ההחמצה הגדולה של הרפורמה בתקצוב הספורט

הרפורמה שאושרה בחודש שעבר במשרד הספורט מבשרת, למראית עין, על שינוי היסטורי בחלוקת המשאבים לספורט בישראל. הטוטו יאבד את שיירי השליטה שנותרה לו בהקצאת הכסף, קבלת ההחלטות תולאם, והשרה מירי רגב תגדיל פי שישה את תקציבה ‑ שלראשונה משנות התשעים לא יהיה תלוי בכספי ההימורים. האם זה יהיה קרש הקפיצה לשיפור הישגיה הבינוניים של האומה בספורט?

תוכנית ההצלה לספורט הישראלי ד"ר איציק בן מלך, ממייסדי היחידה לספורט הישגי במכון וינגייט, סבור שיש לקחת את הכסף מהעסקנים - ולתת למועדונים אוריאל דסקל לכתבה המלאה 

גם מאבקי הכוחות שקדמו לאישור הרפורמה רומזים לכאורה על חשיבותה. משרד הספורט ניסה במשך שנים להניח את ידו על רווחי המועצה להסדר ההימורים בספורט (הטוטו). בימי השרה לימור לבנת הוחלט שכספי המועצה יחולקו למוסדות השונים באמצעות מועצה לאומית לספורט, אבל כעת המשרד למעשה "מלאים" אותם לתקציבו. המועצה הלאומית הופכת לגורם מייעץ.

המתנגדים אומרים שהשינוי יגרום להדרת גופי הספורט מתהליך קבלת ההחלטות, ייצור מנגנון בירוקרטי נוסף, וחמור מכל — "יביא לאובדן עצמאות הספורט ולפוליטיזציה". מנכ"ל משרד הספורט יוסי שרעבי טוען, מנגד, שהתעקשות האוצר להפסיק את התלות ארוכת השנים של הספורט הישראלי בטוטו נובעת "מתוך תפיסת עולם חברתית שלפיה המדינה לא צריכה לגרום לאנשים להמר כדי שלספורט יהיה כסף".

הפספוס: מעבירים מכיס לכיס

מה בדיוק הולך לקרות? תקציב משרד הספורט, שעד לאחרונה נע בין 120 ל־150 מיליון שקל לשנה, יעלה ל־800 מיליון שקל. ההוצאה הציבורית לספורט לא בהכרח תגדל, שכן במקביל האוצר שם יד על רזרבות בלתי מנוצלות של הטוטו, "הכספים החונים", בסכום של 1.2 מיליארד שקל. במילים אחרות, כסף שנלקח מהטוטו ישמש כעת את משרד הספורט לביצוע מדיניותו.

המועצה הלאומית לספורט תהפוך לגורם ממליץ למשרד. אבל בניגוד לחששות שעלו בוועד האולימפי ובארגוני הספורט, היא תישאר גורם רב־השפעה, ויהיה קשה מאוד לערער על המלצותיה. מרכזי הספורט, שעד היום היו זכאים על פי חוק ל־4% מכספי הטוטו, יאבדו מכוחם ויצטרכו לעמוד בקריטריונים מוגדרים כדי לקבל תקציב.

איך יעבדו המנגנונים האלה? עדיין לא ידוע. הכסף שיוקצה יועבר באחת משתי דרכים: בתיווכם של מרכזי הספורט, או ישירות מידי המדינה. 50% מהסכום ישולמו בינואר, 40% ביולי, וה־10% הנותרים ישולמו בכפוף לעמידת הגופים בתנאים כגון הגשת דו"חות.

בעולם הספורט בישראל ‑ במרכזים, באיגודים, בוועד האולימפי ‑ סקפטיים לגבי יעילות המהלך, אבל עוקבים בסבלנות. במשרד הספורט הבטיחו שאם המתכונת החדשה תביא לכך שמאות איגודים, אגודות וספורטאים ימתינו לכסף הממשלתי עד בוש ברגעים הקריטיים של העונה, ישקלו אפילו לחזור למודל החלוקה הישן, באמצעות הטוטו.

אבל נראה שכל מה שעשו במשרדי הספורט והאוצר הוא ליצור מערכת שתעביר את הכסף מגוף עסקני אחד לאחר, בלי לטפל בבעיה העמוקה של הספורט בישראל: התשתית המקומית.

