"גרמניה צריכה לזכור שהאיחוד האירופי הציל גם אותה"

"אנגלה מרקל חושבת שהלכנו לעבודה", כך נכתב על שלטים שהניפו אוהדי נבחרת אירלנד במהלך אליפות אירופה האחרונה בכדורגל. ההתרסה המבודחת־מרירה נגד קנצלרית גרמניה בטורניר הבינלאומי היוקרתי מסמלת את המטען הכבד שיש לתושבי האיחוד האירופי כלפי המנהיגה החזקה ביבשת. ממגרשי הכדורגל ועד האליטה הפוליטית - כולם חוששים להרגיז את מרקל.

בדיוק מהסיבה הזו, הבחירות לפרלמנט הגרמני שיתקיימו ביום ראשון הקרוב נחשבות לאירוע הפוליטי החשוב ביותר שמתרחש באירופה השנה. הוא חשוב עד כדי כך שבחודשים האחרונים האיחוד האירופי שם את עצמו על "הולד" באופן חסר תקדים כמעט, ונמנע מכל צעד או החלטה שיקדמו את היציאה ממשבר החובות האומלל שבו שרוי גוש היורו כבר חמש שנים.

דיונים על נושאים קריטיים כמו חילוץ שלישי אפשרי ליוון, קרן חילוץ משותפת לבנקים או העובדה שמדיניות הצנע שכופה גרמניה דנה חלקים שלמים של אירופה לעוד שנים של מיתון, הוקפאו עד לאחר 22 בספטמבר.

פר שטיינברוק, יריבה של מרקל. הניף אצבע משולשת צילום: אימג'בנק, Gettyimages

באופן אירוני, הבחירות האלה חשובות יותר ל־250 מיליון תושבי גוש היורו שמחוץ לגרמניה מאשר לגרמנים עצמם. בעוד הגרמנים היו אפאתיים למדי והקמפיין התנהל בצורה מנומנמת במיוחד, באיחוד האירופי נתפסות הבחירות בגרמניה כ"בחירות של כולם" מפני שתוצאותיהן יהדהדו בכל רחבי היבשת.

חמש שנים של מיתון ומדיניות צנע דרקונית לימדו את תושבי המדינות מוכות המשבר, שכלכלותיהן מונשמות על ידי חבילות חילוץ ושמי שמכתיב את גורלם ומשפיע על חיי היומיום שלהם יושב בברלין ולא בפרלמנט המקומי. בשבוע שעבר אפילו התפרסם מוסף מיוחד בשם "Europa" - פרויקט משותף של העיתונים החשובים ביותר של שש המדינות הגדולות באירופה, שבו הן פירטו כיצד ישפיעו תוצאות הבחירות על צרפת, בריטניה, ספרד, איטליה ופולין.

הדריכות באירופה אירונית אף יותר לאור העובדה שכל הסימנים מראים שמרקל (59) עומדת לזכות בכהונה שלישית כמעט בוודאות, כך שלמעשה אחרי 22 בספטמבר לא יהיה שינוי בקו שמכתיבה גרמניה להתמודדות עם משבר החובות. להפך, המנדט שלו רק יתחזק.

צילום: רויטרס

"מרקל תיבחר לכהונה שלישית כי בסופו של דבר הציבור מאוד מרוצה מההתנהלות שלה במשבר הנוכחי", אומרת ד"ר אסתר לופטין, מנהלת המרכז ללימודים אירופיים במרכז הבינתחומי בהרצליה, בשיחה עם "כלכליסט". הסיבה לכך, טוענת לופטין, היא שמרקל מייצגת לא רק את עמדת ציבור הבוחרים שלה, אלא את רוח העם הגרמני בכלל. "היא אמנם מנהיגת מפלגת השמרנים (המפלגה הנוצרית־דמוקרטית CDU), אבל ברחוב הגרמני גם מצביעי הסוציאל־דמוקרטים (SPD) חושבים שהיא פעלה נכון כאשר עמדה על כך שלמשבר החובות יש רק תשובה אחת - ריסון, מיתון, הידוק החגורה ומדיניות צנע. זו הפכה להיות המנטרה".

