"הקמת הבנק הסיני מסמלת מהפך בסדר הכוחות העולמי"

בתחילת אפריל, עם סגירת ההרשמה לבנק האסייתי להשקעה בתשתיות (AIIB) שהוקם ביוזמה סינית, מנתה רשימת המצטרפים או הממתינים לאישור יותר מ־50 מדינות. למעט ארה"ב, שהתנגדה בתחילה להקמת המוסד הפיננסי, ויפן שהתחרטה ברגע האחרון והסירה מועמדותה, זכה המהלך לתמיכה גורפת מצד הכלכלות הגדולות בעולם.

"להבדיל מאופן ניהול העסקים בסין, שהוא על פי רוב אטי ומסורבל, סין פעלה הפעם במהירות הבזק", אמר ל"כלכליסט" עו"ד עמית בן־יהושע, מומחה להשקעות בינלאומיות בין סין, ארה"ב וישראל, ממשרד עורכי הדין דה צ'אנג דנטונס בשנגחאי המתמחה בדיני סין. "רעיון הקמת הבנק הופיע לראשונה בעיתונות במהלך אוקטובר 2013, וכעבור כשנה הוא כבר נוסד בטקס רשמי בבייג'ינג", ציין.

במרץ השנה רשמו הסינים פריצת דרך, ובתוך חודש אחד בלבד מה שהחל כיוזמה סינית בעידודן של בנות בריתה הטבעיות ושל כלכלות קטנות כמו ירדן וטורקמניסטן, הפך לאירוע הכלכלי החם של השנה.

היום הבנק מאגד תחת קורת גג אחת 41 מדינות ובהן גרמניה, בריטניה, הודו, ברזיל, איראן וגם ישראל.

אף שהבנק, שמטרתו לפעול לפיתוח תשתיות לאומיות במדינות אסיה, הצטייר בתחילה כניסיון סיני לעשות שריר מול המערב, הוא הפך למהלך כלכלי ומדיני שעשוי לשאת השלכות משמעותיות על מאזן הכוחות של הכלכלה הגלובלית.

צילום: רויטרס

המניע העיקרי

סין רוצה להיות מובילה כלכלית

מעל לאינטרסים הנקודתיים של סין עומדת האסטרטגיה הכוללת, שאמורה להעצים את מעמדה של סין כמובילה כלכלית. "הקמת הבנק היא אבן דרך נוספת המסמלת את כוחה העולה של המעצמה הסינית", מסביר בן־יהושע. "זה חלק בלתי נפרד מהמאבק בין המעצמות - ארה"ב וסין - על ההשפעה העולמית". לפי בן־יהושע, בשנים האחרונות אנו עדים למהפך היסטורי בסדר הכוחות העולמי, מהפך הנובע מתהליך מתמשך.

"כוחן של המדינות המפותחות שייצגו את המערב ובראשן ארה"ב, קנדה, יפן, ומדינות מערב אירופה, מצטצמם, בעוד המדינות המפותחות במזרח דוהרות קדימה", ציין.

"לסינים יש שלוש זרועות פיננסיות", אומר בראיון לכלכליסט פרופ' גדי אריאב, חוקר המתמחה בכלכלת סין והודו מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל־אביב. בנק הפיתוח של ה־BRICS (איחוד מדינות ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרא"פ), הקרן של דרך המשי (שהוקמה כדי לממן פרויקטים שיחברו את סין לעולם בדרך היבשה) וכעת גם הבנק לפיתוח אסייתי.

לדבריו, מדובר בסוג של גופי צל של המוסדות הפיננסיים הגדולים בעולם. הבנק של ה־BRICS אמור להיות המקבילה של קרן המטבע הבינלאומית, ואילו בנק הפיתוח החדש יהיה המקבילה הסינית לבנק העולמי.

"הלכה למעשה, שלושת המוסדות הללו יחד שוברים את המונופול של ארה"ב ואירופה על מימון הפיתוח והחילוץ בעולם, ובונים סדר עולמי כלכלי חדש", הוא אומר. "המהלך הזה, לצד המגמה הכללית של סין בעשור האחרון, מגדירים מחדש את המבנה של הכלכלה העולמית".

