלל. וכולנו אותו דבר, עם אותם הספקות והחרדות. החיים לא קלים. וזה מתעצם באווירה של הכדורגל".

כריס סאטון, לשעבר חלוץ בנוריץ', בלקבורן וצ'לסי, גם כן התייחס לעניין הכסף בראיון ל־BBC. "הדבר היחיד שהפתיע אותי במקרה של ארון לנון זה שאין עוד מקרים כאלו. אולי יש ואף אחד לא מדבר עליהם. לי, אחרי הקריירה, קל לדבר על זה עכשיו, אבל עבור שחקנים, להודות בחולשה — ועוד מנטלית — זה משהו מאוד לא נעים עבורם לעשות ולכן לא יעשו את זה לרוב. וזה לא משנה כמה כסף אתה מרוויח או אם יש לך מרצדס חדשה וחוזה של 100 אלף ליש"ט בשבוע. ישנה התפיסה הזו שכדורגלנים מרוויחים כל כך הרבה כסף, שהם צריכים לדאוג לעצמם — אבל גם זה יכול להיתפס כמשהו מאוד בעייתי בעיני המועדון שלך". לפי איגוד השחקנים, מספר השחקנים שפונים לקבל עזרה נפשית גדל מדי שנה, אך המודעות לבעיה במועדונים לא גבוהה. "הדיאלוג בכדורגל צריך להיות ברמת הבנה אחרת לחלוטין", כותב ב"גרדיאן" קלארק קארלייל, כדורגלן לשעבר שסבל מדיכאונות וניסה להתאבד. "בוא לא נדבר על כך שלמישהו יש בעיה נפשית והוא צריך לטפל בה. מה שאנחנו צריכים לדבר עליו זה האם יש מספיק תמיכה מסביבו. האם יש דרך למועדון לעלות על הבעיות. האם התעשייה מבינה את הבעיה שעומדת בפני כדורגלנים. בחברה העניינים משתנים לטובה ויותר אנשים מבינים שמחלת נפש היא מחלה שצריך לטפל בה כמו פגיעה גופנית. אבל בכדורגל מתייחסים לכך פחות, וכפועל יוצא מכך, אין חקיקה, אין תמיכה וסיוע פסיכולוגי ונפשי לשחקנים. מועדון ישלם על שיקום מניתוח על רצועה צולבת אבל לא יידע על בעיה נפשית, הרבה יותר הרסנית". קארלייל מוסיף: "הכדורגל מאוד מרוכז בשיקום וניהול משברים ברגע ששחקן נמצא במצב התאבדותי. אבל הוא לא דואג לבריאות הנפש של השחקנים. הם אולי עושים מתיחות, לוקחים את תוספית המזון שלהם ועוברים שלושה אימונים בשבוע כדי שיהיו מוכנים מבחינה רפואית לתת הופעה — אבל אין את אותה הגישה לבריאות הנפשית שלהם".

אלבארו מוראטה עם איסקו. "אנשים חושבים שאנחנו מכונות", אמר אלבארו מוראטה, חלוץ ריאל מדריד, בראיון ל"גרדיאן" השנה. "אבל הם לא מבינים שיש סיבה, בדרך כלל אישית, לכל רצף משחקים רעים. יש לנו רגשות" צילום: איי אף פי

ובישראל? הזנחה

באנגליה איגוד הכדורגלנים הקים מחלקת רווחה לשחקנים לפני חמש שנים. במחלקה הזו שחקנים לשעבר מסייעים במה שאפשר לשחקנים שצריכים סיוע כיועצים. אך בריאות הנפש של השחקנים לתלויה בעיקר במועדונים. "פעמים רבות מתקנים את הגוף על חשבון הנפש", אמר נייג'ל קלאף, מאמן בורטון אלביון ל"דיילי טלגרף". "דואגים שהגוף של השחקן יהיה מוכן למשחק בימי שבת ושלישי, אבל לא נעשים מספיק מאמצים לראות אם הוא יכול לעמוד בזה רגשית, נפשית".

בישראל, ברוב הקבוצות, המצב עוד יותר גרוע. ספורטאים וספורטאים לשעבר מעידים ש"אין עם מי לדבר". רבים מוצאים את הפסיכולוג האישי שלהם ועושים זאת בדיסקרטיות כי הסטגימה שמלווה לכך, גם ב־2017, יכולה להיות הרסנית לתדמית של שחקן. בגלל התחלופה הגבוהה של מאמנים קשה מאוד ליצור יחסים אינטימיים עם הבוס כדי לפנות אליו עם בעיה גדולה יותר מה־4-4-2 או ה־3-5-2 שאתה לא מבין ולעתים שחקנים שדורשים התייחסות מנטלית עשויים להיחשב ל"בעייתיים" או "טראבל מייקרים". גם תרבות המאצ'ואית השכיחה בחדרי ההלבשה של קבוצות הספורט בישראל ("נלחמנו כמו גברים") ולצדה חוסר מודעות של אנשי המקצוע והניהול למצבם הנפשי של השחקנים ("אנחנו משלמים להם, שיהיו מוכנים") גורמים לכך שהספורט הישראלי חושף את הספורטאים לבעיות נפשיות רבות. ראינו לא מעט שחקנים לשעבר שקרסו כלכלית ונפשית אחרי פרישתם וגם לא מעט שחקנים צעירים שלא הצליחו לממש את הפוטנציאל שלהם בגלל מגוון בעיות שלא היו מקצועיות בהכרח. יש לך סיבה — והיא לרוב לא סיבה אישית לחלוטין.