ואכן, אפילו אחרי שמונה שנים בשלטון, שיעור התמיכה במרקל עומד על 60% - שיעור פופולריות שפוליטיקאים אחרים באירופה יכולים רק לחלום עליו. על פי הסקרים האחרונים מרקל זוכה לרוב של 40% מהקולות, פער משמעותי בהשוואה ליריבה העיקרי פר שטיינברוק הסוציאליסטי.

מה הסיבה לנוקשות הרבה בגישה הגרמנית למשבר?

"מבחינת הגרמנים, הבעיה היוונית, האיטלקית, והספרדית שייכת למדינות האלה בלבד. הם לא מוכנים וגם לא יהיו מוכנים לשלם על טעויות של אחרים. הגרמנים הם עם חרוץ וחסכן והם שמרנים במהותם. בניגוד לאמריקאים שחוגגים על כרטיסי האשראי, הגרמנים נוקטים צעדי מנע.

ד"ר אסתר לופטין: "לפני 70-60 שנה הצרפתים רצו לחנוק את הגרמנים ולהפך. האינטגרציה של היבשת עזרה לגרמניה לנרמל את היחסים שלה עם שאר אירופה" צילום: אוראל כהן

במידה מסוימת, היוונים הם אנטי־תזה להלך הרוח הזה. לכן הרעיון שהחובות של אחרים ייפלו עליהם מאוד מלחיץ את הגרמנים, והם חוששים לרדת שאולה יחד עם השאר. מהסיבה הזאת מרקל התעקשה לא להסכים לשום סוג של ערבות הדדית, והציבור הגרמני מעריך את חוסר ההתפשרות הזה. לכן גם אם שטיינברוק ייבחר, אני לא מאמינה שהוא ינקוט עמדה אחרת. הסוציאליסטים הגרמנים עדיין יותר שמרנים מעמיתיהם הצרפתים".

מסך הברזל החדש:

פער בין צפון אירופה לדרומה

לופטין מסבירה כי הריביות המטורפות שספרד, יוון ואיטליה משלמות היום על האג"ח שלהן קשורות למבנה הבעייתי של הבנק המרכזי האירופי בפרנקפורט (ECB), שלמעשה החליף את הבנקים המרכזיים של מדינות האיחוד. "בעוד בארה"ב, למשל, הבנק המרכזי יכול לאותת למשקיעים שהוא יתערב אם מדינה לא תצליח לפרוע את האג"ח שלה, ל־ECB אין המנדט לעשות זאת. במצב הזה הוא לא יכול לנקוט פעולות של בנק מרכזי כמו הזרמת כספים והורדת ריביות בזמן מיתון. . מלכתחילה היה יומרני לחשוב שבנק מרכזי אחד יכול לדאוג לאינטרסים של כל המדינות".

"מצד שני, גרמניה היתה מהמקדמות הגדולות של האמנה הפיסקאלית של האיחוד שנחתמה במרץ 2012 (ונכנסה לתוקף בינואר 2013). האמנה למעשה מדברת על כך שהמדינות צריכות לנהוג באופן אחראי, כלומר ליישר קו עם גרמניה. היוונים אפילו הסכימו לקיצוץ של 22% בשכר המינימום".

גרמניה פועלת היום בתדר שונה משאר מדינות גוש היורו?

"בהחלט. בשעה שמנהיגים רבים חותרים לאיזושהי מידה של חלוקת סיכונים והגברת האחדות, סגנון המנהיגות של מרקל באירופה הוא בעצם לומר לשכנותיה 'תנהגו כמונו'. רוב המנהיגים לא שבעי רצון מההתנהלות שלה, אבל חוששים למתוח עליה ביקורת בפומבי מפני שהיא המדינה החזקה ביותר ואף אחד לא רוצה להכעיס אותה. מצד שני, אני מאמינה שהביקורת תלך ותגבר עם הזמן, בייחוד מכיוון מדינות הדרום, לא יהיה מנוס".

