ליתר ביטחון: מדינות מחזירות את הזהב הביתה

רבבות טונות של זהב מתניידות בחודשים האחרונים בין אירופה לצפון אמריקה ובין מדינות בתוך ארצות הברית במסגרת תופעת שיבת זהב, שמטרתה לגדר כלכלות מפני משברים מוניטריים ואזוריים. התופעה, שהחלה לפני כשלוש שנים, מחזירה למדינות את מטילי הזהב שהועברו בנסיבות היסטוריות למאגרים מרכזיים מעבר לגבול. גרמניה, פולין, ונצואלה, הולנד, שוויץ ואוסטריה הן רק חלק מהריבונויות שמבקשות לנטרל כך את השפעותיו של משבר אפשרי.

 כך, למשל, מדינת טקסס החליטה כי היא אינה סומכת עוד על הבנק הפדרלי של ניו יורק שיאחסן את מטילי הזהב שלה, ודרשה לקבלם בחזרה. בסוף יוני העביר בית הנבחרים שלה את חוק מאגר המטילים, המורה על הקמת כספת מקומית שבה יאוחסנו נכסי הזהב של המדינה ששוויים מיליארד דולר.

"אנחנו רק רוצים להבטיח את היציבות והביטחון של מאגרי הזהב שלנו", הסביר מושל טקסס גרג אבוט בהודעה לעיתונות במקביל להעברת החוק. יוזם החוק, חבר בית הנבחרים מטעם המפלגה הרפובליקנית ג'ובאני קפריליאונה, אמר כי מטרת המהלך היא להגן על המדינה הדרומית מפני היחלשות אפשרית של הדולר. "מדובר במהלך פשוט של גידור וניהול סיכונים", אמר. אף כי מאגר הזהב הטקסני יהיה הראשון מסוגו שיאובטח כך, גם מדינות אחרות בארה"ב מכינות חקיקה דומה.

"שווי המטבעות הוא פיקציה"

בבסיס תפיסתם של תומכי שיבת הזהב עומדת השאיפה לחזור לתקן הזהב — מדיניות מוניטרית המחייבת הצמדה של המטבע להיצע הזהב של המדינה, שנזנחה במאה הקודמת. זה זמן רב אסכולות של כלכלנים, כמו האוסטרית, טוענות כי אין לסמוך על הבנקים המרכזיים שמדפיסים כסף ללא הבחנה וכי יש להחזיר באופן כזה או אחר את תקן הזהב.

זהב. נדידת המטילים הגדולה צילום: שאטרסטוק (Oleksiy Mark)

"שוויים של מטבעות בעולם הוא פיקציה משום שהם לא מגובים בשום מתכת יקרה", הסביר הכלכלן הגרמני פיטר בורינגר, מייסד ארגון המתכות היקרות של גרמניה, בראיון לסוכנות בלומברג. "לכן על המדינות לחזור בהדרגה לתקן הזהב, והשלב הראשון הוא השבת מאגרי הזהב הביתה".

הנוסטלגיה לתקן הזהב החלה לתפוס תאוצה לאחר התפוצצות בועת הסאב־פריים בארה"ב ב־2008 והתגברה עם הופעת משבר החוב האירופי בשלהי 2009. אמנם שום מדינה לא הכריזה על החזרת התקן, אך מדינות רבות הגיעו למסקנה שמאגר זהב גדול הוא הכרח ליציבות כלכלית.

"יותר ויותר מדינות מבקשות להשיב את הזהב שלהן", כתב אדמונד נוי, המנהל לשעבר של פורט נוקס, מאגר מטילי הזהב של ארה"ב, במאמר דעה שפרסם ביוני 2014 במגזין הפיננסי "ניוזמקס". "עבור המדינות הללו קבלת דיווח על הימצאות הזהב כבר לא מספיקה", טען.

הראשונה לפעול בנושא היתה גרמניה, שכשני שלישים מהזהב שלה — 3,400 טונות זהב בשווי של כ־140 מיליארד דולר — מפוזרים בין פריז, לונדון וניו יורק. בורינגר ניהל מאבק משפטי בבנק המרכזי של גרמניה (הבונדסבנק) בדרישה להשיב את הזהב הגרמני לכספות בפרנקפורט. באוקטובר 2012 הסכים הבנק להתפשר והזהב החל לזרום בהדרגה מניו יורק, שם מאוחסנים 69% ממנו. תהליך השבת הזהב לגרמניה צפוי להסתיים ב־2020.

