מיוחד לכלכליסט
לאירופה מגיע יותר: ההסכם עם יוון - חסר היגיון והרסני
התנאים שהוכתבו למדינה מוכת החוב עושים עוול לא רק עמה, אלא גם עם שכנותיה ליבשת ועם הגרמנים, שהחשדנות כלפיהם התעוררה מחדש
ללא קשר לדעה של פלוני אלמוני על טקטיקת המשא ומתן של ראש ממשלת יוון אלכסיס ציפרס עם נושי המדינה, לעם היווני מגיע יותר ממה שמציעים להם. הברירה שהציבה גרמניה בפני יוון הייתה בין התמוטטות כלכלית לבין עזיבת גוש היורו. משמעותן של שתי האפשרויות היא אסון כלכלי, כשהראשונה, ואולי אף השנייה, טומנת בחובה גם אסון פוליטי.
- קרן המטבע: "יוון תזדקק להקלה בחובות הרבה מעבר למה ששוקלים בגוש היורו"
- הפסד מיתולוגי: אלכסיס ציפרס בתפקיד איקרוס
- מחיר החילוץ: עוד גזירות ופחות עצמאות
כשכתבתי ב־2007 שאף מדינה חברה בגוש היורו לא תעזוב אותו, הדגשתי את המחיר הכלכלי הכבד של החלטה כזו. ממשלת יוון הבינה את זה. לאחר משאל העם היא הסכימה לתנאים הכואבים והקשים שהאזרחים שלה דחו, בתמיכתה.
פסק זמן נצחי
אבל כשהגעתי למסקנה שאף מדינה לא תעזוב את גוש היורו, לא העליתי על הדעת שגרמניה עשויה לכפות על מדינה אחרת לצאת מהאיחוד המוניטרי.
הרעיון שהציג שר האוצר הגרמני וולפגנג שויבלה - פסק זמן שיוון תיקח מגוש היורו הוא מגוחך. בהתחשב בכלכלה היוונית הקורסת והמשבר ההומניטארי המעמיק במדינה, למדינה לא תהיה ברירה אלא להדפיס כסף כדי לממן שירותים בסיסיים. לא הגיוני שמדינה בבור כלכלי עמוק כל כך תוכל לחזור בפרק זמן סביר ולעמוד בתנאים שגוש היורו דורש מהמדינות שמצטרפות אליו - אינפלציה בגובה שלא יעלה על 2% מהממוצע במדינות החברות ושער חליפין יציב למשך שנתיים. לכולם היה ברור שיציאה של יוון מגוש היורו לא תהיה פסק זמן, אלא הרחקה לצמיתות.
בבוקר יום שני מנהיגי גוש היורו הסכימו להסיר את הסעיף שנוגע לפסק הזמן היווני מההסכם עם יוון. אבל, ברגע שהדלת הזו נפתחה, לא יהיה קל לסגור אותה. מנגנון היורו הפך לשברירי ומעורער יותר.
תוכנית החילוץ החדשה מנוגדת לכל הגיון מכיוון שהיא תקבור את יוון עמוק יותר בתוך השפל הכלכלי שבו היא נמצאת. היא מכתיבה העלאת מסים, קיצוץ נוסף בפנסיות, והטמעה של קיצוצים אוטומטיים במידה שיעדי התקציב לא יושגו. מנגד, התוכנית לא מספקת שום בסיס להתאוששות וצמיחה. כלכלת יוון כבר נמצאת בנפילה חופשית, ושינויים מבניים לבדם לא יצילו אותה מהפגיעה בקרקע.
בדומה לתוכניות חילוץ קודמות, האירופים דורשים מיוון להגיע לעודף תקציבי ראשוני (ללא תשלומי הריבית על החובות) של 3.5% מהתמ"ג עד 2018. הדרישה הזו תאיץ את ההידרדרות של יוון. פריסה מחדש של חובות המדינה, מהלך שההסכם מרמז אליו, לא תסייע במאום שכן תשלומי הריבית כבר נמצאים ברמה נמוכה, ויישארו כך עד סוף העשור. עם העמקת המיתון, יעד הגירעון יהפוך לפחות בר השגה, ושורה נוספת של קיצוצים תצא לדרך ותצמצם עוד יותר את הכלכלה.
בסופו של דבר ההסכם שעליו חתמה יוון יביא ליציאתה מגוש היורו, בין שבגלל שהנושים יעצרו את תמיכתם ברגע שיעדי הגירעון יוחמצו, או בין שהעם היווני לא יסכים לקבל עליו את תנאי ההסכם. הנעה של תהליך היציאה הזה הוא ללא כל ספק מטרתה של גרמניה.
קרן ההפרטה שעומדת במרכזה של התוכנית החדשה לא תשמש לעידוד שינויים מבניים. היוונים אמנם יידרשו להפריט חברות ממשלתיות לא יעילות, אבל הממשלה באתונה תצטרך לעשות זאת כשאקדח מכוון לרקתה. הפרטה במחירי חיסול, כשמרבית ההכנסות ינותבו לכיסוי חובות, היא לא בדיוק המתכון לשכנע את המחוקקים היוונים ולא כל שכן את העם היווני לאמץ שינויים מבניים.
ליוון מגיע יותר. מגיעה לה תוכנית שמכבדת את ריבונותה ומתירה לממשלה לשקם את המוניטין שלה עם הזמן. מגיעה לה תוכנית שתאפשר לה לייצב את כלכלתה ולא לדמם למוות. מגיעה לה תמיכה מהבנק המרכזי האירופי שתאפשר לה להמשיך להיות חברה בגוש היורו.
ערכה של סולידריות
גם לאירופה מגיע יותר. מדינות ביבשת לא צריכות לשתוק על ההסכם ההרסני פוליטית ושגוי כלכלית שעליו חתמה יוון. עליהן להזכיר לעצמן שיוון הגיעה לנקודה בה היא נמצאת עם עזרה לא מבוטלת משכנותיה ליבשת. על מדינות אירופה להתעקש על הסכם טוב יותר.
אסור לאירופים לאפשר את הקרבתו של הפרוייקט האירופי על מזבח דעת הקהל בגרמניה או התעקשות מנהיגי גרמניה על "כללים". אם ממשלת גרמניה מסרבת ללכת בדרך הזו, על שותפותיה לגוש היורו למצוא דרך להתקדם בלעדיה. הסולידריות הצרפתית גרמנית תספוג נזק בלתי הפיך, אבל הסולידריות הזו לא שווה כלום אם כל מה שהיא הצליחה להניב זה ההסכם הזה.
לבסוף, גם לאזרחי גרמניה מגיע יותר. לגרמנים מגיע מנהיג או מנהיגה שעומדים באומץ מול הקיצוניות ולא מעודדים אותה, בין שבבית או שבחוץ. מגיעה להם אירופה שיכולה לשחק תפקיד חשוב יותר ביחסים הבינלאומיים. מעל הכל, בהתחשב בהישגיה הכלכליים והפוליטיים המזהירים של גרמניה מאז תום מלחמת העולם השנייה, מגיעה להם ההערצה והכבוד של אחיהם האירופים, ולא התסכול והחשדנות כלפיהם, שהתעוררה כעת מחדש.
הכותב הוא פרופסור לכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה ובאוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה. פרוג'קט סינדיקט, 2015. מיוחד לכלכליסט