התועלת הפוליטית

תחרות לבנק העולמי

סין השקיעה כ־50 מיליארד דולר בהקמתו של הבנק, והבטיחה כי תמשיך ותשקיע כדי לעמוד ביעד שהציבה לעצמה - הכפלת ההון של הבנק בתוך שנים ספורות.

"הסינים משקיעים לטובת שלוש מטרות עיקריות", אומר אריאב. "רווח כספי, למשל השקעתם בחברת החשמל של פורטוגל, רכישת ידע טכנולוגי כמו עסקת תנובה הישראלית, והשפעה פוליטית, למשל השקעותיהם באפריקה".

לדבריו, במקרה של בנק הפיתוח הסינים מכוונים, מלבד רווח כלכלי ומדיני, לרתום את המוסד הפיננסי גם לצורך רכישת ידע. במישור המדיני, המטרה ברורה. סין מאמינה באסטרטגיה המוגדרת עוצמה רכה - השפעה מדינית ופוליטית באמצעים לא אלימים, על פי רוב כלכליים. השקעותיה במדינות שכנות צפויה לסייע לה, הן ברכישת בני ברית, והן בהרגעת המתחים מול מדינות מזרח אסיה על רקע מהלכים כוחניים שביצעה סין.

במישור הכלכלי, לעומת זאת, אי אפשר שלא לתהות לגבי ההיגיון בהשקעה כה נרחבת בפרויקטי תשתיות שמהם לכאורה ייהנו מדינות אחרות באסיה.

"הסיבה הכלכלית הפשוטה היא שסין יושבת על כ־4 טריליון דולר של יתרות מט"ח, והיא צריכה לעשות איתן משהו. הם מחפשים תשואה ואין להם יותר מדי אפשרויות", מסביר אריאב. "הריבית בעולם היא אפסית, איגרות החוב לא אטרקטיביות ולכן הם מחפשים אפיקי השקעה".

לדברי אריאב, בתוך זמן קצר הבנק הסיני יוכל להפוך למתחרה רציני לבנק העולמי בענף מתן האשראי למדינות. "הבנק העולמי יושב על כ־250 מיליארד דולר, הוא מלווה כספים באופן מתמיד למדינות שונות וזוכה לתשואה נאה. נכון שלעתים ישנם חובות אבודים, כמו במקרה של יוון, אבל סך הכל מדובר בעסק רווחי למדי".

אריאב מסביר כי הרציונל הכלכלי לא מובן מאליו, אך בהחלט הגיוני. "אולי זו לא ההשקעה הכי טובה בעולם ובהחלט יש כאן סיכונים, אבל אם אתה מוסיף לזה את הרווח הגיאו־פוליטי, אתה מבין למה סין נכנסה לזה".

נשיא ארה"ב ברק אובמה. המתנגד הראשי צילום: בלומברג

מניע נוסף להשקעות הסיניות בשכנותיה קשור למבנה הגיאוגרפי של סין. "סין רואה בעצמה אי", מסביר אריאב. "היא כלואה מכל הכיוונים על ידי מדינות שחלקן מתחרות וחלקן זניחות מבחינה כלכלית, ואילו ממזרח ישנו הים, שבו היא נמצאת בנחיתות ושעל נתיביו היא מתחרה עם שכניה". לכן סין מפתחת את דרך המשי ופרויקטים אחרים שאמורים לפתוח לה נתיבים לעולם החיצון.

כך למשל, מיאנמר, מדינה נחשלת ולא מתועשת, השוכנת לדרומה של סין והחוצצת בינה לבין ים אנדמן ומפרץ בנגל. "סין היא מדינה עצומה ולחלקים הפנימיים שלה אין מוצא לים. שינוע הסחורות עד לנמלים המזרחיים של המדינה לוקח זמן ומשאבים". בשנים האחרונות משקיעה סין משאבים רבים במיאנמר במטרה לבנות מסדרון שיעניק לאזורים המערביים שלה מוצא נוח לים. כעת היא תוכל, למשל, להקצות לשכנתה הלוואות לטובת בניית מערכת כבישים ורכבות, שלכאורה משמשת את תושבי מיאנמר, אך בפועל חשובה גם לסין.