הסימפטום: יש כסף, אין הישגים

אחת הבעיות העיקריות של הספורט הישראלי היא שהישראלים לא עוסקים בו בצורה מסודרת. ברוב מדינות אירופה בין 30% ל־35% מהתושבים רשומים כספורטאים פעילים במועדונים מקומיים. בישראל ‑ רק 1.02%. השיעור הזה נמוך יותר מאשר בכל מדינה אירופית, ויש לו השפעה עצומה גם על מספר הספורטאים המצטיינים בישראל.

תחרות אתלטיקה בליגת המועדונים באצטדיון הדר יוסף צילום: אבי רוקח

מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא כמה נתונים עגומים בהקשר הזה. במסמך שנכתב לבקשת ח"כ עודד פורר, יו"ר ועדת המשנה לספורט של ועדת החינוך בכנסת, אנחנו מגלים שרוב המדינות שנבדקו זכו ביותר מדליות מישראל באולימפיאדה שהתקיימה בריו דה ז'נרו בשנת 2016. מבין המדינות החברות בארגון ה־OECD כולן זכו ביותר מדליות מאשר ישראל.

הנתונים מלמדים שההוצאה הציבורית לספורט בשנת 2016 עמדה על 1.2 מיליארד שקל, עלייה של כ־6% ביחס לשנה שלפניה. כ־66% מהכסף הזה באים מהרשויות מקומיות, כ־21% מאיגודים ואגודות וכ־13% ממשרד הספורט. אף על פי כן, כותבים מחברי המחקר, "יש קושי בהשוואת ההוצאה הציבורית (לרבות ממשלה, רשויות מקומיות, המוסד לביטוח לאומי ומלכ"רים שעיקר מימונם מהמדינה) על ספורט בין ישראל לבין מדינות נוספות, שכן הנתונים הזמינים להשוואה במדינות אירופה כוללים הוצאות על פנאי וספורט יחדיו".

ובכל זאת, מחקר השוואתי בינלאומי שהזמין משרד הספורט בשנת 2016 העלה שגם אם לא ברור מהי ההוצאה הכספית המדויקת על ספורט הישגי, אפשר לקבוע שהיא עדיין נמוכה למדי בהשוואה למדינות שמקפידות להשקיע בספורט הישגי ‑ כמו אוסטרליה, צרפת, יפן וקוריאה. החוקרים בדקו כיצד פעולות הממשלות בתחום הספורט ההישגי, לרבות התקצוב, משפיעות על הישגי המדינות בתחרויות בינלאומיות חשובות. מסקנתם: התמיכה הכספית בספורט ההישגי, במונחים מוחלטים, היא הגורם המסביר בצורה הטובה ביותר את הצלחת המדינות.

צילום: אי.אף.פי, אי.פי.אי, גטי אימג'ס

משחק נוער בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב צילום: אוהד צויגנברג

יתר על כן: במחקר נמצא שישראל נחשבת לא יעילה מבחינת התפוקה הצפויה בהתאם לתשומה הכספית בספורט הישגי. כלומר, בישראל דווקא משקיעים בספורט — אך ההשקעה לא ברורה, לא מובנית ולא יעילה. המחקר של מרכז המידע של הכנסת מחזק את התובנה הזו: הוא מראה שההוצאה הציבורית לספורט בישראל ביחס לתוצר, שעומדת על 0.39%, גבוהה יותר מאשר ב־14 מדינות באיחוד האירופי ‑ שכולן עולות על ישראל בהישגים הספורטיביים.

לפי המחקר שהזמין משרד החינוך, את היעילות הנמוכה של ההשקעה בספורט בישראל אפשר לתלות בכך שחלק גדול ממנה מוענק ישירות לאיגודים ולמועדוני ספורט, ללא מדיניות ברורה לגבי חלוקת הכספים בין יעדים ספורטיביים כלליים לבין ספורט הישגי, ובאופן שאינו מאפשר לבחון כיצד הכסף חולק. כלומר, בתקציב הספורט לא נקבע כמה משאבים יוקצו למועדונים המקומיים וכמה לספורט הישגי. מצב זה מקשה מאוד את ההשוואה בין ישראל למדינות אחרות. ובכל זאת, השורה התחתונה ברורה: ישראל משקיעה בספורט פחות מהמדינות המצטיינות בכך, ומה שהיא משקיעה אינו מנוצל היטב.