למרקל יש לא מעט קבלות לדרישה שלה להפוך את גרמניה למודל לחיקוי. בעוד כלכלות בדרום אירופה התרסקו מאז 2008 וסובלות משיעור אבטלה של עשרות אחוזים, מרקל מסיימת חמש שנים של משבר עם יציבות כלכלית מרשימה ואבטלה שנמצאת בשפל של שני עשורים. הכלכלה הגרמנית ממשיכה לייצר ולייצא בהיקפים גדולים, ההכנסות ממסים גואות, והיא אפילו הצליחה לחסוך 40 מיליארד יורו בשנות המשבר משום שהריביות שהיא משלמת על האג"ח נמוכות ממה שהובא בחשבון בגיבוש התקציב.

מובן שלצד החוסן הכלכלי יש לגרמניה גם אתגרים לא מעטים, כמו הקטנת התלות ביצוא, הגדלת פריון העבודה והעובדה ששיעור מקבלי השכר הנמוך בגרמניה הוא הגדול באירופה - 3 מיליון גרמנים משתכרים פחות מ־6 יורו לשעה.

לדברי ד"ר לופטין, העובדה ששכר העבודה עלה בעשור האחרון במדינות דרום אירופה יותר מאשר בצפון למרות המשבר, רק מגבירה את חוסר התחרותיות של הדרום. "חוסר התחרותיות של כלכלות הפריפריה, שבניגוד לגרמניה נשענות על יבוא יותר מאשר יצוא, הוא הבעיה מספר אחת של אירופה, בטח על פי תפיסתה של מרקל. אם המשוואה הזו לא תתאזן בחמש השנים הקרובות, כלכלנים אומרים ששום חבילת סיוע לא תעזור למדינות האלה".

בפרויקט המשותף לששת העיתונים הגדולים הובע חשש גדול מכך שמצבן של הכלכלות מוכות המשבר ממשיך לנוע בין רע לבין גרוע מאוד, גם אחרי תקופת הצנע הארוכה שכפתה גרמניה, ונוצר מסך ברזל חדש באירופה, הפעם בין הצפון לדרום. הצפון מביט אל הדרום בחשד והדרום מביט אל הצפון בעיניים כמהות לשינוי.

באמת נוצר באירופה מסך ברזל חדש?

"תושבי האיחוד האירופי חשים כיום חוסר אמון בסיסי במערכת. היום בעצם קיים רק ציר ברלין, זה כבר לא ציר ברלין־פריז כמו פעם. ההרחבה של האיחוד האירופי ב־2004 למעשה הציבה את גרמניה במרכז אירופה. אנחנו רואים את זה גם עכשיו. נשיא צרפת הוא הרי סוציאליסט, לבו יוצא אל היוונים ואל שאר המסכנים של אירופה, ומרקל היא לא בעלת ברית שלו במובן הזה".

"חשוב להבין שהאינטגרציה האירופית היא סוג של ערבות הדדית, ומה שקורה היום מוכיח שהאיחוד הזה מאוד שברירי. הוא לא יתפרק, אבל התחושה היא שכשטוב לנו אנחנו יחד, וכשלא, אנחנו מפנים את הגב, אנחנו לא שם. במשבר הכלכלי בארה"ב הציבור האמריקאי לא האשים מדינה זו או אחרת, אלא את AIG, את הבנקים, את אלה שהובילו למשבר, היתה סולידריות פנימית בין המדינות. אדריכלי האיחוד האירופי שאפו להקים איחוד על פי הדגם הפדרלי של ארה"ב. האיחוד האירופי צריך מאה שנים נוספות כדי להביא לגיבוש כזה, הם לא הולכים לכיוון הזה כרגע".