אחרי גרמניה היתה זו הולנד שהחזיקה ב־31% מהזהב שלה בשטחה, ואילו את השאר פיזרה בין ניו יורק, קנדה ואנגליה. רשויות הולנד שינעו בנובמבר האחרון 122 טונות של זהב בשווי של כ־5 מיליארד דולר מניו יורק לאמסטרדם. פעולת השבתו נעשית לרוב בדיסקרטיות ובחבוי מעין הציבור. כך למשל, המהלך ההולנדי התנהל בחשאיות מוחלטת והתפרסם רק כמה ימים לאחר מעשה, והזהב נח כבר בבטחה בכספות מתחת לרחובותיה של אמסטרדם.

שוויץ נכשלה במאבק

באותה העת התנהל בשוויץ קמפיין פוליטי נרחב בעד ונגד השבת הזהב השוויצרי לכספות בציריך, זאת כהכנה לקראת משאל עם בנושא שייערך בנובמבר. בדומה להולנד גם הזהב השוויצרי היה מפוצל בין ניו יורק, אוטווה ולונדון, עד שהבנק המרכזי החליט למכור את תכולת המאגר הניו־יורקי ב־2013.

אמנם שוויץ היא ארץ הדמוקרטיה הישירה שבה משאלי עם הם עניין שבשגרה, אך העובדה שהנושא הובא להכרעת העם מלמדת על חשיבותו הרבה. ההקשר הרחב יותר של המשאל היה היוזמה לבטל את ההצמדה של הפרנק השוויצרי ליורו, ותומכי שיבת הזהב — שנכשלו במאבקם — ראו במהלך דרך להשיג יציבות מוניטרית ביום שאחרי.

המהלך ההולנדי והמלך השוויצרי עוררו דיון בנושא גם אצל השכנות. כך לדוגמה, בצרפת, שאמנם לא החלה במהלך רשמי, גוברות הקריאות להשיב חלק מהזהב. בנובמבר פנתה יו"ר מפלגת הימין הקיצונית, החזית הלאומית, מרין לה פן לנגיד הבנק המרכזי כריסטיאן נוייר בדרישה להשיב לצרפת את 2,435 טונות הזהב שהיא מחזיקה בניו יורק.

חשש מפרישה בריטית

גם אוסטריה, ש־80% ממאגר הזהב שלה מצויים בבנק המרכזי של אנגליה, יזמה מהלך דומה והחלה במאי האחרון בתהליך של השבת מאגרי הזהב שלה בשאיפה להחזיר כמחצית מהכמות עד 2020. ואולם, במקרה של אוסטריה מדובר לא רק ברצון לחזק את המטבע, אלא גם בחשש מפני פרישה אפשרית של בריטניה מהאיחוד האירופי.

מאגרי הזהב של אירופה מצויים ברובם בכספות של בנקים מעבר לאוקיינוס. הפיזור הזה, שהתרחש בעיקר במאה ה־20, נבע מהחשש לביטחונם של מטילי הזהב במציאות של אי־יציבות אזורית. ערב מלחמת העולם השנייה יצאו ספינות עמוסות זהב מנמלים מרכזיים באירופה בדרכם לעולם החדש בשל ההבנה כי מאגרי הזהב יהיו מטרות מרכזיות במסע הכיבוש של הנאצים. לאחר סיום המלחמה המשיך הזהב האירופי לזרום אל הכספות של הבנק הפדרלי המרכזי בארה"ב, משום שהן נתפסו כמקום בטוח מפני פלישה סובייטית ומשום שהסכמי ברטון־וודס — שהקימו את הבנק העולמי ואת קרן המטבע הבינלאומית — עיגנו את מעמדה של ארה"ב כמרכז הפיננסי של העולם. מאותן סיבות הצטרפו בהמשך מטילי זהב ממדינות אמריקה הלטינית ואסיה. חלק קטן יותר הועבר במהלך השנים לבנקים המרכזיים באנגליה ובקנדה.

במציאות של אי־יציבות מוניטרית וסביבת ריבית נמוכה הזהב צפוי להפוך לנתח גדל והולך של מאגרי המט"ח הבינלאומיים, ובעתיד ייתכן שיהיה גם מי שיגייס את המאגרים הללו לטובת חזרה הדרגתית לתקן הזהב.