פסובסקי בחזית: שאלת 42 טריליון הדולר

זו שאלה קריטית שהתשובה לה תכריע את גורלם של מיליארדי אנשים בעשורים הקרובים, וגם תעצב את כלכלת העולם כולו. היא תקבע אם המאה ה־21 אכן תהיה המאה הסינית, באיזה קצב האנושות תמשיך לייצר גזי חממה, ועד כמה יתעצם המירוץ העולמי אחרי משאבי האנרגיה.

השאלה היא האם הנס הסיני יכול להימשך? האם סין יכולה להמשיך לצמוח באותו קצב מדהים שמאפיין אותה כבר שלושה עשורים? יש לא מעט כלכלנים שסבורים שהתשובה היא חיובית ושהעתיד שייך לאסיה: לסין ולהודו, שתי ענקיות שהתעוררו רק בעשורים האחרונים ועתידות לתפוס את מקומן הראוי על הבמה העולמית, והמערב משתרך מאחוריהן.

אבל יש מי שחושב אחרת ומזהה כאן אופטימיות חסרת בסיס, הידבקות המונית באופוריית אסיה. סין והודו הולכות להיתקל במציאות הקרה ולהיווכח שאף נס לא נמשך לנצח. התחזית הזאת לא מתבססת על סימני האזהרה שמתחילים להגיע בחודשים האחרונים מכיוון המערכת הפיננסית הסינית, וגם לא על ביצועי המשק הסיני המאט. הסיבה שצריך להיזהר מאופוריית אסיה היא אחרת, ומבוססת על עיקרון עמוק יותר: בסוף כולם חוזרים לממוצע.

הממוצע מנצח

מדובר בתופעה שמוכרת לכולנו, דפוס שאפשר לאתר כמעט בכל מקום. הוא עומד, למשל, מאחורי אחד הכללים הידועים ביותר להשקעה: תשואות יוצאות דופן שמניה רשמה בעבר לא מנבאות ביצועים דומים בעתיד, ואין כמעט אף מנהל השקעות שמצליח להכות את השוק בעקביות שנה אחר שנה.

גם בספורט שחקן יכול להציג סטטיסטיקות מטורפות בעונה הראשונה ולרשום רצף אכזבות בעונה הבאה. בפוליטיקה הסיפור דומה. ראש ממשלה מוכתר למלך על שער מגזין "טיים", ואחרי שנתיים מוצא את עצמו ממתין בעצבנות לאוטובוס בעיר זרה. קשה להישאר בשיא.

יש לתופעה הזו הגדרה טכנית שלקוחה מעולם הסטטיסטיקה: רגרסיה לממוצע, או בעברית צחה, תסוגה לממוצע. בגדול, בכל מקרה שבו אנחנו חורגים בהרבה ממה שהמתאם מנבא - בבחינה, בקליעה לסל, בתשואה - רוב הסיכויים שבפעם הבאה נרשום הישגים נמוכים יותר (אלא אם מדובר בתוצאות אקראיות). ואותה תופעה מושלת בעולם הכלכלה. כך טוענים הכלכלנים לנט פריצ'ט ולארי סאמרס מאוניברסיטת הרווארד במחקר מכה גלים שפורסם בחודש שעבר. בסופו של דבר, השניים קובעים, ההיסטוריה מראה שגם הצמיחה הכלכלית במדינות העולם נוטה להתכנס לממוצע, בערך 2% בשנה.

הבעיה היא שכמו משקיעים בשוק, אוהדי ספורט ואנליסטים פוליטיים, גם הכלכלנים נוטים לשכוח שעבר מזהיר לא מבטיח עתיד מנצח. זו טעות שחוזרת על עצמה. אפילו חתן פרס נובל פול סמואלסון, מענקי הכלכלה של המאה ה־20, נפל באותה מלכודת וחזה ב־1961 שכלכלת ברית המועצות תעקוף את ארה"ב בשנות השמונים. איך נגמר הסיפור של בריה"מ כולם יודעים. אבל היא לא לבד. ברזיל צמחה במהירות בין 1967 ל־1980, ואז, במשך לא פחות מ־22 שנה, קפאה על שמריה. יפן, ארץ השמש העולה, היתה אמורה לעקוף את ארה"ב בסיבוב. בפועל היא צנחה לקיפאון כלכלי שנמשך כבר יותר משני עשורים. נס כלכלי אחר נס כלכלי: פריצ'ט וסאמרס משוכנעים שהרגרסיה לממוצע ניצחה את כולם.

