רוג'ר פדרר - שליט הטניס העולמי, לוחם הזמן, פנומן על-אנושי
טניסאי טוב רואה את העתיד לפני יריביו אבל גם את הטובים ביותר הזמן שוחק. אבל לא את רוג'ר פדרר, הוא מעל לכל הדברים הגשמיים הללו
פרופסור גרשון טננבאום מאוניברסיטת פלורידה סטייט הוא אחד מהחוקרים החשובים בתחום פסיכולוגיית הספורט. הוא למד ועבד בשיקגו, אוסטרליה וגם וינגייט וכיום הוא מרצה מבוקש בגופי ספורט עולמיים כמומחה בתחום קבלת החלטות של ספורטאים. ביום-יום הוא עורך מחקרים שעוסקים בקשר הקוגנטיבי, האמוציונלי והמוטורי אצל הספורטאים המובילים בעולם.
קראו עוד בכלכליסט:
- בפעם השמינית: רוג'ר פדרר זכה בווימבלדון
- הסודות הגלויים של רוג'ר פדרר
- גם ללא תואר על המגרש, פדרר הוא שחקן הטניס הרווחי ביותר ב-2016
רוג'ר פדרר עם גביע ווימבלדון. הכי וותיק בכל הזמנים צילום: רויטרס איך בכלל בודקים קשר בין קוגנטיבי, אמוציונלי, ומוטורי?
"נגיד בטניס, אנחנו משתמשים במסכי ענק. אנחנו מעמידים את הספורטאי מול המסך הגדול ומשתמשים במכשיר שעוקב אחר העיניים שלו", אומר טננבאום. "ואז אנחנו בודקים את קבלת ההחלטות שלו מצפייה בדמות של שחקן מולו שמתכונן לחבטת פתיחה (סרב). רגע לפני שדמות הטניסאי חובטת, אנחנו חוסמים את הראייה של הטניסאי שלנו למאה מילי-שניות. לפתע הוא לא רואה כלום ואז אנחנו שואלים אותו לאיזה כיוון הסרב הולך. אחר כך חוזרים על ההליך הזה לזמנים ארוכים יותר. הטניסאים הטובים תמיד יודעים לאן הכדור הולך - לפני שהרקטה פוגשת בכדור. ברגע שהכדור נזרק באוויר הם יודעים לאן ללכת - אם הם היו תלויים רק בזמן התגובה שלהם, הם לא היו מגיעים לכדור אף פעם. הכדור כל כך מהיר. 150-200 קמ"ש. זה לא מסתדר מתמטית להגיע לכדור רק אחרי שהוא נחבט. אז איך זה שהטובים תמיד מגיעים לכדור? הם לא מסתמכים על זמן התגובה. הם קוראים את שפת הגוף של היריב, את הזווית של הרגליים, את תנועת הגוף. זה אותו דבר עם שוערים בכדורגל ובעיטות. הם מגיעים לכדור כי הם נעים לכדור לפני הפגיעה בו".
כלומר, בהרבה מובנים הטניסאים הטובים ביותר חיים בעתיד. הם מזהים לאן הכדור עף לפי סימנים שאין לנו, בני האנוש הרגילים, יכולת קוגנטיבית-מנטלית להבין. הטניסאים הטובים ביותר, אלו שמנצחים על בסיס קבוע את הטניסאים הטובים ביותר בעולם - הם אלו שרואים את העתיד טיפה לפני כולם. מבינים לאן הכדור הולך טיפה יותר טוב מאלו שחיים איתם בעתיד.
הכל משפיע
לפי טננבאום, המחקר בתנאי מעבדה לא באמת יכול לשחזר את מה שהטניסאי עובר במגרש. המעבדה לא יכולה לשחזר את הלחץ מהקהל, למשל, או את התחושה שאתה משחק עבור המחייה שלך, עבור הכסף שלך והמשפחה שלך. "בתנאי מעבדה הכל רגוע וממוזג ונחמד", אומר טננבאום. "אנחנו מנסים להכניס לחץ לעניין אבל אי אפשר לעשות את זה כמו מה שקורה במשחק. האנשים שצופים בך במגרש מלחיצים, בטח הידיעה שמיליונים צופים בך. זה לחץ לא נורמלי שבני אדם רגילים לא יכולים לעמוד בו. ואז יש כל כך הרבה אמוציות שמשפיעות על היכולת הקוגנטיביות שלך. חרדה, ריגוש, תסכול - הכל משפיע וזה גם משפיע לך על זמן התגובה והיכולות".
