"חייבים תוכנית לשיקום והקמת מועדוני ספורט"

יותר מ־96 מיליון שקל ציבוריים מוקצים, במסגרת פרויקט "פרחי ספורט", להגדלת מספר הספורטאים הפעילים בישראל (פחות מ־110 אלף — הכי מעט בעולם המערבי). תוכנית "פרחי ספורט" נועדה לסבסד חוגי ספורט, דרך המועצות והעיריות, בעיקר לילדים 10–12 (אף ש"גיל הפרישה" מספורט עממי הוא בין 15 ל-18). הפרויקט הוא חלק ממספר פרויקטים ארוכי טווח שמשרד הספורט של מירי רגב לקח על עצמו (חלק מהפרויקטים התחילו תחת לימור לבנת). התקציב לשנת 2017 — 598 מיליון שקל — מושקע בתוכנית מתקנים לאומית (השקעה של 3 מיליארד שקל עד 2027), בהגדלת התמיכה בספורטאים אולימפים ופראלימפיים, ב"חיזוק ספורט הנשים" וכאמור ב"פרחי ספורט".

ילדים משחקים כדורגל. מבט על מדינות ספורט מפותחות מגלה שבכולן יש תרבות ספורט חזקה שמטופחת במועדוני ספורט, שקיימים בכל שכונה, עיירה, כפר, קהילה. צילום: תהל בלומנפלד

ואולם, כשבוחנים את ההשקעה בתוכנית כגון "פרחי ספורט", קצת קשה להבין אם מדובר בתוכנית שבאמת יכולה לסייע לטיפוח הספורט ותרבות הספורט במדינה המערבית שמשקיעה הכי מעט בספורט. זאת בעיקר מאחר שהכסף מחולק למי שממלא טפסים טוב יותר ופחות בגלל איזושהי מדיניות סדורה לטיפוח ספורט בערים. למשל, לא ברור בדיוק מדוע במסגרת פרויקט "פרחי ספורט (2015)" המועצה האזורית מטה בנימין (57 אלף תושבים) קיבלה 295 אלף שקל לטובת הפרויקט, בעוד מודיעין־מכבים־רעות (90 אלף תושבים) קיבלה רק 221 אלף שקל; אשדוד (220 אלף תושבים) קיבלה 269.5 אלף שקל בעוד בית שמש (103 אלף תושבים) קיבלה 375 אלף שקל; והמועצה האזורית מטה יהודה (51 אלף תושבים) קיבלה 236.5 אלף שקל, שהם רק 68 אלף שקל פחות מאשר נתניה שמספר תושביה גדול פי ארבעה. מהמספרים בלבד עולה שההיגיון לחלוקת הכספים הזו הוא מאוד, איך נאמר, "פנימי", ומגיע פחות מתוך ראייה נרחבת של מה הספורט בישראל צריך. מבט על מתקני הספורט המפוזרים במדינה מלמד גם כן על היגיון "פנימי" בכל הקשור להקמתם — לאורך השנים.

אז מה צריך לעשות?

אז מה הספורט בישראל צריך שמשרד הספורט יעשה? 1. לשנות כיוון. תוכנית אסטרטגית ברורה לגבי מתקני ספורט ותוכני ספורט, ולא הרבה תוכניות קטנות בשפה לא אחידה; 2. השקעה נרחבת בתשתיות, בעיקר תשתיות אנושיות; 3. להקים יותר מועדוני ספורט ולשדרג את הקיימים. בישראל פשוט אין

מספיק מועדוני ספורט ביחס לעולם המערבי; 4. מימון בניית מועדוני ספורט; 5. הדרכה של הרשויות המקומיות בבניית מועדוני ספורט כאלו.

.

מבט על מדינות ספורט מפותחות מגלה שבכולן יש תרבות ספורט חזקה שמטופחת במועדוני ספורט, שקיימים בכל שכונה, עיירה, כפר, קהילה.

עכשיו, יש לציין שבשנים האחרונות היתה השקעה גדולה יחסית באקדמיות ופנימיות בספורט, לעתים על חשבון השקעה נרחבת בהקמת מועדוני ספורט ברחבי ישראל. השקעה גדולה במספר מצומצם של צעירים מצוינים בתחומם אינה מוכיחה את עצמה ככלי יעיל ליצירת מנצחים ברמה העולמית. מהפנימייה בווינגייט יצאו רק שניים מתוך 48 ספורטאי המשלחת לריו. ד"ר איציק בן מלך, שהקים את היחידה לספורט הישגי וכבר שנים חוקר את הספורט הישראלי ביחס לעולמי, אומר שפנימיות הן "לחדד את החוד ולא לשים לב שאין יותר עיפרון". "ללא טיפול במאמנים ובמועדונים אין סיכוי לשיפור משמעותי בספורט הישראלי. חייבים פרויקט לשיקום מועדונים ולטיפוח מאמנים". לפי בן מלך, פרויקטים כמו "פרחי ספורט" הם נחמדים, אבל אין שום סיכוי שייצאו מהם ספורטאים תחרותיים. כמו כן, גם ברמה העממית אין בפרויקט הזה קידום משמעותי של תרבות הספורט.