לארי סאמרס: למה שסין תאט? משום שזה מה שצמיחה מהירה עושה. יש לנו הרבה יותר ביטחון בתחזית שהצמיחה בסין תאט מאשר ביכולת שלנו להסביר למה, איך או מתי בדיוק היא תאט" צילום: מיקי נועם אלון

הזינוק הקטן קדימה

פריצ'ט וסאמרס עברו יחד בבנק העולמי בשנות התשעים (סאמרס ככלכלן הראשי, פריצ'ט כיועצו), וכבר אז זיהו את כוחה של הרגרסיה לממוצע. בשנים שחלפו מאז סאמרס היה לבכיר בממשלי קלינטון ואובמה והתפרסם לאחרונה בזכות תחזיותיו הפסימיות לכלכלה האמריקאית. ואילו פריצ'ט עבד במגוון מדינות מתפתחות, וכמו סאמרס, מלמד היום באוניברסיטת הרווארד. המחקר הנוכחי שלהם מבוסס על מדגם של כ־140 מדינות לאורך ארבעה עשורים ויותר, שהוביל אותם למסקנה חותכת: קשה מאוד לחזות צמיחה עתידית על בסיס קצב הצמיחה הנוכחי.

עם המסקנה הכללית הזאת השניים מפנים את מבטם לסין, שאמורה להיות הקטר הגדול של הכלכלה העולמית בעשורים הקרובים, ואל הודו, שגם היא אמורה לזנק קדימה. אלא שלפי פריצ'ט וסאמרס, הסטטיסטיקה מלמדת שאין סיבה להניח שסין תצליח לצמוח באותו קצב. זאת למרות התחזיות האופטימיות המגיעות מכיוונם של לא מעט כלכלנים (למשל ג'סטין לין, גם הוא הכלכלן הראשי לשעבר של הבנק העולמי, שחוזה שסין תצמח בקצב של 8% בשנה בשני העשורים הקרובים).

למה זה חשוב? כי לאורך זמן לקצב הצמיחה יש השפעה דרמטית. זה החישוב שפריצ'ט וסאמרס מציעים: אם סין תמשיך לצמוח בקצב הנוכחי, בתוך 20 שנה הכלכלה שלה תגדל בלא פחות מ־51 טריליון דולר (!), סכום שגדול פי שלושה מכלכלת ארה"ב כיום. סין תהווה שליש מכלכלת העולם כולו. כלכלת הודו, בתרחיש דומה, תרשום גידול של 5 טריליון דולר. ומה יקרה אם פריצ'ט וסאמרס צודקים, והצמיחה בשתי הענקיות תחזור לממוצע? במקרה כזה, סין והודו יחד יצמחו בכ־14 טריליון דולר. זה סכום לא מבוטל, אבל הוא נמוך בלא פחות מ־42 טריליון דולר מההערכה האופטימית. ויש לו השלכות גלובליות: אם כלכלות סין והודו אכן יאטו, קצב הצמיחה של העולם כולו עתיד להיחתך בחצי.

יש כלכלנים צנועים

אבל למה בעצם שכלכלת סין תאט? זו שאלה שמעסיקה לא מעט רואי שחורות, שמונים מגוון אתגרים אשר עומדים בפני סין. למשל, אוכלוסייה מזדקנת, זיהום בלתי נסבל, רמות מינוף מסוכנות ומלחמת המטבעות העולמית שמקשה על היצוא הסיני.

פריצ'ט וסאמרס, להבדיל, לא מנסים לספק הסברים מפורטים. "למה שסין תאט? משום שזה מה שצמיחה מהירה עושה. יש לנו הרבה יותר ביטחון בתחזית שהצמיחה בסין תאט מאשר ביכולת שלנו להסביר למה, איך או מתי בדיוק היא תאט", הם כותבים. יש כאן צניעות מפתיעה שלא מאפיינת כלכלנים, ובטח לא את סאמרס.

בעצם, השניים מודים, כלכלנים לא מבינים מה גורם לצמיחה מהירה, אלא מספקים בדיעבד הסברים שנועדו לאפשר להם להעמיד פנים שהם מבינים מה קורה. בזמנו למשל, הטענה היתה שתאגידי הענק של יפן הם הסיבה לזינוק שלה. עשור לאחר מכן טענו הכלכלנים שאותם תאגידים בדיוק הם הסיבה לדשדוש היפני.

כך או כך, אם השניים צודקים, המאה ה־21 תיראה מאוד שונה ממה שמנבאות התחזיות הנוכחיות. כלכלה סינית קטנה יותר, משמעותה פחות ביקוש לסחורות ואנרגיה בעולם, וגם פחות גזי חממה שנפלטים לאטמוספרה. מנגד, אם הצניחה בקצב הצמיחה של סין תהיה חדה, כפי שפריצ'ט וסאמרס חוזים, היא עלולה להיות מלווה בחוסר יציבות בסין ובעולם כולו.

ויש כאן גם נקודה למחשבה לכל מי שמצפה שישראל תחזור בקרוב לקצב הצמיחה המהיר שאפיין אותה רק לפני כמה שנים. אולי גם אנחנו, כמו כולם, ממוצעים?