איזהו עשיר

"העושר העולמי הולך ונעשה מרוכז בידי אליטה עשירה וקטנה. אם המגמה הנוכחית תימשך, בתוך שנתיים חברי המאיון העליון בעולם יחזיקו בידיהם יותר ממחצית מכל העושר בעולם, כלומר יותר מכל שאר ה־99%". במילים אחרות, בתוך שנים ספורות כמה עשרות מיליוני בני אדם עתידים להחזיק בידיהם כמות עושר המשתווה לזו של כל שאר תושבי כדור הארץ.

התחזית המרעישה הזאת לקוחה מתוך דו"ח מכה גלים שאותו פרסם ארגון הצדקה אוקספם בחודש שעבר, בעיתוי מתוזמן היטב - ערב פגישת האליטה הגלובלית בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. ויני ביאנימה, העומדת בראש אוקספם, שימשה השנה כאחת מששת ראשי הפורום וניסתה לנצל את המעמד להעברת מסר לבאי הכנס היוקרתי, שהגיעו אליו במטוסים פרטיים מכל רחבי הגלובוס: "היקף אי־השוויון העולמי הוא עוצר נשימה והפער בין העשירים והעניים מתרחב במהירות".

כדי להמחיש את הנקודה, חוקרי אוקספם הציעו חישוב נוסף: כמות העושר שמחזיקים בידיהם 80 המיליארדרים הניצבים בראש רשימת עשירי העולם של מגזין "פורבס" הגיעה בשנה החולפת ל־1.9 טריליון דולר, סכום השווה לעושרם המצטבר של כל חמשת העשירונים התחתונים בעולם - כלומר מחצית מאוכלוסיית כדור הארץ. 80 עשירים מופלגים מחזיקים בעושר המשתווה לזה של 3.5 מיליארד אנשים.

יותר עניים מרודים בארה"ב

הדו"ח של אוקספם זכה לתהודה אדירה ותפס את הכותרות בכל העולם. אך מי שהעמיק לחפור בנתונים שעליהם התבססו החוקרים גילה ממצא מפתיע. מתברר שבקרב העשירון התחתון בחלוקת העושר בעולם, כלומר בקרב אלה שאמורים להיות העניים שבעניים, יש לא מעט אנשים מהעולם העשיר. למעשה, לא פחות מ־158 מיליון אנשים בעשירון התחתון מגיעים מאמריקה ומאירופה. לארה"ב, מתברר מהדו"ח, יש יותר ייצוג בעשירון התחתון מאשר לבנגלדש, לפקיסטן או לניגריה. לסין, לעומת זאת, בקושי יש ייצוג בעשירון התחתון. כמעט אף אחד מהאנשים העניים בעולם אינו גר בסין.

איך זה יכול להיות? איך ייתכן שבארה"ב יש פי שלושה עניים מרודים מאשר בפקיסטן? התשובה טמונה באופן שבו מחושב העושר. אוקספם, מתברר, מודדים עושר נטו, כלומר נכסים בניכוי חובות. עושר נטו הוא המספר המתקבל כאשר לוקחים את כלל המזומנים, החסכונות, הנדל"ן ושאר הנכסים שלך, ומחסירים מהם את כל הכסף שאתה חייב - מהמשכנתא ועד לחוב כרטיסי האשראי. ופה מסתתר המפתח לעושר הנמוך שנמצא בידי האמריקאים: במציאות שאחרי קריסת בועת הנדל"ן ישנם מיליונים רבים באמריקה שערך הבית שלהם עדיין נמוך מגובה המשכנתא. ההון שלהם הוא למעשה שלילי.

ויני ביאנימה יו"ר אוקספם צילום: בלומברג

חובות של עשירים בלבד

התוצאה הזאת הביאה לא מעט משקיפים, מהפרשן הפיננסי המשפיע פליקס סלמון ועד לעורכי "האקונומיסט", להתייחס בביטול לממצאי אוקספם.

כפי שכתב עזרא קליין, פרשן Vox: על פי אוקספם, חקלאי עני במחוז סצ'ואן בסין, שאמנם אין לו חובות אבל גם אין לו כסף, הוא עשיר יותר מאשר רופא צעיר בארה"ב - שמשתכר יותר מ־100 אלף דולר בשנה אבל עדיין משלם חובות על שכר לימוד. על פי אותו היגיון, נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון, שבתום כהונתו כנשיא היה חייב 10 מיליון דולר לעורכי דין, היה באותה שנה אחד האנשים העניים בעולם.