האלמנט התחרותי גם כן משהו שאי אפשר לבדוק במעבדה. "יש לתחרות ריח אחר שאי אפשר לחקות" אומר טננבאום. "קשה למצוא משהו דומה במעבדה. זה אנדרנלין וטוסטסורון וההורמונים האלה גורמים לך להרגיש אחרת לחלוטין. קשה למדוד את הדברים האלה".
ההורמונים הללו שמציפים את המוח שלך מקשים עוד יותר על המשימה של קריאת היריב. כדי להצליח בענף ספורט, בטח בענף כמו טניס בו אתה לבד ואין לך חברים לקבוצה - אתה צריך להתגבר על כל ההורמונים הללו שמציפים אותך, אתה צריך להתגבר על לחץ אדיר, לעיתים גם על כאבים אדירים שנובעים מפציעות - ורק אז אתה צריך להתגבר על היריב שלך. ואתה עושה את זה רק אם אתה רואה את העתיד טוב יותר ממנו.
משבר גיל 30
בגילאים 30+ שחקני טניס רבים חווים ירידה משמעותית ביכולות שלהם בגלל שמשהו קורה לגוף. רמות הטוסטסורון דועכות, האנדרנלין כבר לא כמו של היריבים. ההורמונים שגרמו לך להרגיש אחרת במשחק כבר לא חזקים כמו פעם. גם הראייה לא אותה ראייה וזמן התגובה בכלל לא אותו דבר כמו בגיל 25. הגמישות דועכת והשחיקה מראה אותותיה על העצמות והשרירים. הגוף הוא מכונה אחרי הכל. והרעב...פשוט אין את אותו רעב. בגלל זה ספורטאים רבים פורשים אחרי כמה שנים כאלו של דעיכה. בגיל 32-33. מעטים סוחבים מעבר ל-35. הם כבר לא יכולים לעמוד בתחרות. בטח לא מול גברים צעירים יותר.
בטניס - ספורט יחידני "בו המטרה היא לפרק את היריב שלך מנטלית או פיזית" לפי ג'ון מקנרו - אחד מגדולי הטנסיאים בכל הזמנים - הגיל משחק תפקיד ענק. אנחנו רואים ספורטאים רבים מגיעים לגיל 29-30 ופשוט פוגעים בחומה בלתי נראית.
וגם בטורניר ווימבלדון הנוכחי, השחקנים הטובים בעולם - נובאק ג'וקוביץ' (30), רפאל נדאל (31), אנדי מארי (30) התפרקו מול יריבים שהם לא היו אמורים ליפול מולם. הם פרשו או פשוט לא עמדו בתחרות. הם התפרקו מנטלית ופיזית מול היריב.
פדרר העז
רוג'ר פדרר חוגג 36 אוטוטו באוגוסט.
בגיל הזה כבר אמורים להרגיש שהגמישות אינה אותה גמישות, הרעב אינו אותו רעב, הראייה גם לא משהו. גבר בן 36 לא אמור להיראות כל כך הרבה יותר קליל וגמיש מהיריבים שלו - בני ה-25-28-30 כפי שפדרר נראה בטורניר ווימבלדון השנה.
אבל עבור GOATS כמו פדרר Greatest of all times, הזמן הוא רק עוד יריב. יריב קשה שאי אפשר לנצח מחוץ למגרש אבל עם טכניקה עילאית, ניסיון, טיפולים ומקצועיות, אפשר לקחת אותו למגרש ולנצח אותו משל היה בן אנוש.
בגיל 35 ו-342 ימים רוג'ר פדרר הוא הזוכה הוותיק ביותר בווימבלדון. הוא לא איבד מערכה במהלך הטורניר. הוא הראשון והיחיד שזכה ב-8 תארי ווימבלדון. הוא בעלים של 19 זכיות בגרנד סלאמים - שיא כל הזמן. הוא פנומן של הטניס. של הספורט. של הזמן. של האנושות.