משחק נוער בין הפועל ירושלים לקבוצת הכדורסל של עמותת מנהיגות קולעת צילום: אוהד צויגנברג

 

המחלה: מזניחים את השטח

בכירים באיגודים ובהתאחדויות ממהרים לתלות את האשמה במיעוט ההצלחות במחסור בתשתיות פיזיות. יו"ר ההתאחדות לכדורגל היוצא עופר עיני (מי שהיה יו"ר ההסתדרות) ציין לאחרונה ש"רק 35 אלף ילדים רשומים אצלנו בהתאחדות לכדורגל. אחת הסיבות לכך היא שפשוט אין מספיק מגרשים". עיני דורש "יותר מעורבות ממשלתית" בבניית מגרשים, ומבקר את הטוטו ואת ראשי הערים שמסרבים להפשיר אדמות חקלאיות להקמתם. "קשה להרחיב ככה את בסיס הפירמידה".

לעומת הדרישה של עיני ודומיו שהממשלה "תבנה תשתיות", בכירים אחרים תמכו לאורך השנים ב"צנטרליזציה" של ההשקעות בספורט ובהקמת אקדמיות לעידוד מצוינות. אבל המערכת הזו לא תמיד סיפקה את הסחורה.

ייתכן שאם היו מתייעצים עם פרופ' רוני לידור ממכללת וינגייט, היו מבינים למה זקוק ספורטאי צעיר. "מהמחקרים שערכנו בקרב ספורטאים מוצלחים בארץ ובעולם עולה משהו מעניין", אומר לידור. "רבים מהספורטאים האלה גדלו עד גיל מאוחר יחסית בקהילות קטנות ותומכות, שסיפקו להם סיוע והדרכה עד גיל 14‑15. רק אחרי שהילד היה מגובש מספיק, הוא הצליח באקדמיות ובמוסדות אחרים למצוינות בספורט". האנקדוטה הקטנה הזו היא רמז עבה שאולי משרד האוצר, ואיתו רשויות הספורט, שוגים לחלוטין לגבי הדרך שבה צריך לנהל את כספי הספורט בישראל.

לפני כמה שנים ביקר בארץ אולאף שוט, מומחה גרמני לתשתיות ספורט. המסקנה שלו: ישראל סובלת ממחסור חמור ב"מועדוני ספורט", מה שנקרא כאן לפעמים "אגודות ספורט". כשאירופי אומר "מועדון ספורט", הוא מתכוון למועדון חברתי לכל דבר: מקום שילד יכול להגיע אליו ב־3 בצהריים ולעזוב אותו ב־8 בערב. מקום שבו ילד יכול לעבור אימון בכדורגל ובכדורסל, לשחק פינג פונג ולעשות שיעורי בית. מקום שכדי להירשם אליו, די לשלם בין 3 ל־5 יורו בחודש.

שרת הספורט מירי רגב צילום: אוהד צויגנברג

מספר המועדונים המוכרים בישראל נמוך, כ־1,300 בלבד, וגם הם אינם "מועדונים" כפי שמועדוני ספורט צריכים להיות. בסלובקיה, למשל - מדינה ענייה ומעוטת אוכלוסין מישראל (5.4 מיליון תושבים) - יש כ־2,500 מועדונים. במדינות עשירות ממנה מספר המועדונים לתושב גדול עוד יותר.

גם ד"ר איציק בן מלך, ממייסדי היחידה לספורט הישגי במכון וינגייט, סבור שגאולת הספורט המקומי תלויה בהעברת הדגש מהעסקנים למועדונים. בן מלך חקר לעומק את המודל האירופי, ומציע עקרונות ברורים להשקעה בפיתוחם (ראו מסגרת).

אף על פי כן, גם אם נקים מועדוני ספורט בכל שכונה, בהחלט ייתכן שהבעיה לא תיפתר עד שהספורט יהפוך לחלק מהחינוך הבסיסי של כל ילד וילדה בישראל. שכן כאשר בוחנים את תקציב הספורט בישראל של ימינו עלולים להחמיץ מכשלה חשובה: מאז שנות התשעים, מימון הספורט יצא מאחריות של משרד החינוך ועבר למשרד הספורט.

הפתרון: הכל מתחיל בחינוך

החינוך הגופני הבסיסי ברוב בתי הספר בארץ מסתכם בשני שיעורי ספורט בשבוע. זה אומר בערך 90 דקות, שתי שעות לימוד. לא נורא ביחס לממוצע האירופי, שעומד על 109 שעות, אם כי במדינות ספורט מתקדמות, לפי נתוני ה־OECD, הילדים מקבלים בין 120 ל־140 דקות ספורט בשבוע. עם זאת, חישובים שערכו אנשי מקצוע בישראל מראים שבפועל מתקיימים בישראל 55–60 שיעורים בשנה, ולא פעם המספר יורד עד ל־40.

