זה לא המאיון, זה האלפיון

"אנחנו ה־99%!". זו הסיסמה שאיתה הציפו המפגינים את כיכרות ארה"ב לפני שלוש שנים. 99% הוא גם המספר שעומד מאז בלב הדיון הציבורי במערב. איך קרה שפירות הצמיחה הגיעו בעשורים האחרונים לידי המאיון העליון, ה־1%, בעוד כל השאר עמדו במקום? השאלה הזו מעסיקה לא רק את משקי הבית והכלכלנים, אלא הגיעה גם לנאומים של הנשיא אובמה.

אלא שעכשיו מתברר שגם המאיון יכול להתלונן. "כמעט כל הגידול בשיעור העושר של העשירון העליון וגם של המאיון העליון בשלושת העשורים האחרונים נובע מגידול בנתח העושר שבו מחזיק האלפיון העליון: מ־7% בשנות השבעים, ל־22% מכלל העושר בשנת 2012". לא זו בלבד, אלא שמעמד הביניים האמריקאי לא רשם בעשורים האחרונים כל גידול בנכסיו. כלום.

אלה הממצאים של מחקר מכה גלים שאותו פרסמו בחודש שעבר הכלכלנים עמנואל סאאז וגבריאל זוקמן. אם המגמות הנוכחיות ימשיכו, הם כותבים, "בעוד עשר או 20 שנים מהיום הדמוקרטיזציה של העושר שאליה צעדנו בעשורים שבאמצע המאה ה־20 תרד לטמיון. העשירים יהיו עשירים ביותר, ולמשפחות הרגילות לא יישאר כמעט דבר".

הכלכלן עמנואל סאאז: "הגידול בהון הפנסיוני של מעמד הביניים לא הצליח לפצות על הזינוק במשכנתאות, באשראי הצרכני ובחובות הסטודנטים"

השפיץ של הצמרת

במובן מסוים, סאאז וזוקמן מתפרצים לדלת פתוחה. שני הכלכלנים הצרפתים מפרסמים את המחקר שלהם חצי שנה אחרי שספרו של בן ארצם תומס פיקטי, "הון במאה ה־21", המתעד את התפוצצות אי־השוויון במערב, היה לרב־המכר המדובר של 2014. אלא שלא כולם מסכימים עם התחזיות של פיקטי, ויש מי שאפילו לא קונה את הממצאים שלו. פרופ' דיוויד אוטור מ־MIT, שנחשב למומחה מוביל לאי־שוויון בשכר, קבע לאחרונה "שכלל לא ברור אם היתה עלייה באי־השוויון בעושר בארה"ב".

מה שהממצאים של סאאז וזוקמן מראים זה שאם כבר, פיקטי היה זהיר מדי. להערכת פיקטי, המלמד בבית הספר לכלכלה של פריז, המאיון העליון החזיק ב־2010 ב־35% מהעושר בארה"ב. אבל לפי ההערכות של צמד החוקרים, המאיון מחזיק בלא פחות מ־42% מכלל העושר: ההון במאה ה־21 מרוכז בהרבה ממה שפיקטי חשב. סאאז וזוקמן, אגב, מכירים את פיקטי היטב: סאאז, פרופ' באוניברסיטת ברקלי, משתף פעולה עם פיקטי כבר שנים, וילד הפלא זוקמן, שהתמנה לא מזמן לפרופ' בלונדון סקול אוף אקונומיקס, הוא תלמידם.

נתוני מס הכנסה

אל התוצאות שלהם סאאז וזוקמן מגיעים באמצעות שימוש מבריק בנתוני מס ההכנסה (פיקטי, להבדיל, נשען בעיקר על מס ירושה וסקרי עושר). מס ההכנסה אמנם לא מוטל על עושר אלא על הכנסות. ובכל זאת, מס ההכנסה האמריקאי מקיף את רוב סוגי ההכנסה מהון, וגם מבדיל בין אפיקים שונים שכל אחד מהם נושא ריבית אופיינית משלו, כמו דיבידינדים, ריבית ושכר דירה. הטריק של סאאז וזוקמן הוא להשתמש בנתונים האלה כדי לבצע היוון: לחשב כמה הון דרוש כדי להניב את ההכנסות שעליהן מדווחים משקי הבית. כך למשל, ההכנסה מדיבידנדים מגלה מה שווי תיק המניות, וההכנסה משכר דירה יכולה לגלות מה שווי הדירות להשקעה.

באמצעות עיבוד נתוני מס ההכנסה, השניים הצליחו להגיע להערכה מדויקת יחסית של חלוקת העושר בין משקי הבית בארה"ב, ויכולים גם לספר כיצד זו השתנתה לאורך השנים. כיצד העושר הולך ומתרכז בשפיץ של הצמרת.

