הטקטיקה המנצחת בכדורגל: משפחתיות
בעידן בו המועדונים הגדולים אוגרים כישרונות בסגל כי הפערים הכלכליים בין הגדולים לבינוניים מתרחבים ומאפשרים זאת, האתגר של בניית קבוצה הופך לקשה יותר עבור כולם. אבל אמת אחת נשארת ברורה: חייבים חיבור טוב בחדר ההלבשה בשביל הצלחה
ד"ר פיליפ "פליפ" סטאנדר עקב אחרי להקת אריות באזור המדברי של נמיביה במשך יותר מ-35 שנים. הוא הבחין שבעונות היבשות, כשיש פחות טרף בסביבה, הלביאות שצדות עושות זאת בטקטיקה הרבה יותר ברורה ויעילה ועובדות בצורה יותר קבוצתית.
- מי צריך עמדה בכלל?
- "חייבים תוכנית לשיקום והקמת מועדוני ספורט"
- גולדן סטייט היא הקבוצה הגדולה בתולדות ה-NBA? כנראה שכן
פאן למדה את התנועות של הלביאות בעת טרף וזיהתה הרבה קווים מקבילים לשחקני הגנה וקבוצות כדורגל שמבצעות לחץ. צילום: איי פי
הלהקה עובדת ביחד כאשר כל לביאה מאמצת תפקיד אחד. חלק הן "wingers" - מגיעות לטרף מהצד, וחלקן הן "centers" (מרכזיות) ומגיעות למרכז הטרף או מחכות לו כשהן ישירות מולו או מאחוריו. "שחקניות הכנף" מתחילות את ההתקפות וסוגרות לטרף זוויות ריצה בעוד שהמרכזיות, תופסות אותו כשהוא מנסה לברוח (כשהן בדרך כלל מסתתרות לפני שהן מפתיעות אותו).
סטאנדר הבחין גם שכאשר רוב הלהקה צדה יחדיו (בדרך כלל חמש עד שבע לביאות) הן תופסות פי שניים יותר ארוחות ערב מהחלק היחסי של השלל כאשר רק שתיים או שלוש מנסות לצוד בעצמן.
סטאנדר, כאמור, עקב אחרי להקת אוקונדקה מנמיביה וזיהה שלוש "סנטריות", לביאת כנף שמאלית, לביאת כנף ימנית ושתי לביאות שיכולות להצטרף משתי הכנפיים. כשהלביאה השמאלית לא הצטרפה לציד, אחת מהשתיים שיכולות למלא את התפקיד משני הצדדים, מילאה את מקומה. המטרה של הלביאות היתה לכתר את הטרף מבלי ליצור מגע וכשאין לו לאן לברוח - לתקוף.
אם כל זה נשמע לכם כמו טקטיקה של כדורגל, אתם לא טועים.
סלינה פאן מואניברסיטת ברקלי בקליפורניה קראה את המחקר של סטאנדר ושאבה ממנו השראה לפיתוח מודל מתמטי ל"סגירות הגנתיות בכדורגל". במחקרה, Pursuit Evasion and Defense היא מייצרת מודלים לסגירה הגנתית נכונה. המודל מתבסס על סגירת זוויות של השחקן ולא בהכרח של השחקן עצמו. כן, כמו הלביאות.
פאן למדה את התנועות של הלביאות בעת טרף וזיהתה הרבה קווים מקבילים לשחקני הגנה וקבוצות כדורגל שמבצעות לחץ.
סגירת זויות מונעת משחקן התקפה לכדרר לכיוון השער או למסור את המסירה המסוכנת לשער. מסקנת המחקר היא שלא צריך לרדוף אחרי השחקן, צריך לרוץ לחלל המסוכן אליו הוא יכול להגיע או למסור. בלם טוב סוגר את החלל המסוכן ולא בהכרח את השחקן.