אבל כמה מתוך זמן השיעור מוקדש לפעילות ממש? יעקב ג'ינו, לשעבר מאמן כדורסל וכיום מנהל בית הספר למאמנים ולמדריכים במכון וינגייט, טוען שבשל ענייני היעדרות, משמעת וגודל הכיתות, הילדים פעילים רק 17 דקות בממוצע בשיעור של שלושת־רבעי שעה. מאלה ‑ רק ב־3־5 דקות הם פעילים מאוד (בריצה). מכאן עולה שילד במערכת החינוך הישראלית פעיל מאוד 200–300 דקות בשנה.

בוויילס, לשם השוואה, הילדים פעילים מאוד בספורט 120 דקות בשבוע; בסלובניה 135 דקות; בספרד 140 דקות ויותר בבית הספר בלבד. יותר מ־100 דקות בשבוע לעומת 300 דקות בשנה!

איך ייתכן שמדינה שנהוג בה גיוס חובה, ומשליכה את יהבה על בריאות בוגרי התיכון שלה, יכולה להזניח כך את התלמידים במערכת הכי חשובה לתשתית האנושית שלה?

מהפכות בספורט העולמי קורות כל הזמן. נבחרות כדורגל עולות ויורדות בשל החלטות של מוסדות ממשלתיים והתאחדויות. אבל כדי לראות שינוי לטובה, צריך להשקיע את הכסף הציבורי בחוכמה. וחשוב יותר — צריך להשקיע אותו בציבור הרחב במקום באיגודים ספציפיים ובספורטאים ספציפיים. וצריך תוכנית ברורה.

האופק: מה הייתי לוקח מאי בודד

מבט לאיסלנד יכול ללמד איך כסף ציבורי יכול להיות מנוף לשינוי חברתי חיובי באמצעות הספורט. עד שנות האלפיים איסלנד סבלה מבעיות של שכרות, עישון וכושר גופני לקוי בקרב הנוער. היום הנוער האיסלנדי מצטיין באורח חיים יותר מבכל מדינה אחרת: 42% מהנערים והנערות עוסקים בספורט ארבע פעמים בשבוע.

כדי לחולל את המהפך, ממשלת איסלנד שיתפה פעולה עם הרשויות המקומיות בפיתוח אסטרטגיה רב־שנתית לבניית מתקנים ספורט ויצירת מוסדות ספורט רבים במרכזים העירוניים באי. המדינה גם סבסדה חוגים לנוער עד גיל 18, וכן קורסי אימון מתקדמים. התוצאה: מאז 1998 שיעור הנערים והנערות בגילאי 15–16 ששתו לשוכרה צנח מ־42% ל־5%; שיעור מעשני הגראס ירד מ־17% ל־7%; ושיעור המעשנים סיגריות על בסיס יומי התכווץ מ־23% ל־3% בלבד.

זהו, אם כן, הפתרון האידיאלי למצב בישראל: בשלב הראשון, 1.2 מיליארד השקלים שמושקעים בכל שנה בספורט יוקדשו לבנייה ולשיפוץ של מתקנים בבתי ספר, שישמשו כמועדוני ספורט ותרבות שכונתיים, וייחשבו לאגודות. רוב הפעילות במועדונים, ובפרט המשכורות למאמנים, למורים ולמדריכים, תהיה מסובסדת - במיוחד בפריפריה. המועדונים ישמשו את הקהילה כמוסד חינוכי נוסף בתום יום הלימודים, שיכול להשתמש במתקנים למען צרכיו החינוכיים הספורטיביים.

את המצטיינים שבין הספורטאים הפעילים הרבים אפשר יהיה לאגד במרכזי מצוינות. אלה יהיו פזורים בכמה מקומות בארץ, ויעניקו אימונים נוספים וגם חשיפה לאנשי הנבחרות. המודל הזה עובד במספר לא קטן של מדינות אירופיות.

"יש כסף בספורט הישראלי", מסכם בן מלך, "אבל חסר חזון ברור ותוכניות ברורות. יש הרבה תוכניות שנכתבו בידי אנשים שאין להם רקע בספורט. אי אפשר לשפר את ההישגים בעזרת פעולות ריכוזיות וקצרות טווח. חייבים תוכנית ארוכת טווח לשיקום אגודות ומאמנים. בכל המקומות שבדקתי, הספורט הוא אמצעי למניעת סמים ואלימות, לערכים, לחברה, לחינוך, לבריאות ולסגירת פערים".