"אין בישראל תרבות שמעודדת נשים לעשות ספורט"

באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור ערכו מחקר בקרב 12 אלף אנשים מגיל 6 עד גיל 84 כדי לגלות עד כמה הם פעילים גופנית. חוסר הפעילות של הצעירים הפתיע את החוקרים שפרסמו את הממצאים במגזין "Preventive Medicine". "רמת הפעילות בסוף גיל הבגרות נמוכה בצורה מסוכנת", כתבו החוקרים. "בגיל 19 הם נעים פחות מאשר אנשים בני 60. עבור ילדים בבית ספר יסודי, הזמן הפעיל ביותר הוא בין 2 בצהריים ל־6 בערב, כך שהשאלה היא איך מצליחים להכניס יותר פעילות גופנית בבתי הספר".

אוכמן: "להיות חבר בסגל האולימפי זה 3,000 שקל בערך וגם על זה מס הכנסה מזמבר אותך" צילום: חיים הורנשטיין

מגפת השמנת היתר היא בעיה מתפשטת בגלל תזונה וגם בגלל שרמת הפעילות הגופנית של אנשים, בעיקר צעירים, אינה מספקת. רוב האנשים בעולם המערבי לא פעילים יותר מ־60 דקות ביום (ההמלצה המינימלית של ארגון הבריאות העולמי). בקרב ילדים (6–11) יותר מ־25% מהבנים ו־50% מהבנות לא מגיעים להמלצה המינימלית של ארגון הבריאות העולמי. 50% מהבנים בני 12–19 לא מגיעים ל־60 דקות פעילות ביום ו־75% מהבנות בגילים הללו לא מגיעות לסף 60 הדקות. צעירים בני 20+ פעילים יותר, אך לפי החוקרים, "צריך לעלות את מספר דקות הפעילות ביום לכולם". ניתן לשער שהממצאים דומים בישראל. ואולי חמורים יותר. בהשוואה למדינות ה־OECD, התלמידים בישראל זוכים להכי מעט דקות של שיעורי חינוך גופני. כמו כן, המשמעות של מחסור במועדוני ספורט ועלות גבוהה של חוגי ספורט היא שילדים ישראלים פשוט לא עוסקים בספורט ברמה מספקת.

"נתונים אפסיים"

את התוצרים של חברה לא פעילה גופנית פוגשת מרינה אוכמן בבתי הספר ובמחלקת הילדים של הפועל באר שבע. "הילדים מגיעים פשוט לא מוכנים לספורט. הנתונים אפסיים", אומרת אלופת ישראל בהרמת משקולות בעשור האחרון, "אפילו ילדים ונערים, שהם כביכול ספורטאים, לא יכולים לעשות מתח אחד. הם נתלים על המוט כמו נקניקייה ולא יכולים להרים את עצמם. אין את הבסיס של כושר גופני. אולי בגיל נערים כבר יעשו חמש הרמות במתח, אבל זה כלום — בגיל נערים אתה כבר צריך להיות גבר־גבר. ברוסיה זה פשוט לא יכול לקרות. כל ילד צריך לעשות שכיבות סמיכה ומתח. זה הבסיס לגוף בריא".

אוכמן מדורגת מקום 12 באירופה במשקלה, אף על פי שהרמת משקולות לנשים בישראל היא לא יותר מתחביב למשוגעות לדבר. כדי לחיות בכבוד עם בן זוגה אנטולי מושיק (גם הוא מרים משקולות שהתחרה באולימפיאדת אתונה 2004 במדי נבחרת אוקראינה) ובנה, היא עובדת כמורה לחינוך גופני ומהעונה שעברה עובדת גם במחלקת הנוער של הפועל באר שבע. "כשאני עושה מתיחות לנערות בכיתה ט', הן לא יכולות לגעת ברצפה עם היד ולהשאיר את הרגליים ישרות. זה חוסר גמישות קיצוני, וכשאני עושה את זה, הן כולן אומרות לי, 'וואו, המורה, את כל כך גמישה!'. אבל אני לא גמישה! זה בסיסי. אני אומרת להן, 'בגיל 30 אתן לא תצליחו להרים משהו מהרצפה בלי לדפוק את הגב, זה לא בריא! הבעיה היא בבית ספר. אין שעות במערכת, אין חינוך גופני. איך ייצאו ספורטאים מזה? איך תהיה אוכלוסייה בריאה?".

הסיפור של מרינה הוא סיפורו של הספורט הישראלי ברמה העממית וברמה המקצועית. היא נתקלת בילדים חלשים, לא גמישים וחסרי מודעות גופנית בבית ספר ובמחלקת נוער של קבוצה מובילה בישראל, ואת הזמן החופשי שלה מקדישה לטירוף אישי, שהוביל אותה למצוינות יחסית בישראל ואף לסגל האולימפי.

ללא רצועה צולבת

מרינה עלתה לישראל ב־1991 בגיל 9 ואת דרכה בספורט הישראלי התחילה שלוש שנים אחרי בחוגי ג'ודו בבאר שבע. אחרי פציעות קשות וחוזרות בברכיים (קריעת רצועה צולבת ומיניסקוס) פרשה מהענף. ואולם, ה"ג'וק" של הספורט המקצועני נשאר בראש. "הרגשתי שלא מיציתי את עצמי בגלל הפציעה", היא אומרת. "רציתי להוכיח את עצמי. באמת שאין הסבר לזה. צריך לבדוק את המוח של ספורטאים אולימפיים, הם דפוקים".