כרזת בחירות בברלין. המעוין המפורסם של מרקל, פיתרון פרקטי ממוחה של מדענית צילום: אי פי איי

לופטין מסבירה שהציבור הגרמני מרגיש מרומה פעמיים. "בפעם הראשונה, מפני שהוא לא רצה באיחוד המוניטרי מלכתחילה, ובכך הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי המנהיגים. בפעם השנייה, חוסר האחריות הפיננסית של היוונים, הפורטוגלים והספרדים. אתה לא מבזבז כשאין לך, אתה עובד וחוסך. אלה הערכים שהגרמנים גדלים עליהם".

"אמא מרקל":

פרגמטית, לא יומרנית, פשוטה

אולם לופטין מדגישה עובדה שייתכן כי רבים בגרמניה נוטים להתעלם ממנה: "בסופו של דבר, כולם הרוויחו מהסיפור של האינטגרציה האירופית, לא רק מדינות דרום אירופה. לפני 70-60 שנה הצרפתים רצו לחנוק את הגרמנים ולהפך.

האינטגרציה הזו עזרה לגרמניה לנרמל את היחסים שלה עם שאר אירופה מ־1957 ולהפוך למעצמה שהיא היום.

"הרי מבחינה כלכלית גרמניה היתה הרוסה אחרי המלחמה, אנשים שם מתו מרעב ומקור. אלמלא הנרמול הזה כולם היו רואים בה אאוטסיידרית. גרמניה היתה הופכת למצורעת של אירופה ונידונה למאה שנים של בדידות. לכן אי אפשר היום לגלגל עיניים ולטעון שרק דרום אירופה הרוויחה מהסיפור הזה".

למה מבחינת הגרמנים הכל שחור ולבן - חייב להיות רק צנע טוטאלי או שכל החובות ייפלו עליהם?

"הרבה מזה הוא עניין של תחושה. הנהגה אחראית היתה אומרת לציבור שכולם נהנו מהסיפור הזה והרוויחו ממנו, לכן צריך להושיט יד למדינות שנקלעו למשבר. במובן הזה, המנהיגות בגרמניה למעשה נסחפה אחרי העם. מצד שני, הם לא רצו בכל הסיפור הזה ולא מוכנים לשלם את המחיר. במקביל, אפשר גם להבין ללבם של היוונים, שלא צפו מלכתחילה שייקלעו למצב הזה, והיום אין להם בנק מרכזי שיגן עליהם והם תלויים לחלוטין בחסדי אחרים".

כל עוד האיחוד האירופי רוקד לפי החליל שלהם והכלכלה ממשיכה לשגשג, הגרמנים לא מעוניינים בשינוי. לכן הם אוהבים את מרקל - "פראו יציבות" ששומרת על גרמניה כמקום שבסך הכל טוב להם לחיות בו. הקמפיין הנוכחי התנהל בעיקר סביב סוגיות מקומיות כמו שכר מינימום, רפורמה במערכת הפיננסית ואם להגיש ארוחות צמחוניות בקפיטריות ציבוריות.

הגרמנים אוהבים את מרקל עד כדי כך שהיא זכתה לכינוי "Mutti" - אמא, בעוד במדינות אחרות היא נתפסת כ"איירון אנג'י" אימתנית שמניפה את שוט הצנע. מרקל גם מקפידה לטפח את התדמית האמהית הזו, כשהיא שבה ומספרת על מרק תפוחי האדמה שהיא מגישה לבעלה ועל כך שהיא עורכת בעצמה קניות בסופרמרקט.