על שני המחקרים כתב המתמיקאי דיוויד סומפטר, שבין השאר גם זיהה תבניות בכדורגל שדומות לתבניות תנועה של להקות ציפורים, נמלים ויונקים וכתב על זה בספרו Soccermatics: Mathematical Adventures in the Beautiful Game.
בשורה של ניתוחי מספרים הוא מוכיח ששיתוף פעולה הוא כלי חשוב לקבוצת כדורגל יותר מאשר כישרון אינדיבדואלי כזה או אחר. הוא גם מותח קו בין מחקרים גנטיים שמוכיחים את הצורך של האינדיבדואל לשתף פעולה, שמתבטא בקבוצת כדורגל.
לחץ. כמו אריות צילום: גטי אימג'ס
עבודת צוות זה גנטי
"לא רק לביאות משתפות פעולה" כותב סומפטר. "למזלנו, גם אנחנו עושים הרבה דברים נחמדים אחד עבור השני כל הזמן. אנחנו עוזרים אחד לשני בטיפול בילדים, מעורבים בחיי קהילה, ויש לנו אפילו כבאים, שוטרים וחיילים שמסכנים את החיים שלהם עבורנו. יש בעיות מדי פעם אבל בסך הכל אנשים הם נדיבים, מסייעים ולעיתים רבות עושים דברים לא אנוכיים".
לפי וויליאם המילטון, אחד מהביולוגים החשובים של המאה ה-20, אנחנו בעלי נטייה לשיתוף פעולה ולעבודה משותפת בגלל "שיוך גנטי" (genetic relatedness). לפי חוק המילטון, אם אתה עוזר לזן שלך - אתה מסייע לגנים שלך עצמך. לעיתים הנטייה חזקה עד כדי הקרבת עצמך עבור עתיד הגנים שלך - וככל שהגנים יותר קרובים, ככה הפרט מוכן להקריב את עצמו יותר. לפי המילטון, השיוך המשפחתי מחזק את המוכנות של הפרט להקריב את עצמו. ויש לזה הסבר אבולוציוני-ביולוגי-היסטורי:
אבות אבותינו חיו בקבוצות קטנות של קרובי משפחה ונלחמו או התחרו עם קבוצות דומות על אוכל, מקום מחיה ומים. שיתוף הפעולה בתוך הקבוצות הללו היה קריטי לקיומן ושיתוף הפעולה הזה חייב הקרבה מדי פעם. למשל, להידרס על ידי ממותה תוך כדי הצלת האחיינית שלך - איפשר את המשך קיום הגנטיקה המשפחתית. "המשפחה השתנתה לחלוטין מאז והיום החיים שלנו שונים לחלוטין אבל שיתוף הפעולה וההקרבה עדיין מקודדים בגנטיקה שלנו. זה, לעיתים, גורם לנו להקריב המון מעצמנו למען המשפחה שלנו ולעיתים קרובות גם למען משהו שמדמה משפחה - נגיד קבוצת כדורגל", לפי סומפטר.
קונספט "המשפחה" הוא חזק מאוד בקבוצות ספורט. ספורטאים רבים מדברים על כך שתחושת משפחה בחדר ההלבשה היא קריטית להצלחה של קבוצת ספורט. סיכם זאת היטב שמעון אמסלם, לשעבר שחקן בהפועל תל אביב בכדורסל: "חדר הלבשה זה הסוד. היינו חברים. היינו משפחה. מסיימים אימון, הולכים לאכול ביחד. מי שלא הגיע לאימון, היינו לוקחים פיצה אליו הביתה. הבאנו את הרוח הזאת מחדר ההלבשה למגרש". איזייה תומאס אומר משהו דומה: "הסוד לגבי כדורסל הוא שזה בכלל לא קשור לכדורסל".