המחקר החדש שוב מדגים כמה הממוצע מטעה. בשנים 1986–2012 העושר הממוצע למשפחה אמריקאית צמח בקצב של כמעט 2% בשנה. סביר. אבל כשחופרים בנתונים מגלים שתשעת העשירונים התחתונים, כלומר המעמדות הנמוך והבינוני יחד, לא רשמו כל גידול בעושר שלהם בתקופה הזאת. למעשה, כמעט מחצית הגידול בעושר של כלל משקי הבית מוסברת על ידי הזינוק בעושרו של האלפיון העליון, שצמח בתקופה הזאת ביותר מ־5% בשנה. כיום האלפיון העליון כבר מחזיק בידיו לא פחות מ־22% מהעושר בארה"ב, בדיוק כמו תשעת העשירונים התחתונים. אי־השוויון בעושר חזר לרמתו מלפני השפל הגדול.

אותה תמונה אפשר לשרטט גם בדולרים. עושרה הממוצע של משפחה בתשעת העשירונים התחתונים עמד על 84 אלף דולר - בדיוק אותו סכום (במונחים ריאליים) כמו ב־1986. לעומת זאת, העושר הממוצע של האחוזון העליון, כלומר 1.6 מיליון משפחות, זינק באותה תקופה מ־5 מיליון דולר ל־14 מיליון דולר. עושרה הממוצע של משפחה באלפיון העליון, המונה 160 אלף משפחות, עמד ב־2012 על 20 מיליון דולר.

הסיפור המתקבל מהנתונים האלה, קובעים סאאז וזוקמן, עומד בניגוד לאמונה המקובלת ולפיה המאה ה־20 עמדה בסימן התעשרות מעמד הביניים, שצבר הון דרך בעלות על נדל"ן ובעיקר באמצעות חיסכון לפנסיות. "חלקו של מעמד הביניים בעושר הלאומי לא גבוה היום יותר ממה שהיה לפני 70 שנה", הם קובעים. מצבו של מעמד הביניים אמנם השתפר עד אמצע שנות השמונים, אבל מאז חלקו בעוגת העושר באמריקה הולך ויורד.

ערך הנדל"ן ירד

איור: פול קרוקרמן

מה מסביר את העלייה הדרמטית באי השוויון בחלוקת העושר? הסבר אחד שמספקים סאאז וזוקמן הוא השכר בצמרת: המשכורות במאיון העליון זינקו במהירות בעשורים האחרונים, בעוד שהשכר הריאלי של מעמד הביניים בקושי זז. הפערים במשכורת בין המנהלים והכוכבים לכל השאר מתורגמים בסופו של דבר גם לפערים בעושר. הסבר נוסף הוא הירידה בערך הנדל"ן של מעמד הביניים בשנים שאחרי התפוצצות הבועה. אבל את ההסבר העיקרי מוצאים שני הכלכלנים במקום אחר: בעוד שהמאיון העליון מצליח לחסוך לא פחות משליש מההכנסה שלו, מעמד הביניים לא מצליח לחסוך כלום.

איך ייתכן שמעמד הביניים חוסך לפנסיה אבל שיעור החיסכון שלו הוא עדיין אפס? התשובה טמונה בכניסתם של משקי הבית לחובות. "הגידול בהון הפנסיוני", קובעים השניים, "לא הצליח לפצות על הזינוק במשכנתאות, באשראי הצרכני, ובחובות הסטודנטים". האמונה שמחירי הנדל"ן ימשיכו לעלות לנצח, שכר הלימוד התופח, כמו גם הרצון המוכר לשמור על אותה רמת חיים יחסית למי שמעליך, כל אלה הובילו את מעמד הביניים לקחת עוד חובות. אלה קיזזו את החיסכון, וכתוצאה, מעמד הביניים הפסיק לצבור עוד הון ורואה את חלקו בעוגה הכללית קטן.

מה לעשות? כמו פיקטי, גם סאאז וזוקמן ממליצים לשקול הטלת מס על העושר, כמו גם למסות עוד את רווחי ההון. הם גם מציעים דרכים להגדיל את הכנסות מעמד הביניים: למשל באמצעות שיפור כוח המיקוח של העובדים, גישה זולה לחינוך איכותי, ריסון מחירי שירותי הבריאות, הגנה על צרכנים משיווק הלוואות טורפני, וצעדים קטנים שיעודדו עובדים לחסוך.

מי שרוצה יכול למצוא כאן מקום לאופטימיות. יש הרבה צעדים קטנים שניתן לנקוט, ויחד יכולים לשפר את מצבו של מעמד הביניים ולאפשר לו לזכות בנתח גדול יותר של העוגה. אלא שכשמחברים את כל הצעדים האלה, מתקבל שינוי יסודי של הכלכלה המערבית כמו שהכרנו אותה בעשורים האחרונים. כך או כך, בלי צעדים כאלה, קובעים סאאז וזוקמן, הפערים בעושר רק ימשיכו להתרחב.