באחד משלטי הקמפיין הגדולים שלה מוצג צילום תקריב של מחוות היד המרקליאנית - הצמדת האגודלים והאצבעות לכדי צורה של מעוין. כשנשאלה בעבר לגבי המעוין, היא סיפרה שאימצה את המחווה כדי לפתור בעיה פרקטית - מה לעשות בידיים, כפי שכל מדען מיומן היה עושה (למרקל יש דוקטורט בכימיה קוואנטית). הפתרון שמצאה, לחבר אותן באופן נייטרלי, שגם מעלה מעט את הכתפיים ומשפר את היציבה, מסמל את הדימוי הציבורי שלה - פרגמטית, לא יומרנית, פשוטה.

מרקל לא קידמה רפורמות גדולות, אלא נקטה תמיד צעדים קטנים ומדודים. במהלך כהונתה, כל המפלגות הצביעו יחד לגבי כל חבילות החילוץ שאושרו עד כה ולכן אין הרבה מחלוקות בסוגיה. ההכרזה הדרמטית היחידה שלה היתה על הפסקת השימוש באנרגיה גרעינית אחרי האסון בפוקושימה ב־2011, רעיון שלמעשה הגיע מהאופוזיציה. היא סחפה את המצביעים בזכות סגנון הנאום הייחודי שלה שכולל משפטים קצרים, טון מרגיע ומחוות ידיים לא מאיימות. היא לא הציגה חזון רחב ושאפתני לגבי עתיד גרמניה ועתיד גוש היורו, ואף ספגה ביקורת על כך, אלא עסקה בניהול המשבר ובשמירה על היציבות ברוח ה"צייטגייסט" הגרמני.

הקואליציה החדשה:

מי יהיו השותפים

שטיינברוק, יריבה של מרקל, נוהג ללעוג לסגנון הזה. "גם אני יכול לדבר ככה", אמר באחד מנאומי הקמפיין. "אני יכול לומר 'יסודות טובים הם התנאי החשוב ביותר לבסיס מוצק. לאף פרשן לא תהיה בעיה עם זה". שטיינברוק (66), כלכלן ששימש כשר אוצר מצוין בממשלתה הראשונה של מרקל (2005–2009), עורר בסוף השבוע סערה בגרמניה לאחר שהצטלם לעיתון "זודויטשה צייטונג" כשהוא מניף אצבע משולשת. האצבע הונפה לאחר שנשאל מה הוא חושב על שלל הכינויים שהוצמדו לו ובהם "פר־בעיה" ו"פר־לוסקוני". יועציו ביקשו להסיר את התמונה, אבל הוא הסכים לפרסום ואמר בתגובה כי דיבור לא תמיד מצריך שימוש במילים, ושהתנועה מוכיחה כי יש לו חוש הומור.

חוש ההומור הזה ככל הנראה לא יעזור לו להיות קנצלר, מפני שלמעשה סימן השאלה היחיד שיש בבחירות האלה הוא מי יהיו שותפיה של מרקל לקואליציה - האם יהיו אלה הפרטנרים הנוכחיים, הדמוקרטים החופשיים (שעשויים לא לעבור את אחוז החסימה), או שתוקם קואליציה גדולה עם הסוציאל־דמוקרטים. באירופה היו מעדיפים לראות ממשלת אחדות לאומית, מפני שקואליציה גדולה תהיה מוכנה לעשות יותר כדי לתת כתף לנטל החובות האירופי מאשר הממשל הקודם. "אם הקואליציה תהיה עם הסוציאליסטים, אולי היא תסכים לוויתורים קטנים שלא ראינו עד היום", אומרת ד"ר לופטין, "אבל הסטטוס קוו יישמר".

גם אחרי הבחירות ייקח זמן עד שמנועי גוש היורו יחזרו להילוך הרגיל, מפני שתהליך הרכבת הקואליציה וגיבוש תוכניות הפעולה צפויים להימשך שבועות. אולי הזמן הזה יסייע לכולם להפנים את הרעיון, שבין שהם אוהבים או מתעבים אותה, אירופה והעולם ייאלצו לחיות עם מרקל עוד ארבע שנים לפחות.