57 שקל לתושב

בן מלך ערך שיחות וראיונות עם מנהלי ספורט בערים קופנהגן, וינה, זלצבורג, ברלין, קלן, אמסטרדם, אתונה, ניקוסיה וכן שמונה ערים קטנות (10,000 עד 200 אלף תושבים) כדי לראות איך אפשר לצמצם את הפערים מהמדינות המערביות. הוא הגיע לכמה מסקנות. הראשונה, אין ספק בכלל, שהתקציבים המקומיים להשקעה וטיפול באגודות ספורט במדינות אירופה גדולים באופן משמעותי מאלו בישראל, ושום תוכנית "פרחי ספורט" לא תשנה את העובדה הזו. ההפך, תוכניות לא קוהרנטיות כאלו פוגעות במימון תוכניות שצריך.

למשל, בתל אביב תקציב הספורט עומד על 26 מיליון שקל לכ־450 אלף תושבים. התקציב לספורט תחרותי עומד על 7.5 מיליון שקל ו"דמי חבר" להצטרפות למועדון ספורט (חוגי ספורט) עומדים על כ-250–300 שקל בחודש בממוצע. ועדיין, תנאי העסקת המאמנים במחלקות נוער ובענפים קלאסיים לא פחות ממבישים. בציריך, שוויץ — 400 אלף תושבים — תקציב הספורט עומד על 124 מיליון שקל, התקציב לספורט תחרותי על 41 מיליון שקל ודמי החבר שמשלמים התושבים נעים בין 40 ל־90 שקל בחודש. כלומר, גם משקיעים בהם יותר וגם הם משלמים פחות על הספורט. בווינה, אוסטריה — 1.8 מיליון תושבים — תקציב הספורט עומד על 650 מיליון שקל, הספורט התחרותי מקבל 175 מיליון שקל ודמי החבר עומדים על בין 5 שקלים ל־40 שקל בחודש.

הפתרון, לפי בן מלך, הוא להקים מועדוני ספורט ברחבי ישראל, ואלו העקרונות, הכללים, הדרכים והאמצעים לתמיכה במועדוני הספורט הללו, לפי מה שלמד באירופה:

1. מרבית המועדונים הנם רב־ענפיים עם שינויים ספציפיים לפי אזור גיאוגרפי (למשל, באזורי חוף עוסקים יותר בענפי ספורט ימיים).

2. התמיכה למועדון היא בעיקר על ידי הרשות המקומית.

3. מרבית המועדונים נהנים מחסויות של חברות מסחריות.

4. תמיכת המדינה (משרד ממשלתי) מתבטאת במשרות למדריכים של ילדים בגיל הצעיר (עד גיל 14) ותמיכה בשיתוף פעולה עם בתי הספר לאיתור ספורטאים. במקרים מסוימים מוקמות "פנימיות יום" — שהייה של הספורטאים במרכז/בית ספר עם אפשרויות לשיעורי בית, פעילות חברתית, כלכלה, פעילות ספורטיבית במגוון ענפי ספורט ואימון ספציפי.

5. תמיכת הרשות המקומית מתבטאת בהקמת מתקני הספורט; הקמת מועדון כולל משרדים, מועדון חברתי, קפטריה, חדרי ספח וכו'; תחזוקה שוטפת של המתקנים; פרסום ושיווק המועדון כמרכז חברתי, תרבותי, קהילתי וספורטיבי. מעבר לכך התמיכה הכספית מינורית.

6. במקרים מסוימים (כמו ביוון ואיטליה) הרשות המקומית מקצה שטח (100%) ומוסיפה 30% נוספים עם היתר לבניית מרכז מסחרי שמאפשר מימון ההקמה והתחזוקה של המועדון.

7. דמי החבר, בכל הערים שנבדקו, נעים בין 50 ל־200 יורו לשנה.

8. הקריטריונים וההתניות לתמיכה בהקמת המתקנים והמועדון הם: בקשת הקהילה (שכונה/אזור/עיר); הצגת תכנית ופוטנציאל; שילוב ענפי ספורט תחרותיים מוכרים וספורט לכל; התחייבות לניהול תקין, מבנה ארגוני ומקצועי; התחייבות לשמירה על בריאות הציבור התחייבות לשקיפות; גודל ותוכן המועדון נקבעים על פי פוטנציאל ריאלי למספר ענפים, מספר ספורטאים וחברים (כולל ספורטאים תחרותיים) ורמה הישגית; החלטה על תמיכה בהקמת המועדון כפופה לאישור ההנהלה ברשות המקומית ולהמלצות מוסדות הספורט; המועדון קולט כל תושב המבקש להשתלב בפעילות ספורט במועדון.

במועדוני הספורט הללו יהיו מאמנים שיקבלו שכר קבוע, מתקנים שיתוחזקו ויעניקו מעטפת חינוכית ותרבותית לילדים, סיוע כלכלי והדרכה לאורח חיים נכון. אחרי הקמת מועדונים כאלו ברחבי ישראל, יהיה ניתן גם לדבר על הקמת מרכזי מצוינות בספורט. אבל כרגע הספורט הישראלי תקוע לאור העובדה שאין מספיק גישה לספורט (למתקנים ולמאמנים) וכל פתרון מוצע אינו אסטרטגי־לאומי.

"יש כסף בספורט הישראלי", אומר בן מלך, "רק אין חזון ברור ותוכניות ברורות. יש הרבה תוכניות שנכתבו על ידי אנשים שלא בהכרח מבינים ספורט, בגלל שאין להם רקע בספורט. לא ניתן לשפר את רמת ההישגים בספורט הישראלי בעזרת פעולות צנטרליסטיות קצרות טווח. חייבים תוכנית ארוכת טווח לשיקום אגודות ומאמנים. הספורט בכל הערים שהוזכרו הוא אמצעי למניעת סמים ואלימות. לערכים, לחברה, לחינוך, לבריאות ולסגירת פערים".