במקרה הכירה מישהו שעסק בהרמת משקולות, ואף שלא עברה ניתוח לשחזור הרצועה, ניסתה את מזלה בענף. "במשקולות אין הרבה תנועה, אז אפשר היה להתחרות בלי הפחד שהיה לי בג'ודו. להרמת משקולות אפשר להגיע מאוחר אם יש לך בסיס גופני. היה לי מאמן רוסי וטוב ונכנסתי לזה". ההישגים ברמה המקומית לא איחרו לבוא ("בעיקר בגלל שאין תחרות", לפי אוכמן), אך למרות זאת, ההשקעה בה מינימלית. "אני מתאמנת לבד רוב הזמן", היא אומרת. "יש מאמן נבחרת, אבל בגלל בעיות כספיות של האיגוד הוא מאמן בהתנדבות מתי שהוא יכול". אוכמן, מורה כבר 12 שנה ומחנכת כיתה י"א, מתאמנת מתי שהיא יכולה בווינגייט, במקלט בבאר שבע או בבית ספר ("המנהל בנה במה שאפשר להתאמן עליה"), אבל עד שהכניסו ארוחות חמות לבית הספר, היתה רחוקה מלקיים אורח חיים של ספורטאית מקצועית ("הייתי אוכלת סנדביץ'"). "כל העניין חובבני, אבל כשיש אליפויות אירופה, אני לוקחת חל"ת ועושה מחנה אימונים. שני אימונים ביום, אוכל והכל". אתנה, שמקדמת ספורט נשים בישראל, ואיגוד הרמת המשקולות מממנים מחנות אימונים, אבל כסף קבוע מגיע רק מהוועד האולימפי אם מגיעים לסגל האולימפי (כאמור, היא דורגה במקום 12 באליפות אירופה). "זה 3,000 שקל בערך וגם על זה מס הכנסה מזמבר אותך", אומרת אוכמן, שהסיכוי שלה להגיע לאולימפיאדה שואף לאפס מאחר שהכרטיס לתחרות בטוקיו הוא קבוצתי ואין מספיק נשים שמתחרות בקטגוריות השונות בישראל. בגיל 35 אוכמן מודה ש"ספק אם אשרוד בענף עד 2020", וספק שמישהו ישתמש בידע שצברה כמתחרה. "אף אחת בארץ לא מנצחת אותי אז אני נשארת. יש כמה בנות מוכשרות שהגיעו מהקרוס־פיט, אך אין תרבות ספורט בארץ. הרבה מפחדות להרים משקולות בגלל מה שאומרים אנשים מסביב. גם עליי צוחקים — אפילו הילדים בבית הספר מסתלבטים עליי עם חיקויים של 'מישל' (דמות של שרירנית ב'אנחנו במפה', תוכנית סאטירית על הספורט בישראל' — א"ד), אבל אני לא נעלבת. התרבות כאן לא ממש מעודדת נשים לעשות ספורט, בטח לא ספורט גברי שמבליט שרירים".

שחקני הפועל באר שבע חוגגים. אוכמן: אני לא רוצה שהבן שלי יתחרה בענף שלא ישתלם לו. אני אדחוף אותו לכדורגל" צילום: ראובן שוורץ

למה את עושה את זה?

"אני עושה את זה באמת בגלל שאני שרוטה. את האנרגיות שלי הייתי יכולה להוציא במקום יותר יעיל מבחינתי. אני עושה את מה שאני עושה עם רצועה משוחזרת, רצועה קרועה, מיניסקוסים שלא עובדים ועצמות שנשחקות זו בזו. הברך לפעמיים בורחת וצריך להחזיר אותה למקום. זה לא קל, אבל אני שרוטה."

לאחר קורס מאמני כושר שעשתה לפני שנתיים התחילה לעבוד בהפועל באר שבע כמאמנת כושר במחלקת הנוער, ואולי תעבוד גם עם הבוגרים. "ספורטאים אולימפיים ממש לא אוהבים כדורגלנים", היא אומרת. "זה ככה בכל העולם. אנחנו חושבים שהם לא עובדים ומקבלים הרבה מאוד כסף. אבל בבאר שבע אני ממש הופתעתי לראות שכולם עובדים כל כך קשה. הם לא מפספסים אימונים, יש בדיקות דם, יש את לוקאס בורטניק, פיזיולוג פולני שעובד עם GPS בסופר־מקצועניות. הדעה שלי על הכדורגל השתנתה. אצלנו בענפים האולימפיים בישראל אין את המקצועיות הזו. אולי הג'ודו מקצועי, אולי השחייה גם, אבל הרמת משקולות, בדמינגטון, היאבקות, טניס שולחן — הכל חצי קלאץ', על הפנים. אני לא רוצה שהבן שלי יתחרה בענף שלא ישתלם לו. אני אדחף אותו לכדורגל. שם יש כסף. כסף חשוב. וזה ההבדל העיקרי בין האלופים לאחרים. האלופים האולימפיים בישראל לרוב באים ממשפחות שיכלו לעזור, כמו ירדן ג'רבי. היא היתה מסתדרת גם בלעדיהם בגלל שהיא תותחית, אבל זה עזר לה שהיא היתה יכולה לגור אצל ההורים, לאכול בשעות הנכונות, להתאמן נכון, להשקיע מכספי המשפחה בספורט. רק ככה ילד ישראלי יכול להצליח בענף אולימפי. רוב האנשים לא יכולים לעשות את זה. יש לימודים ועבודה ואין זמן לאימונים. אין כסף למחנות אימון בחו"ל, וזה לא שיש מפרסמים שדואגים לך כשלא זכית בכלום. כשהגעתי למפרסמים זרקו אותי מכל המדרגות, אפילו כשביקשתי רק ביגוד. ככה זה כאן. אבל אני לא במקום של לכעוס או להתבכיין. הגעתי למסקנה שאני צריכה לדאוג לעצמי. ואני מקווה להמשיך ולהתחזק בהפועל באר שבע — שינו שם את כל התרבות. אפשר לעשות את זה בכל מקום".