אלה דוגמאות קיצוניות, אבל יש מאחוריהן נקודה עקרונית: רק תושבי העולם העשיר יכולים להיקלע לחובות כאלה. העובדה שאתה יכול לקיים רמת חיים גבוהה, ללמוד במשך שנים או לחיות בבית ענק ולממן את כל זה בהלוואות, היא עדות לקיומה של מערכת פיננסית מפותחת.

רק אנשים בעולם העשיר יכולים ליהנות משירותיה של מערכת פיננסית כזו, ולכן אין כל טעם להשוות ביניהם לבין עניים מסין או מבנגלדש. המסקנה של מבקרי הממצאים של אוקספם היא שעושר פשוט אינו מדד טוב לאי־שוויון. הדבר החשוב אינו כמה אתה שווה, אלא כמה אתה מרוויח - מה רמת ההכנסה שלך, או לחלופין מה רמת הצריכה שלך. הם אלה שקובעים מה תהיה איכות החיים שלך.

באוקספם לא נשארו חייבים. ניק גלאסו, אחד מחוקרי הארגון, הזכיר שאמנם בעשירון התחתון אפשר למצוא מיליוני אנשים מהעולם העשיר, אבל בכל זאת שאר 540 מיליון האנשים בעשירון הזה מגיעים משאר העולם, והם באמת ענייים מרודים. יותר מכך: גם אם מתעלמים לחלוטין מהעשירון התחתון ולא משקללים אותו בחישובים, אי־השוויון העולמי עדיין מרקיע שחקים. 2.8 מיליארד האנשים שמרכיבים את ארבעת העשירונים הנותרים מחזיקים בידיהם רק מאית אחת מהעושר בעולם.

גם חוקרי אי־שוויון מובילים יצאו להגנת אוקספם. ברנקו מילנוביץ', מהמומחים הגדולים בעולם לאי־שוויון גלובלי, הזכיר שגם אותם אמריקאים השקועים בחובות שלכאורה נקלעו בטעות לרשימת העניים ובעצם נהנים מחיים נוחים, נמצאים בסכנה פיננסית.

עבור אנשים שצריכים לעמוד בתשלומי משכנתא, הלוואות רכב וחובות סטודנטים, כל הוצאה בלתי צפויה עלולה להוות מכה שקשה להשתקם ממנה. עבור מי ששרוי בחובות, היקלעות למצב חירום רפואי או לכמה חודשים ללא עבודה יכולים להוות קטסטרופה כלכלית.

בתוך כל המחלוקת על הנתונים, כך טוען גלאסו מאוקספם, נשכחת גם נקודה עקרונית יותר, שהיא הסיבה האמיתית לכך שראוי להתרכז בחלוקת העושר. "עושר הוא המקור החשוב ביותר לכוח בעולם", הוא כותב, ומתאר מעגל קסמים שבו עושר מביא לריכוז של כוח פוליטי בידי האליטות, שממהרות להשתמש בו כדי לצבור עוד עושר באמצעות השפעה על המערכת הפוליטית. "התוצאה היא אי־שוויון כלכלי מתרחב בין אלה שיש להם עושר גדול ושזוכים לייצוג יתר, ובין כל השאר שסובלים מייצוג חסר".

הכנסת המאיון זינקה

טיעון מוחץ לטובת אוקספם? לא בהכרח. כמו שכותב פליקס סלמון, הפרשן הפיננסי, "בדרך כלל קל יותר להפוך כוח פוליטי לעושר מאשר להפוך עושר לכוח פוליטי. ולדימיר פוטין אולי שווה מיליארדים, אבל זו רק תוצאה של העובדה שיש בידיו הרבה עוצמה". יש אולי אנשים עשירים יותר מפוטין, אבל אף אחד מהם אינו מחזיק יותר כוח בידיו, קובע סלמון.

כך הוויכוח ממשיך וממשיך, ובינתיים אי־השוויון מחריף - בין שבוחנים עושר ובין שבוחנים הכנסה. כך למשל מראה חוקר אי־השוויון פרופ' עמנואל סאאז מאוניברסיטת ברקלי, שפרסם בחודש שעבר נתונים ראשוניים המראים כי בין 2009 ל־2013 ההכנסה של המאיון העליון בארה"ב גדלה ב־11% (בקיזוז אינפלציה), בעוד הכנסתם של שאר ה־99% קטנה מעט באותה תקופה. במילים אחרות, כל רווחי ההתאוששות הכלכלית בארה"ב זרמו לידי המאיון העליון.

אז מה עדיף: הרבה כסף בבנק או תלוש משכורת שמן? אלה כבר צרות של עשירים.