השדרוג התדמיתי

גם סין רוצה להפגין שקיפות

ההשקעה של סין בתשתיות של מדינות מתפתחות לא החלה עם הקמת הבנק. "סין משקיעה המון בהשקעות בילטרליות, בסכום כולל שאף עולה על מה שהשקיעו בבנק הפיתוח האסייתי", אומר אריאב.

בן־יהושע מוסיף כי בנאומיו הרבים, נשיא סין שי ג'ינפינג מדבר על שאיפתה של סין לשיתופי פעולה בינלאומיים, והחלום שלו הוא "להפוך את סין למדינה המשגשגת, העוצמתית והגאה שהיתה פעם", אם לצטט את שי. לפי בן־יהושע, סין רואה בהגברת ההשקעות באפריקה חלק מהותי מהאסטרטגיה הדיפלומטית שלה להגברת השפעתה העולמית.

ההשקעה העצומה שלה בהקמת תשתיות באפריקה ובאמריקה הלטינית נובעת על פי רוב משילוב בין אינטרסים כלכליים וביטחוניים־מדיניים. "האינטרס הכלכלי הוא בעיקר גישה למשאבים או לקרקע פורייה", מסביר בן־יהושע.

כך למשל ,בינואר השנה חשף העיתון הנמיבי "נמיביאן" כי סין סיכמה עם נמיביה על בניית מעגן לספינות הקרב הסיניות בנמל וולביס ביי לחופי האוקיינוס האטלנטי בתמורה לפיתוח הנמל האזרחי הסמוך, שאף הוא בחלקו ישמש לקליטת סחורות סיניות. בנוסף, סין מפתחת בנמיביה מכרות אורניום שמיטיבים עם כלכלת נמיביה ובמקביל נותנים לסינים גישה לחומר הגלם הרדיואקטיבי.

מדוע, אם כן, צריכה סין לבנות בנק רב־לאומי במקום להשקיע בצורה בילטרלית בפרויקטים במדינות אסיה השונות? בן־יהושע מסביר כי הפומביות הטמונה במהלך הזה היא שתאפשר לסין למצב את עצמה ככלכלה המובילה בעולם. "באמצעות הקמת הבנק המגובה בהון סיני, בייג'ינג תוכל למנף את עוצמתה ביתר שאת, ולשמש כקברניט שינווט את הספינה ללא תלות בממשל האמריקאי".

אריאב אומר דברים ברוח דומה, ומסביר כי במהלך זה מבקשת סין לזכות בלגיטימציה עולמית. "סין כבר לא רוצה להזרים כסף מתחת לשולחן. היא מבקשת לעשות זאת באופן מסודר ורציני ובמשותף עם מדינות אחרות".

אחת הטענות המרכזיות של הממשל האמריקאי נגד הקמת הבנק היתה היעדר שקיפות של מנגנוני הבנק בסין והתנהלות לא תקינה, לדבריהם. ואולם, לפי אריאב, הקמת הבנק נועדה דווקא להציג חזית שקופה ותקינה יותר. "הסינים יודעים לפעול במחשכים. ואולם פה הם ביקשו לתת כסף בגלוי ולהראות שהם מובילים מהלך גדול ומורכב, ולא איזה מימון נקודתי לפרויקט מסוים, כדי להציג את עצמם כשחקן מהותי שיודע להוביל פרויקטים רב־לאומיים", הוא מסביר.

שינוי סדרי עולם

ארה"ב ואירופה כבר לא יקבעו

"זה תחילתו של הסוף עבור ברטון וודס", מציין אריאב, בהתייחסו להסכם ברטון וודס שנחתם ב־1944 בין 44 מדינות במטרה לקבוע את קווי היסוד של הכלכלה העולמית שלאחר מלחמת העולם השנייה.