מאמנים גדולים ואפילו מועדונים מטפחים את תחושת המשפחה במגוון צורות. וינס לומברדי, אחד מגדולי מאמני הפוטבול בכל הזמנים היה מאפשר לילדיהם של שחקניו בגרין ביי פאקרס לרוץ ולחבק את אבותיהם אחרי האימונים - כחלק ממאמציו לבנות אווירה משפחתית במועדון ולחבר את המאמץ של השחקנים לעתיד ילדיהם. "קשה היה לדעת מי אוהב את הרגע הזה יותר, הילדים, השחקנים, הנשים או לומבארדי בעצמו" כתב ג'ון אייזנברג בספר על לומברדי, That First Season: How Vince Lombardi Took the Worst Team in the NFL and Set It on the Path to Glory. "באותו רגע, הוא היה משנה את כל הגישה הסרקסטית קשוחה שלו והיה קורא בשמות הילדים שרצים למגרש בצורה רגשנית".
באתלטיק בילבאו התחושה המשפחתית היא ממש הכרחית להישרדות המועדון. בילבאו היא אתגר ייחודי בבניית קבוצות מאחר שבשורותיה משחקים רק שחקנים באסקים, שרובם מחבל הבאסקים. מדובר על אוכלוסייה של כשלושה מיליון איש ברחבי העולם. למרות ההגבלה, הקבוצה היא אחת מהקבוצות הטובות בספרד מדי שנה.
פרופ' איגנסיו פלסיוס־הוארטה מבית הספר לכלכלה בלונדון, משמש גם ראש מערך זיהוי הכישרונות של בילבאו. הוא מדבר על החשיבות של המשפחתיות בסיטואציה שיש באתלטיק בילבאו: "במונחים כלכליים נראה שהגבלת היצע השחקנים היא דרך לא יעילה לנהל קבוצה, מצד אחד זה לא יעיל, אבל מצד שני זה דווקא מאוד יעיל. ברמה הכלכלית אתלטיק בילבאו מראה שאפשר להתחרות ברמה הגבוהה ביותר רק עם שחקנים מקומיים" אומר הוארטה. "אני מעריך שהמצב הייחודי גורם לשחקנים שלנו להתאמץ יותר על המגרש. הם יותר גאים לשחק עבור קבוצה שמשחקת רק עם אנשים כמוהם. אנחנו גם משקיעים יותר באקדמיה שלנו מאשר קבוצות אחרות - זה הרי המשאב היחיד שלנו.... הרעיון הוא להפנים את המשמעות הערכית של הקבוצה עבורך ועבור הקהילה שלך. זה שקול לכך שמנכ"ל יפנים את הערך של החברה שלו. אם אתה מרגיש שזו החברה שלך, תתנהג אחרת לעומת מצב שבו תהיה בתודעה של שכיר. אצלנו המועדון נותן לשחקנים גם את הזהות שלהם, הם נותנים את הזהות למועדון והתהליך הופך את החברה המשפחתית הזאת למצליחה ויעילה מאוד בשוק קשוח מאוד".
בעידן בו המועדונים הגדולים אוגרים כישרונות בסגל כי הפערים הכלכליים בין הגדולים לבינונים מתרחבים ומאפשרים זאת, האתגר שנקרא "בניית קבוצה" הופך לקשה יותר עבור כולם. הקבוצות הגדולות מחפשות איזון בין כישרון לעבודה קשה וצריכות לחבר בין אינדיבדואלים מוכשרים ולאפשר לכל אחד להביע את עצמו מספיק וגם להקריב מעצמו כדי שהאיזון בתוך הסגל לא יתמוסס. הקבוצות הקטנות צריכות, לעיתים קרובות, להסתפק בשחקן כישרוני ללא כישורים חברתיים או לבנות קבוצה משפחתית בלי יותר מדי כישרונות אינדבדואלים. ואולם, אמת אחת אמורה להיות ברורה לכל מי שבונה קבוצה - גדולה או קטנה: אם מדובר באריות או בכדורגלנים, עבודת צוות היא הכלי הכי יעיל להשגת הצלחה.