ההסכם הוליד את שני המוסדות הפיננסיים המרכזיים: קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. "ההסכם חילק את המוסדות בין האירופים לאמריקאים. אירופה קיבלה את הקרן וארה"ב את הבנק העולמי. המצב הזה נשמר עד היום". לדברי אריאב, ההסכם העניק לאירופה וארה"ב מעין מניית זהב שבעזרתה יש להם מנדט מלא על מדיניות המוסדות. "ההסכמים הללו קיבעו את הליבה ואת הפריפריה הכלכלית", הסביר.

לשני הגופים הללו התווסף ב־1966 גם בנק הפיתוח האסייתי, גוף בעל מטרות דומות לאלה של הבנק החדש, אך השליטה בו נמצאת באופן מובהק בידי המערב.

לדברי בן־יהושע, המוסדות הללו נשלטים למעשה על ידי מדינות המערב: ארה"ב, אירופה, ויפן.

בשנים האחרונות הממשל הסיני השמיע ביקורת נגד ארה"ב ובנות בריתה, בטענה כי זכויות ההצבעה במוסדות הבינלאומיים אינן משקפות את מאזן הכוחות האמיתי בשוק. כך לדוגמה, עד לאחרונה אחזו ארה"ב ויפן ב־26% מזכויות ההצבעה (13% לכל אחת) בבנק הפיתוח האסייתי, בעוד סין אחזה רק ב־5.47% מזכויות ההצבעה.

בבנק החדש, לעומת זאת, הסינים יחזיקו ב־50% מהשליטה בבנק משום שכמחצית מהכסף תגיע ממנה. "הקמת הבנק הנוכחי היא, בין השאר, תשובתם של הסינים לבנק לפיתוח אסיה, שלא משקף נכונה את יחסי הכוחות הכלכליים באזור. לתת את המושכות בבנק הזה ליפן פשוט לא התאים לסינים", מסביר אריאב.

מטבע הדברים, סין, בהיותה הכלכלה השנייה בעולם והמובילה באסיה, התנגדה למאזן הכוחות הקיים, שמנע ממנה אפשרות ממשית להשפעה על החלטות המוסדות האלה. "מבחינת התל"ג המותאם לכוח הקנייה, סין לא רחוקה מארה"ב והאיחוד האירופי והפערים הולכים ומצטמצמים. סין רוצה להיות בליבה של הכלכלה העולמית, ולא בפריפריה, וממש לא מתאים לה להשאר מחוץ לתמונה", מסביר אריאב.

מקרה בולט שעורר תחושה זו בקרב הסינים היא חבילת החילוץ שקיבלה יוון. "מי שחילץ אותה זה קרן המטבע הבינלאומית, במקום שהאיחוד האירופי, עתיר המשאבים, יעשה זאת", כך אריאב. "זה קרה רק כי האיחוד האירופי שולט בקרן ומחליט לאן יילך הכסף. הסינים רתחו על כך. הם הבינו שיש פה מעשה לא כשר ושהקרן לא היתה אמורה להקצות כסף ליוון".

במקביל, הממשל האמריקאי הפנים כי הכוח הרב שהוא מחזיק בו בגופים הללו עלול בסופו של דבר לפגוע בו. "במהלך החודשים האחרונים הממשל בהובלת שר האוצר ג'ק לו ניסה לשכנע את הקונגרס האמריקאי שיאשר את הרפורמות בקרן המטבע הבינלאומית, כך שתיטיב עם סין ומדינות מתפתחות נוספות", מסביר בן־יהושע. "הנסיונות כשלו עקב התנגדות עזה מטעם הקונגרס הנשלט על ידי הרפובליקנים".

למה דווקא עכשיו

סוג של שיגעון גדלות

התזמון להקמתו של הבנק נובע מהתלכדות של מספר גורמים, פנימיים וחיצוניים. אריאב מסביר כי ההתמקדות של ממשל אובמה באזור אסיה והאוקיינוס השקט הן מבחינה תקציבית והן בהיבט ההצהרות גרמה לסינים להבין שהם צריכים לפעול כדי להילחם על האזור.

סיבה נוספת היא השותפות בטראנס־פסיפיק, יוזמה אמריקאית להקמת אזור סחר חופשי שיכלול את כל המדינות השוכנות לחופי האוקיינוס השקט, למעט סין. "ארה"ב רצתה לבודד את סין ולהעביר את שכנותיה לצד שלה. זה כמובן לא עובד. האמצעים הללו הם כבר לא רלוונטיים".

אריאב מוסיף שישנה גם סיבה פנימית להחלטה והיא עלייתו של של הנשיא שי ג'ינפינג במרץ 2013, שלדבריו שונה מהמנהיגים הקודמים של סין בהיבט השאיפות והכריזמה שהוא מביא עמו. "מתחילים לדבר על שי כעל מעין מאו טסה דונג החדש. יש פה אלמנטים מסוימים של לאומנות ותחושת גדלות של מדינה", מסכם אריאב.

למרות ההתנגדות האמריקאית

עשרות מדינות הצטרפו לבנק ברגע האחרון - גם ישראל

הנהירה ההמונית של הכלכלות המערביות הגדולות לבנק הפיתוח הסיני העניקה לו את עיקר כוחו וביססה את הלגיטימיות שלו בעיני העולם.

"בשלב הראשון מדינות המערב ישבו והתבוננו מהצד", מסביר עמית בן־יהושע. "במהלך ששת השבועות האחרונים חלה תפנית חדה עם הכרזתה של בריטניה שתצטרף", ציין. לדבריו, הצטרפותה של בריטניה פתרה את התלבטותן של שאר המדינות שהיססו בשל התנגדותה של ארה"ב. לפי פרופ' גד אריאב, לבריטניה פשוט לא היתה ברירה. "מדינות כמו בריטניה מכניסות את סין למשוואה של התאוששותן הכלכלית. סין היא גורם חשוב עבורן, ולכן הן לא יכולות להרשות לעצמן להישאר מחוץ לפרויקט כזה", הסביר. לדבריו, בריטניה שיערה שבנות בריתה כמו גרמניה וצרפת יבואו אחריה.

סיבה מרכזית להצטרפותן של הכלכלות המפותחות היא הרצון לזכות בנתח מההשקעות הצפויות במדינות אסיה. כך למשל, לאחר הגשת בקשת ההצטרפות של ישראל בסוף מרץ, מסר משרד החוץ ל"כלכליסט" כי המהלך נועד, בין השאר, לאפשר לחברות ישראליות נגישות לפרויקטים שהבנק צפוי להשיק.

עם חשיפת היוזמה להקמת הבנק באוקטובר 2013 הצטרפו 21 מדינות, רובן חברות טבעיות של סין, אך כלכלות גדולות היססו בהשפעת הלחץ הכבד שהפעילה עליהן ארה"ב. אוסטרליה, למשל, שאמורה היתה להימנות עם ראשונות המצטרפות, עשתה זאת רק ברגע האחרון. "ארה"ב ממש הורתה למדינות להימנע מהצטרפות", הסביר אריאב.

לדבריו, בהינתן התבססותה של סין בליבה הכלכלית של העולם, מדינות המערב היו חייבות לפעול בהתאם. "מדינות אירופה נמצאות בחולשה יחסית זה כמה שנים, והעתיד כרגע לא ממש מאיר פנים", אמר. "הן לא יכולות להתעלם מהעובדה שהעולם אינו חד־קוטבי, ואפילו לא דו־קוטבי, אלא תלת־קוטבי".

מעבר לשיקול הכלכלי הבסיסי, פרץ ההצטרפות נבע מלחץ פסיכולוגי פשוט. לפי אריאב, כשתאריך היעד לסיום ההרשמה התקרב, איש לא רצה להחמיץ את ההזדמנות.

"לכלכלה העולמית יש כמה צירים", מציין בן־יהושע. "מדינה ועסק החפצים חיים חייבים לוודא שהם פועלים בשני הצירים המרכזיים: ארה"ב וסין".